בית המשפט העליון טרם הכריע בדבר תחולת הזכות החוקתית לקניין על קצבת אזרח ותיק. ההשלכות החוקתיות של הכרה בתחולה כזו יחייבו גיבוש מבחנים שיבחינו את הבחינה החוקתית של פגיעה בזכות לקניין במובנה הרחב מפגיעה בקניין הפרטי במובנו המסורתי.
קצבת אזרח ותיק עלתה בינואר 2025 מ־1736 שקלים ל־1795 שקלים. הקצבה, שניתנת לכל תושב מעל גיל שבעים אשר שילם דמי ביטוח לאומי כחוק, היא מקור הכנסה משמעותי עבור האוכלוסייה המבוגרת בישראל. מרבית האוכלוסייה הזכאית לקצבת אזרח ותיק אינה עובדת ומחייתה תלויה בקצבאות הניתנות על ידי המדינה ובחסכונות. מאחר שאוכלוסייה זו נמצאת בסיכון להימצא מתחת לקו העוני לולא תמיכת המדינה, ישנה חשיבות לבחינת המענים שמספקת לה המדינה. במאי 2024 נדונה בבית המשפט העליון עתירה שנסבה על גובה קצבת אזרח ותיק, בה נטען ששיעורה הנמוך מפר את הזכות לקיום בכבוד ואת הזכות לקניין. בית המשפט דחה את העתירה בהיעדר תשתית עובדתית מספקת לפגיעה בזכויות.
קצבת האזרח הוותיק נדונה בפסיקה כחלק מהזכות לקיום בכבוד. זכויות חברתיות לא זכו לעיגון מפורש בחוק יסוד. אף על פי שבית המשפט העליון הכיר בזכות לקיום בכבוד כחלק אינטגרלי מהזכות לכבוד האדם, היקפה מצומצם לצרכים בסיסיים הנדרשים לקיום מינימלי. הפחתת גובה קצבת אזרח ותיק כשלעצמה אינה בהכרח פוגעת בזכות לקיום בכבוד, והזכות נפגעת רק אם מכלול ההכנסות של האדם אינו מספיק כדי לא להימצא במחסור בלתי נסבל. אמנם קצבת האזרח הוותיק לבדה אינה מספיקה לקיום מינימלי בכבוד, אולם במרבית המקרים היא אינה מקור ההכנסה היחיד. לכן, מתעורר קושי להוכיח הפרה של זכות חוקתית לקיום בכבוד על בסיס שינוי בגובהה של קצבת האזרח הוותיק. מכלול מקורות ההכנסה של הזכאים לקצבת האזרח הוותיק אינו אחיד, ולכן קשה לגבש תשתית עובדתית המוכיחה כי המענים הכלכליים שמעניקה המדינה אינם מספיקים עבור קיום מינימלי בכבוד.
לעומת הזכות לקיום מינימלי בכבוד, הזכות לקניין מנויה במפורש בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, היקפה של הזכות החוקתית לקניין המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, טרם התברר עד תום. הזכות לקניין הפרטי במובנה הקלאסי, כמו בעלות במקרקעין וזיקות הנאה, זכתה להגנה בפסיקה. אולם שבה ועולה בין כתלי בית המשפט שאלת הרחבתה של הזכות למובנים נוספים של קניין, הכוללים סובסידיות, רשיונות או קצבאות הניתנים על ידי המדינה. תכלית הזכות לקניין היא להגן על חירותו הכלכלית של הפרט הנדרשת להגנה על כבוד האדם. על מנת להגשימה, בית המשפט נכון להכיר בכך שהזכות לקניין כוללת גם אינטרסים בעלי ערך כלכלי שנרכשו לפי המשפט הציבורי ולא מכוח המשפט הפרטי בלבד. בפסיקה הובעה תמיכה בהגנה על קצבת אזרח ותיק כחלק מהזכות לקניין, אולם לא נקבעה הלכה מחייבת. נשמעו בפסיקה גם עמדות המסתייגות מקביעה שקצבת אזרח ותיק חוסה תחת כנפי הזכות החוקתית לקניין, ואף נקבע שלא נדרשת זיקה בין דמי הביטוח הלאומי לבין גובה הקצבאות הניתנות לזכאים.
בעניין עדאלה (2013), עלה חשש מההשלכות של ההגנה על קצבאות תחת הזכות החוקתית לקניין. בית המשפט נוטה להדיר רגליו מעניינים המצויים בסמכות הרשות המבצעת, כמו עיצוב מדיניות כלכלית, למעט במקרים בהם מופרות זכויות. הגנה על קצבת אזרח ותיק כחלק מהזכות החוקתית לקניין עלולה להגביל את המדינה בשינוי המדיניות הכלכלית־חברתית. שינויה עשוי לנבוע לא רק משינוי בתפיסה הכלכלית־חברתית של הרשות המחוקקת, אלא גם מצרכים משתנים של המציאות החברתית. בניגוד לקניין במובנו ה"קלאסי", כמו בעלות במקרקעין או שכירות, קצבת אזרח ותיק שזורה בתמונה מורכבת של תקציב המדינה, שסמכות ההכרעה בעניינו נתונה לנבחרי הציבור וחורגת מתחום סמכותו של בית המשפט.
השופטים שנדרשו לסוגייה הסתמכו פעמים רבות על המאמר "הקניין החדש" שפרסם צ'ארלס רייך בשנת 1964. המאמר טבע את המונח קניין "חדש" בתגובה לשינויים שהביאה עמה התפתחות המדינה המודרנית. רייך טוען כי ההתגברות של מעורבות המדינה בחיים החברתיים הכלכליים יצרה תלות לא וולונטרית של הפרט במדינה. בעבר הקניין הפרטי היה נתון לשליטת הפרט והתערבות המדינה בו הייתה טעונה הצדקה. לעומת זאת, כיום עיקר הרכוש מסופק על ידי המדינה בדמות זכויות כלכליות וקניין ציבורי, ולמדינה יש את הכוח לספק קניין או לשלול אותו מפרטים, למשל באמצעות מתן קצבאות או הפחתת גובהן. לכן, על מנת להבטיח את החירות הכלכלית של הפרט למרות כוחה של המדינה להתערב בקניינו, לא די בהגנה על הקניין הפרטי הקלאסי כפי שהוכר עד כה. לטענת רייך, השינויים בכוח המדינה במתן רכוש ובשלילתו מצדיקים הגנה על הענקות מדינתיות, שכינה קניין "חדש", כחלק מהזכות לקניין. טענתו של רייך אינה נשענת על שאלת התמורה בעד ההענקות המדינתיות או על דמיון בין קניין "חדש" לקניין במובנו המסורתי.
בהנחת היסודות להצדקת ההכרה בהענקות מדינתיות כחלק מהזכות לקניין, בית המשפט הזכיר את המאמר של רייך מבלי שהבחין בין סוגים שונים של הענקות מדינתיות. בעניין מנור (2004), הסתייג השופט ריבלין מאימוץ כולל של התיאוריה של רייך באמרו כי לא כל הסתמכות או התחייבות ראויה להגנה על ידי הזכות החוקתית לקניין. לאור הסתייגות זו, נראה שיש הבדל במידת ההסתמכות בין הענקות מדינתיות שונות. ישנן הענקות מדינתיות הניתנות ללא תמורה מצד הפרטים בחברה והענקות מדינתיות שלא כל אדם בהכרח יהיה זכאי להן לאורך חייו, כמו רשיונות או קצבאות על בסיס מבחני הכנסה. לעומתן, קצבת אזרח ותיק ניתנת לכל תושב החל מהגיעו לגיל שבעים, בתמורה לתשלום דמי ביטוח לאומי כחוק לאורך החיים וללא תלות במבחני הכנסה. לכן, ההצדקה של רייך להכרה בקניין "חדש" כחלק מהזכות לקניין גוברת כשמדובר בקצבת האזרח הוותיק. מאחר שהיא ניתנת תמורת תשלום וכל תושב יקבל אותה בשלב של חייו שבמהלכו הוא תלוי במידה רבה במדינה עבור מחייתו בלית ברירה, גוברת ההסתמכות הכלכלית של הפרט על המדינה.
הכרה בקצבת האזרח הוותיק כחלק מהזכות לקניין מעלה שכל שינוי מדיניות שתוצאתו הפחתת גובה הקצבה, נחשב פגיעה בזכות חוקתית, למעט פגיעות קלות ערך. לנוכח נטיית המדינה למעט בהתערבות במדיניות הכלכלית־חברתית, עולה קושי לקבוע כי שינויי מדיניות רבים עולים כדי פגיעה בזכות לקניין, המטילה על המדינה נטל להצדיקם. לכן, יש צורך בהבחנה ברורה בין פגיעה בקניין "קלאסי" לבין פגיעה בקניין "חדש". דיון בקצבת אזרח ותיק כמוגנת על ידי הזכות החוקתית לקניין, יאפשר לבחון את חוקתיות שינוי גובה קצבת אזרח ותיק, שכיום לא ניתנת לבחינה במנותק ממצבם הכלכלי הכולל של הזכאים לה. הוא מתחשב אף בתלות הזכאים לקצבה בתמיכות שמספקת להם המדינה לצורך שמירה על חירותם הכלכלית, תוך הכרה בהסתמכותם הכלכלית המתבטאת בתשלום דמי ביטוח לאומי לאורך החיים ובאמצעים מוגבלים להשתכרות. לכן, דיון בזכות לקניין תואם יותר את התכלית הניצבת בבסיס עיגונה החוקתי בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מאשר דיון במסגרת הזכות לקיום מינימלי בכבוד. לאור הקשיים שנדונו, נראה שקביעה כי כל גריעה מהערך הכלכלי של הקצבה פוגעת בזכות החוקתית לקניין, עמומה ומרחיבה מדי. ייתכן שיש מקום לפרשנות מצמצמת יותר של בחינת הפגיעה בערך הכלכלי כשמדובר בקניין "חדש", כך שלא כל שינוי במדיניות שמפחית מגובה הקצבה יעלה כדי פגיעה. כמו כן, ראוי לאמץ מבחנים גמישים המכירים בהבדלים במידת ההסתמכות של הפרט בסוגי קניין "חדש" שונים. מאחר שהפסיקה הביעה נכונות להכיר בהכרעות עתידיות בקצבת אזרח ותיק כחלק מהזכות החוקתית לקניין, ראוי שהמשך הדיון בסוגייה ייערך תוך הבחנה ברורה בין סוגים שונים של קניין ושל הענקות מדינתיות ותוך רגישות להשלכות הדיון על המציאות הכלכלית־חברתית.
