תפקידו הפסיבי של בית המשפט בעיצוב הזכות החוקתית ל'קיום מינימלי בכבוד'
לאחר חקיקת חוקי היסוד הנוגעים לחופש העיסוק וכבוד האדם בשנות ה-90 של המאה ה-20, גברו הקולות המבקרים את פסיקתו של בית המשפט העליון בתחום החברתי והכלכלי. מקור הביקורת נעוץ בעיקרו בכתיבה אקדמית. אייל גרוס, בביקורת סביב ה"מהפכה החוקתית" המזוהה במיוחד עם נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק, טוען שהמהפכה היא חלק ממהלך חברתי הפועל לטובת החלק העשיר והחזק בחברה, בכך שהיא מנציחה את אי השוויון בחברה הישראלית. הביקורת מכוונת למצבים ולהיקף עליהם בחר בית המשפט להחיל את זכויות היסוד והאופן בו בחר לפרשן. כמו כן, נטען כי פסיקת בית המשפט העליון נשענת על תפיסות ליברטריאניות המקדשות את זכות הקניין הפרטי וחופש התחרות העסקית, תוך התעלמות מהפוטנציאל של זכויות היסוד כבסיס למימוש צדק חלוקתי. ביקורת משמעותית נוספת היתה על הזנחת הממד החברתי, שבאה לידי ביטוי בהצרת האפשרות לנצל את חוקי היסוד כמנוף להכרה בזכויות חברתיות מקיפות, כגון הזכות לקיום הוגן, הזכות לחינוך שוויוני והזכות לתעסוקה.
אמנם, חלפו כשני עשורים מאז נשמעו ביקורות אלו, ולא לגמרי ברור האם הפסיקה המועטה בנושא מאז אכן מייצגת תפיסה ברורה של בית המשפט לגבי מדיניות בית המשפט. אבחר לבחון האם קיימת כיום אינדיקציה כלשהי לגבי גישת בית המשפט לזכויות חברתיות. לכאורה, פסיקתו לאורך השנים מעידה על דבקות ברף המינימלי של הזכות לקיום בכבוד, אשר הוכרה כזכות חוקתית המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בפרשה המכוננת בעניין עמותת מחויבות בשנת 2005 דייק בית המשפט העליון את הזכות לקיום בכבוד של הפרט כזכות לקיום מינימלי בכבוד, תוך הדגשה של הסף הנכלל תחת הגדרה זו. בפסק הדין מציין השופט ברק כי
"חובת המדינה לקיים מערכת שתבטיח "רשת מגן" למעוטי האמצעים בחברה כדי שמצבם החומרי לא יביאם לכלל מחסור קיומי. במסגרת זו עליה להבטיח שלאדם יהיה די מזון למשקה לקיומו; מקום מגורים שבו יוכל לממש את פרטיותו ואת חיי המשפחה שלו ולחסות מפגעי מזג האוויר; תנאי תברואה נסבלים ושירותי בריאות שיבטיחו לו גישה ליכולות הרפואה המודרנית".
כלומר, הזכות נועדה לספק מענה חומרי בסיסי לקיומו של אדם. עם זאת, הגדרה זו ממשיכה להתעצב לאורך השנים, ונראה כי בית המשפט מנסה לצקת תוכן לתוך הזכות לקיום המינימלי בכבוד גם מבלי לנקוט בפעולה ממשית להענקת סעדים לפרט. השימוש בפרקטיקה זו התבטא בעניין עבדאללה אבו מסעד בו דחה בית המשפט העליון את העתירה לאספקת מים לישובים בדואים מבודדים בנגב, אך הכיר בזכות למים כזכות חוקתית כחלק מהזכות לקיום מינימלי בכבוד.
בפרשת חסן קבע בית המשפט כי שלילת קצבאות אבטחת הכנסה בשל שימוש ברכב אינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה ועל כן מפרה את הזכות לקיום בכבוד. בפרשת איתן - מדיניות הגירה ישראלית קבע בית המשפט, בין היתר, כי הדרישה מאדם הנתון במשמורת לפי החוק למניעת הסתננות להתייצב שלוש פעמים ביממה במרכז שהייה אינה עולה בקנה אחד עם הזכות לקיום אנושי בכבוד. בפרשת קו לעובד נ' שר הרווחה השתמש בית המשפט העליון בזכות לקיום בכבוד כהצדקה לתיקון תנאי ההעסקה של עובדים זרים. באמצעות הזכות קבע בית המשפט כי יש לספק לעובדים זרים ביטוח בריאות וקצבאות בריאות שונות. לכאורה אין בפסקי דין אלו קביעה החורגת מהמינימום שקבע הנשיא ברק כנדרש לקיום שכן עדיין מדובר על זכויות טריוויאליות. מנגד, הם מרחיבים מעט את הזכויות לדיור, מזון ושירותי בריאות בסיסיים, הנובעות מדבריו של הנשיא. בכך יצקה פסיקה זו תוכן נוסף לזכות לקיום מינימלי.
בפסק דין סיגלית רוזנצווייג מויסה נ' הרשות לשירותים ציבוריים חשמל שניתן בינואר 2022 הכיר בית המשפט העליון בזכות לחשמל כזכות יסוד, וזאת כחלק מזכות לקיום למינימלי בכבוד. לכאורה, ההחלטה מהווה המשך ישיר של הקו בו נוקט בית המשפט העליון זה שנים להכרה בבסיס הנחוץ למחיה, כגון חשמל. מנגד, הצדקתה של השופטת דפנה ברק-ארז להחלטה נטועה לא רק בקיום מינימלי בסיסי כמו חימום או התניידות של בעלי מוגבלויות בכיסא גלגלים או קולנועית. ברק-ארז מבססת את החלטתה בין היתר על זכויות הילדים להיות תלמידים מתפקדים, ועל העובדה כי רכישת השכלה היא מפתח ליציאה ממעגל העוני, ובכך קושרת את הזכות לקיום מינימלי בזכות לחינוך. יותר מכך, ברק-ארז מזכירה את האמנה בדבר זכויות הילד שישראל הצטרפה אליה ב-.1991 בהמשך היא אף קושרת בין אספקת החשמל לבין האמנה לביטול אפליה נגד נשים לצורותיה שישראל צד גם לה מ-1991 (זכות האישה "להנות מתנאי חיים נאותים, במיוחד בשיכון, תברואה, חשמל ואספקת מים..."). אמנות אלו מהוות תשתית נומרמטיבית רחבה יותר מהזכות לקיום מינימלי בכבוד של הנשיא ברק, וייתכן שנוכל לראות בכך אימוץ של סטנדרטים גבוהים יותר שמקורם במשפט הבינלאומי.
פסיקת בית המשפט בנוגע להיקפה של הזכות לקיום מינמלי בכבוד שעל המדינה לספק לוקה בחסר ואינה ברורה לחלוטין. נראה שגם הנסיונות לתחום הגדרה לזכות ולצקת לה תוכן ברור כשלו. ניסיון ראשון של בית המשפט התבצע במהלך הדיון בפסק דין מחויבות, אז ניתן צו על תנאי המחייב את המדינה לקבוע בתוך 10 ימים סטנדרט לקיום אנושי בכבוד. המדינה לא כיבדה צו זה והרכב השופטים בדיון התחלף. ניסיון נוסף נעשה בשנת 2011, אז הוגשה הצעת חוק יסוד: זכויות חברתיות על ידי חברי כנסת ממפלגת העבודה, בניסוח האגודה לזכויות האזרח. הצעה זו ניסתה להגדיר את אחריות המדינה במסגרת הזכות לקיום בכבוד ובה הועלו על הפרק הזכויות לחינוך, בריאות, דיור, תעסוקה, רווחה, בטחון סוציאלי ובטחון תזונתי. החוק עלה לדיון פעמים נוספות מאז. עיגון החוק כמובן תלוי בהקשרים רבים, בהם תקציב המדינה וגישתה הכלכלית של הממשלה הנוכחית, אך בעוד גבולות הזכויות החברתיות שיש על המדינה לספק מוטלות בספק תמידי, לבית המשפט העליון עשוי להיות תפקיד מכריע בעיצוב הגבול לקיום מינימלי בכבוד, החל מאי-ניתוק חשמל ומים בשל אי-תשלום חובות במצבים מסוימים, וכלה בהשפעה על קיצוץ גמלאות ביטוח לאומי וטיב החינוך הניתן לילדי ישראל.
למרות המגמות שהוצגו לעיל, בית המשפט עודנו דבק בפרשנות המסורתית של קיום מינימלי בכבוד אותה הגדיר הנשיא ברק, שמחייבת הבטחת צרכים בסיסיים בלבד לקיומו של אדם. פסקי הדין שלו אינם אקטיביסטיים בתחום הזכויות החברתיות המגיעות לתושבי המדינה. הם אינם מהווים פריצת דרך משמעותית להבטחת תיקון חברתי במדינה בה אי השוויון הוא מהגבוהים בקרב מדינות הOECD. עם זאת, נדמה כי לעיתים בוחר בית המשפט להרחיב מעט את יריעת "המינימליות". ההצדקות בפסקי הדין השונים מתחילות להתייחס לטווח כולל יותר של שיקולים בראייה רחבה של זכויות הפרט. לזכות לחינוך כחלק מהזכות לקיום מינימלי טרם נמצא ביטוי פרקטי מעבר להצהרה נורמיטיבית, אך השופטת ברק-ארז מציינת זאת כשיקול לפסיקתה, אשר מובילה אותה להכריע לטובת ההכרה בזכות לחשמל כחלק מהמינימום הנדרש לקיום בכבוד.
המינימום הנדרש לקיום השומר על כבודו של אדם משתנה ומתעצב עם הזמן, והבנה זו מגיעה ככל הנראה גם לבית המשפט העליון. הגדרתו של הנשיא ברק לקיום מינימלי הכוללת דיור, שירותי בריאות, אוכל ותברואה מתרחבת קמעה בפסקי הדין של בית המשפט העליון, אך אלו עדיין מציגים צעדים זהירים ושמרנים ביחס להענקת זכויות חברתיות. נכון להיום, בית המשפט אינו לוקח חלק משמעותי בעיצוב אופיין של הזכויות החברתיות-כלכליות, ואף יציקת תוכן חדש לזכות לקיום מינימלי בכבוד אינה מתורגמת לביטוי ממשי המשנה דבר מה במציאות החיים של תושבי ישראל. הצעת חוק יסוד זכויות חברתיות עשויה להיות מענה, אך עד שתאושר, הפערים החברתיים בחברה הישראלית הולכים וגדלים ללא פתרון.
6 נובמבר, 2022
