העקרונות שעליהם הדמוקרטיה מבוססת ועל פיהם היא פועלת עלולים, בעצם יישומם, לסכן את הדמוקרטיה ואף להביא להריסתה. כיוון שהדמוקרטיה היא עולת ימים, חסרה היא את הניסיון להתמודדות עם אתגרים העולים חדשות לבקרים כתוצאה מהשיטה הדמוקרטית.
אחת הבעיות של כל מערכת פוליטית היא שהעקרונות שעליהם היא מבוססת ועל פיהם היא פועלת עלולים, בעצם יישומם, לסכן אותה ואף להביא להרס שלה. הדמוקרטיה אינה יוצאת דופן. יתרה מזו, מכיוון שהדמוקרטיה היא תופעה יחסית צעירה, חסר לה ניסיון בטיפול במלכודות הכרוכות בפעולתה של השיטה. זהו מה שאני מכנה "המלכוד הדמוקרטי".
התופעה הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותה היום הינה עולת ימים ולכן סובלת מחבלי לידה. עולל עושה את צעדיו הראשונים בעולם בזהירות, וגם הדמוקרטיה שהיא בגדר זאטוטה בקנה מידה היסטורי מבכרת לנהוג זהירות. יש לזכור כי הדמוקרטיה הליברלית המודרנית הגיעה לכלל התגבשות אך לאחר מלחמת העולם הראשונה. לורד ברייס כתב בספרו Modern Democracies משנת 1921 כי עד לפני שבעים שנה (היינו אמצע המאה ה־19), עליית כוחם של ההמונים נתפשה על ידי המעמדות המשכילים (educated classes) של אירופה כאיום על הסדר והקדמה, והמילה "דמוקרטיה" עוררה חששות ופחדים. ואילו כיום (כלומר בעת שכתב, 1921) "דמוקרטיה" הינה מונח של הלל וגאווה.
במידה רבה, גם היום נתפשת הדמוקרטיה על ידי הציבור (כולל ציבור המשכילים) במונחים חיוביים. הדמוקרטיה היא צורת השלטון המועדפת מבין כלל השיטות השלטוניות אותן ניתן להעלות על הדעת. כאשר מעלים מושג לערך, לדבר חיובי שהוא בחזקת אידיאל עבור החברות ההומאניות והמתקדמות, כמאמר ג'ון דיואי (1989) והוגים אחרים, קשה מאוד להציב לו גבולות. ליברלים חשים לא בנוח עם נושא הסייגים משום הרצון הכן להיות דמוקרטים וליברלים ככל אשר ניתן, להראות כי הדמוקרטיה סובלת הכל, או כמעט הכל, וכי בכך שונה היא מצורות ממשל אחרות. הבעיה היא שרבים מקרב הליברלים אינם מכירים בכך שהדמוקרטיה אינה שונה מהותית מצורות משטר אחרות במאפיין אחד מהותי: כל צורת שלטון מאופיינת בכך שהיסודות המרכיבים אותה הם הם אשר עלולים לפתוח פתח לחורבנה. הדברים קלים ומובנים עת עסקינן בצורות ממשל המבוססות על כפיה. בשעת כושר ינסה העם המדוכא להשתחרר מכבליו. טענתי היא כי דברים אלו הינם נכונים גם באשר לדמוקרטיה. דמוקרטיה המבוססת על חירות ללא גבולות מובחנים עלולה לאבד עצמה לדעת. חירות אינה הפקרות וסובלנות אינה אנרכיה. חובה עלינו להציב גבולות ליסודות הדמוקרטיה. חובה עלינו להכיר בקיום של מה שאני מכנה בספריי ,The Boundaries of Liberty and Tolerance, המלכוד הדמוקרטי, ו־Speech, Media, and Ethics.
מדינת ישראל איננה דמוקרטיה ליברלית. היא דמוקרטיה יהודית. המעניין הוא שגם מי שמבקשים להביא את קץ הדמוקרטיה, וגם מי שמבקשים להגן על הדמוקרטיה, מהללים את הדמוקרטיה וקושרים לה כתרים. המחריבים טוענים כי הם נבחרו בדרך דמוקרטית ועל כן ביכולתם לעשות כל דבר שיעלה ברצונם כנבחרי העם. הם נבחרו לייצג את העם. העם בחר בהם ומשום כך הם יכולים להעביר כל חוק לפי רצונם, גם אם החוקים הללו נועדו לכרסם במערכת השיפוטית, לפגוע בהפרדת הרשויות הבעייתית בישראל, ולהעלות את ערכי היהדות אל מעל ערכי הדמוקרטיה. מגני הדמוקרטיה מנסים ככל כוחם לשמר את עצמאות המערכת השיפוטית ולצאת חוצץ נגד החוקים הדרקוניים שהממשלה מבקשת להעביר חדשות לבקרים.
המלכוד שבעקרונות הדמוקרטיים
כל מערכת פוליטית – תיאוקרטית, ליברלית, מרקסיסטית, לניניסטית, מאואיסטית וכו' – מבוססת על מערכת עקרונות נתונה. הפעלת עקרונות אלו נועדה לקדם ערכים היקרים לאותה מערכת. עם זאת, אותם עקרונות עצמם עלולים לסכן את יסודות המערכת הפוליטית. הדבר ברור כאשר מדובר במשטרים סמכותניים. כל שלטון המבוסס על כפייה הוא בעייתי. ניתן להניח כי אילו ניתנה לאנשים ההזדמנות, הם היו מתקוממים נגד המדכא כדי לזכות מחדש בחירותם. אנשים שואפים לחיות את חייהם כיצורים חופשיים, בכבוד, ללא כפייה, כאב וסבל. על כן, ניתן להניח שעריצים ישרדו כל עוד הם מצליחים להפעיל ולתחזק מנגנוני משטרה פנימיים, סוכנויות מודיעין ומערכות ביטחון שתפקידן למנוע חירות, לרבות החירות מדיכוי. אותם עקרונות של השלטון המדכא – בין אם מדובר בדיקטטורה (שלטון היחיד), אוליגרכיה (שלטון המעטים), תיאוקרטיה (שלטון חכמי הדת) או פשיזם (שלטון יחיד המגלם את המדינה) – הם אלו שיפתחו את הדרך להרסו. אנשים סולדים מכפייה, אלימות ושלטון של טרור ובשעת כושר ינסו הם להשתחרר מעול השלטון המדכא. נאמר שניתן לעשות כמעט הכול עם כידונים, אך יש דבר אחד שאי אפשר לעשות: לשבת עליהם. ישיבה ממושכת על כידונים תוביל לדימום, להתשה ולאובדן הכוח. אותם עקרונות שנועדו לחזק את שלטון היחיד או המעטים על חשבון הרבים, יביאו בסופו של דבר לקריסת המערכת. הדוגמא האחרונה היא סוריה.
בעוד שברור כי יסודות הכפייה הסמכותנית מביאים לקריסת המשטר, נראה שהמצב שונה בדמוקרטיה, שבה הממשל מבוסס על חירות וסובלנות. בניגוד למשטרי דיכוי השוללים זכויות אדם בסיסיות, פוגעים בכבוד האדם ומסבים נזק לאחרים, הדמוקרטיה הליברלית מטפחת ומקדמת זכויות אדם, את כבוד האדם, ואת עקרון אי־הפגיעה בזולת. הדמוקרטיה היא מערכת השלטון היחידה הרואה בסובלנות ערך עליון, המגלמת גישה נורמטיבית שמטרתה לקדם כבוד שוויוני ואוטונומיה עצמית. אך בחינה מעמיקה של יסודות הדמוקרטיה מגלה שגם כאן, אותם יסודות עצמם עלולים להביא לקריסתה.
החירות היא עיקרון יסוד בדמוקרטיה הליברלית. הדמוקרטיה הליברלית מבוססת על מתן חופש לאנשים להתקדם, לפתח את כישוריהם, להעשיר את עולמם ולמשול בעצמם. הליברליזם מציב את הפרט במרכז: הכול סובב סביב הפרט. הכול נובע מהפרט. הכול מכוון לכך שהפרט יוכל לקדם את האוטונומיה שלו או שלה. אולם, חירות זו אינה בלתי מוגבלת. אנשים הינם אוטונומים לקדם את עצמם ולפתח את חירותם, כל עוד אינם פוגעים באחרים. יש להציב גבולות לחירות, אחרת אנו עלולים להישאר ללא חירות כלל. חירות אינה מרשם לאנרכיה. יש לשמור על איזון עדין: על הממשלה לספק הזדמנויות לחירות תוך שמירה על חוק וסדר. חירות מופרזת עלולה לערער את המערכת. חירות מועטה מדי עלולה להוביל לאובדן אמון במערכת.
קיים גם מתח בין שוויון לחירות. יש אנשים שהם כה עסוקים בניסיונם להשיג שוויון חברתי וכלכלי, לעיתים באמצעות צבירת הון, עד שהם מזניחים את ההגנה על חירויותיהם הבסיסיות. במקום להשקיע בעניינים ציבוריים ובמנגנוני איזון ובקרה נגד ניצול כוח שלטוני, אנשים משקיעים את מרצם ביוזמות פרטיות להגדלת עושרם. אלכסיס דה טוקוויל ציין:
"החירות אינה מושא תשוקתם העיקרי והמתמיד; השוויון הוא אלילם: הם עושים מאמצים נמרצים ומהירים כדי להשיג חירות, ואם הם נכשלים, הם מקבלים את אכזבתם; אך דבר אינו מספק אותם פרט לשוויון, ובלעדיו הם מוכנים לכלייה".
הדמוקרטיה חייבת לשמור על איזון בין שוויון לחירות, ולהגן על זכויות האדם הבסיסיות.
עקרון דמוקרטי נוסף הוא סובלנות. לכבד את אזרחינו משמעו לראות בהם, במונחים קאנטיאניים, כמטרות ולא כאמצעים, להעריך גיוון ושוני, ולא למהר לשפוט אחרים כ"מוזרים" או "משונים" רק משום שהם חיים על פי אורח חיים שונה. עם זאת, יש להיזהר שהסובלנות לא תנוצל על ידי קבוצות קיצוניות ואנטי־דמוקרטיות להרס הדמוקרטיה עצמה. קרל פופר טען כי "אם ננהג בסובלנות בלתי מוגבלת כלפי הלא־סובלניים, הסובלניים עצמם יושמדו יחד עם הסובלנות". לכן, יש לשמור על איזון בין סובלנות לאי־סובלנות, כדי למנוע ניצול של הדמוקרטיה למטרות הרס (ראו דיון נוסף בספרי).
המלכוד שבמנגנוני הפעולה הדמוקרטיים
כעת, נפנה למנגנוני הפעולה של הדמוקרטיה: השתתפות וייצוג. השתתפות היא כה חשובה לחיים הדמוקרטיים עד כי הדמוקרטיה מכונה "דמוקרטיה השתתפותית". דמוקרטיה שבה האזרחים אינם נוטלים חלק פעיל היא דמוקרטיה קפואה. אזרחים שמגבילים את השתתפותם ליום הבחירות בלבד מעניקים לפוליטיקאים כוח ואחריות לפעול כרצונם. השארת ענייני הציבור בידי אנשי ציבור בלבד עלולה להוביל לתוצאות איומות. דמוקרטיה שאיננה השתתפותית היא דמוקרטיה מתנוונת. היא מותירה מרחב לפוליטיקאים להגביר את כוחם לא פעם לטובת עצמם ולא לטובת הציבור אותו הם אמורים לשרת. לורד אקטון אמר:
מתן אפשרות לפוליטיקאים לשאת באחריות לענייני הציבור ללא תשומות מן הציבור עלול להוביל לטשטוש בין הציבורי לפרטי, ולגרום לאגוצנטריות ("אני מגלם את רצון העם") ולשחיתות. משום כך, על האזרחים להשתתף, להביע דאגות, להעלות סוגיות, לתקשר עם נבחריהם, להיות מעורבים בחיים הציבוריים, להביע שביעות רצון או חוסר שביעות רצון, ולסייע בעיצוב סדר היום הציבורי. דמוקרטיה השתתפותית היא דמוקרטיה חיה, דמוקרטיה תוססת.
מנגד, עומס יתר של דרישות עלול לשתק את מערכת הממשל. יותר מדי דרישות עלולות לגרום להצפה, שבה הממשל לא יוכל להתמודד עם כמות הדרישות. אם כל אזרח ואזרחית יכתבו מכתב לנציגם על כל נושא שמעסיק אותם, נציגי הציבור לא יוכלו לתפקד. מתוך הכרה ב"מלכוד הדמוקרטי", הדמוקרטיה נדרשת לשמור על איזון עדין בין השתתפות יתר לבין חוסר השתתפות. שתיהן אינן בריאות ואינן רצויות. יש צורך בדרך אמצע. המסר הוא מתינות, מציאת שביל הזהב האריסטוטלי.
אותו הדבר נכון גם לגבי ייצוג. דמוקרטיות מודרניות מאמצות שיטות ייצוג בחירות שונות: רובנית, יחסית, שיטת פלורליטי, או שילוב של כמה מהן. בדמוקרטיות מודרניות, האזרחים בוחרים נציגים לפרלמנט, אשר אמורים לייצג את ענייניהם ולשמור עליהם. עם זאת, הדמוקרטיה אינה קובעת כי כל אינטרס ואינטרס חייב להיות מיוצג. אם זה היה המצב, הפרלמנטים היו עצומים בגודלם, ומספר הנציגים היה משתק את יכולתם למשול. מנגד, אם מספר רב של אינטרסים לא יהיה מיוצג, הפרלמנט יאבד את אמון הציבור, ופלחים נרחבים מהחברה ירגישו מנוכרים מהמערכת. גם כאן, הדמוקרטיה צריכה לשמור על איזון עדין: לייצג את מרבית האינטרסים בחברה מבלי לפגוע ביכולתה לקבל החלטות ולהגיע למסקנות. זו אינה משימה קלה. פרלמנטים שמייצגים יותר מדי יתקשו לתפקד, ואילו פרלמנטים שמייצגים מעט מדי לא ישרדו.
סיכום
הדמוקרטיה אינה שונה ממערכות שלטון אחרות בכך שהעקרונות המכוננים שלה עלולים להוביל לקריסתה. "המלכוד הדמוקרטי" הוא בלתי נמנע. רק מודעות למלכוד זה, ונכונות להגיע לפשרות בין עקרונות דמוקרטיים, יהפכו את הדמוקרטיה הליברלית לבת קיימא ויציבה. זו משימה עדינה ומורכבת, הדורשת יושרה, זהירות, רגישות ותבונה פוליטית.
רפאל כהן־אלמגור קיבל את הדוקטורט שלו מאוניברסיטת אוקספורד. הוא ראש הקתדרה לפוליטיקה, ומנהל מייסד של המרכז לחקר המזרח התיכון (MESC) באוניברסיטת האל בבריטניה; עמית במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית בירושלים; עמית גלובלי במרכז הבינלאומי לחוקרים וודרו וילסון (WWICS) בוושינגטון, ארצות הברית; ונשיא האגודה ללימודי ישראל (AIS)