בחינה מעמיקה של תעשיית הייצור המודרנית מגלה כי הכלים המשפטיים הקיימים במישור המדינתי והבין-לאומי, אשר נועדו להגן על זכויות אדם, אינם מספיקים על מנת להפסיק את סבלם של מיליונים. כך, התגלגלה האחריות המוסרית לידיו של הצרכן, אשר אמנם אינו מחויב משפטית להימנע מצריכה של מוצרים שיוצרו בתנאים מחרידים, אך בידיו היכולת לשנות מציאות עגומה במיוחד.
צילום: קאמי בונייה Kami Bugnet
יצרנית האלקטרוניקה הטאיוואנית פוקסקון (Foxconn) אשר מפעלה הגדול ביותר נמצא בסין, הינה חלק אינטגרלי משרשרת ייצורם של מאות מוצרים שרובנו מכירים היטב, ובינם מוצרי אפל, קינדל, נינטנדו, שיומי ורבים אחרים. בתחילת 2010 פוקסקון כבשה כותרות בזכות התבלטותה בתחומים אחרים – השכר הזעום שהיא משלמת לעובדיה, התנאים הגרועים במפעל ומספר העובדים שהתאבדו במהלך המשמרת.
בשנת 2013 קרס בניין מסחרי בפרברי דאקה שבבנגלדש אשר פעלו בו ארבע מתפרות תעשייתיות. על אף שנתגלו סדקים בקירות מבעוד מועד, הבניין לא פונה. התמוטטות הבניין הובילה למותם של 1,134 בני אדם, גברים ונשים. אירוע זה התרחש רק כחצי שנה לאחר שריפת ענק שפרצה בקרבת מקום במפעל בגדים נוסף – אשר מייצר עבור וולמארט, דיסני ואחרות – וגבתה את חייהם של כ-112 בני אדם, משום שדלתות החירום היו נעולות.
אלו הן רק שלוש דוגמאות לסכנה אליה חשופים גברים, נשים וילדים עניים המועסקים על ידי תאגידים וחברות ענק במדינות אשר לרוב הינן מדינות מתפתחות. בשנת 2017 פרסם ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) את הערכתו לפיה ישנם כ-25 מיליון בני אדם שהינם קורבנות לעבודה כפויה. ההגדרה לעבודת כפייה הינה עבודה שנעשית ללא רצון העובד תחת אלימות או איומים, לרבות איומים בפנייה לרשויות ההגירה, אחזקת המסמכים האישיים של העובד כפיקדון לעבודתו ועבודה שנעשית כחלק מכיסוי חוב לא חוקי. רוב העבודות הכפויות הן בתחום הבנייה, החקלאות וטיפול במשק הבית. רבים מהעובדים המועסקים בעבודת כפייה הם קורבנות לניצול מיני, אלימות ותנאי עבודה לא ראויים. המעסיק העיקרי של קורבנות עבודה בכפייה, הוא המגזר הפרטי, אשר כולל בין היתר תאגידים.
באשר לילדים, ארגון העבודה הבינלאומי קבע בשנת 2017, כי כ-152 מיליון ילדים בגילאי 17-5 עובדים. בין הילדים העובדים בעבודות מסוכנות בגילאי 5-14, 38% עובדים למעלה מ- 43 שעות בשבוע. ברחבי העולם ילדים אורגים בדים, מעבדים אדמות, חוצבים במכרות ועובדים בשלל עבודות בתנאים פיזיים וסניטאריים שאינם מתאימים לגילם ולגופם המתפתח, ובוודאי לא עולים בקנה אחד עם האשרור הגורף של רוב המדינות את הוראות האמנה בדבר זכויות הילד משנת 1993.
מאות מיליוני אנשים עובדים בתנאים אשר בבירור מהווים הפרה של זכויות אדם. חלקם עובדים בתנאים שהמשפט הבין-לאומי מגדיר כעבדות או כהעסקה כפויה, ורובם עובדים בתנאים קשים שאמנם אינם עולים לכדי הגדרות אלו, אך מהווים פגיעה משמעותית בזכויות האדם של העובדים. בהתאם, המידע הקיים באשר לתנאי תעסוקה במדינות מוחלשות הוא מזערי ביחס לתופעה, ואינו כולל סטטיסטיקות הנוגעות לכל אלו שאינם מועסקים בכפייה, אך סובלים מתת-תנאי תעסוקה ומניצול אדיר.
אלו נתונים מקוממים ומסעירים. למרות המודעות ההולכת והגוברת באשר לתנאי הייצור של מוצרים שונים, עדיין נתקשה מאוד לקבל מידע מהימן על שרשרת הייצור של כל מוצר ומוצר. על מנת למנוע צריכה של מוצרים שהליך ייצורם פוגעני, בשנים האחרונות נעשית פעילות רחבת היקף על מנת לסמן מוצרים שיוצרו בסחר הוגן – גם בישראל. זו אינה פעילות תקדימית – מזה עשורים שסימן הארנב, שנועד להבטיח לצרכנים כי המוצר יוצר מבלי שנוסה בבעלי חיים, מתנוסס על מוצרי קוסמטיקה ומשפיע על בעלי אינטרסים, יצרנים וצרכנים בכל העולם.
מי אחראי?
ככל שהעולם עובר תהליך מואץ של גלובליזציה, הטלת חבות משפטית על האשמים בהעסקה שפוגעת בזכויות אדם הופכת מסובכת יותר ויותר. מדינות מחויבות להגן על זכויות אדם, אך רבות מהן יתקשו להעמיד את החברות הפוגעניות לדין לאור התפרסותן על פני מדינות שונות באמצעות חברות-בת ומפעלי ייצור שונים, ואף ייתכן מאוד שיימנעו מכך לאור תרומתן הכלכלית של החברות למדינות או תפקידן הפוליטי. כמו כן, שלטון חלש ומושחת אשר אזרחיו עניים ומוחלשים מייצר קרקע פורייה לבעלי אינטרסים מהמגזר הפרטי להנהיג משטר עבודה נצלני. לתאגידים, לעומת זאת, אין אחריות על דיני זכויות האדם במשפט הבין-לאומי. העובדים הנפגעים משתייכים לעיתים קרובות לשכבות סוציו-אקונומיות נמוכות – דוגמת ילדים, מהגרים, פליטים וקורבנות סחר בבני אדם –ואינם מחזיקים באמצעים הכלכליים על מנת להגן על עצמם. הם לא יכולים לתבוע את המדינה כאנשים פרטיים במישור הבין-לאומי. רבים מהם אינם יכולים לנצל את הדין הפלילי המקומי, בהנחה שישנו, בהתחשב בכישלונה של המדינה להגן עליהם מלכתחילה, ולאור ההנחה כי המדינה תתקשה – בלשון המעטה – לספק להם הליך הוגן. כפועל יוצא מכך, המדינות המופקדות על רווחתם של תושביהן אינן מצליחות לעמוד במחויבויותיהן, והאחראים בפועל אינם בחבות משפטית ממשית.
נותרה חוליה נוספת בשרשרת שטרם נבחנה מחויבותה המשפטית להגן על זכויותיהם של קורבנות התעשייה המודרנית – הצרכנים. בפועל, תעשייה אדירה מתקיימת רק בזכותם של המממנים אותה. אמנם הקו המקשר בין היצרן לבין הצרכן נקטע לאור השפעתם של שינויים טכנולוגיים כמו המעבר מייצור ביתי לפסי ייצור תעשייתיים, ושינויים תרבותיים-כלכליים כמו עלייתה של הכלכלה הקפיטליסטית וחיזוק קשרי הסחר בין המדינות השונות, אך העובדה נותרת פשוטה – בחירותיהם הכלכליות של הצרכנים הן הן אלו שיחזקו תאגידים, או ירסקו אותם כליל.
הטלת אחריות משפטית על צרכנים
לצרכן שרוכש מוצר הכרוך במישרין או בעקיפין בהפרה חמורה בזכויות אדם אין אחריות להפרה עצמה. עם זאת, ניתן לראות ניסיון להגביל את השרשרת הצרכנית אשר כרוכה בהפרת זכויות אדם – בארצות הברית, למשל, נאסר על ייבוא של יהלומי דמים. בנוסף, משרד העבודה האמריקאי פרסם רשימה של מוצרים המיוצרים בהעסקה כפויה של מבוגרים וילדים. במקומות שונים בעולם נאסרה צריכה ישירה של מוצרים אשר ייצורם וצריכתם מהווה איום סביבתי – כמו פרוות או שקיות פלסטיק. ייתכן שנטייתן של מדינות להימנע מאיסורים גורפים על צרכנים נובעת מקשיים רגולטוריים או משיקולים פוליטיים. סביר להניח כי היעדר עניין ציבורי ברווחת אנשים וילדים המתגוררים בארצות אחרות תורם לאי-החלת אחריות משפטית, ועל אף שראוי להרהר בערכיה של החברה המודרנית, אלו אינן מוקד דיוננו. יתרה מזאת, אני סבורה שיש היגיון רב בכך שאין דין המחייב צרכנים להימנע מצריכה של מוצרים אשר במסגרת ייצורם נפגעות זכויות אדם, נוכח הנטל האדיר שחובה כזו תטיל על הצרכן.
על פי המשפט הבין-לאומי, אנשים פרטיים, בשונה ממדינות, אינם מחויבים לפעול בחריצות נאותה (due diligence) לשם הגנה על זכויות אדם. בדין הפנימי של מדינות, לעומת זאת, ניתן למצוא חוקים המטילים על הפרט להגן על הסובבים אותו. בישראל, למשל, קיים חוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח-1998 אשר מטיל חובת הצלה והושטת עזרה לכל אדם אשר נמצא בסכנה חמורה ומיידית בקרבת מקום. לאור מאפייניה של התעשייה המודרנית, המרחיקות בין קורבנות ההעסקה הכפויה לבין הצרכנים באלפי קילומטרים, חוק זה אינו יכול לבסס חובה עבור הצרכן להימנע מצריכה פוגענית. אף חוק איסור סחר בבני אדם, התשס"ו-2006 אינו מבסס חובה עבור אדם פרטי להימנע מצריכה של מוצרים שיוצרו בכפייה בידי קורבנות סחר, כיוון שהצרכן אינו האחראי הישיר לכפייה המופעלת על הקורבנות. עם זאת, אם ישראל אכן בחרה להסדיר דיני עבודה ראויים, לאסור על סחר בבני אדם ועל עבודת ילדים ולאשרר את אמנות זכויות האדם המרכזיות, בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (ICESCR) ובדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR), מדוע שנאפשר שמוצרים שהינם פירות של הפרה מחרידה של זכויות אדם ייכנסו בגבולותינו? לשאלה זו אין תשובה ידועה, והסיבה לכך ברורה – אף אחד לא שואל. כאמור, איך נוכל להטיל על הצרכן את הנטל האדיר של מעקב אחר שרשרת הייצור של כל מוצר ומוצר? התעמקות בחור השחור של שרשרת הייצור מצריכה אמצעים, נגישות למקורות מידע, אינסוף זמן וסובלנות, ובראש ובראשונה – רווחה נפשית וכלכלית. קשה להאשים צרכנים מהשורה שבוחרים לצרוך מוצרים איכותיים ונוחים במחירים הזולים ביותר, ובוודאי כאשר איננו יודעים לעמוד על טיבו ומוצאו של כל מוצר ומוצר, ובהתחשב במניפולציות האדירות המופעלות עלינו באמצעות פרסום. במקביל, טרנד הצרכנות האתית הולך וצומח לממדי ענק. חברות מתגאות במוצרים אקולוגיים, בתרומות שהן מעניקות לפרויקטים חברתיים ובשימוש בדוגמנים ודוגמניות בשלל מידות וצבעים, ואלו יוצרים את אשליית הבחירה במוצר מוסרי, על אף שבפועל חלק גדול ממוצרים אלו יוצרו בדיוק באותה מתפרה בבנגלדש שקרסה על עובדיה. מי שבוחרים לצרוך מוצרים שיוצרו באופן מוסרי, ישלמו סכומים גבוהים שרוב האוכלוסייה אינה יכולה לעמוד בתשלומם, ולכן ניסיון להימנע מצריכה פוגענית נחשבת כיום כעיסוק פריווילגי.
אם אכן המידע והאקלים המשפטי הנוכחי אינם מאפשרים – ואף אינם מצדיקים – הטלת חבות משפטית ישירה על הצרכן, הדין הישראלי ודיניהן של עשרות מדינות נוספות אינם ערוכים להתמודדות עם הפרת זכויות אדם במסגרת שרשרת הייצור ההמוני, ובוודאי שאינם עולים בקנה אחד עם מחויבותן של מדינות אלו במשפט הבין-לאומי להגן על זכויות אדם אוניברסליות.
אפשר לבחור אחרת
בעולמנו הקפיטליסטי, הכסף הוא אחד מאמצעי הביטוי החשובים ביותר של האדם. כשאנו בוחרים לרכוש מוצר, אין בידינו מידע מספק כדי לאמוד את ממדי הנזק שנעשה באמצעות כספנו. על אף שלרבים מאיתנו יש מושג כללי על תנאיה הפוגעניים של התעשייה המודרנית, אנו צורכים ללא הפסקה וללא ביקורת עצמית.
לתפיסתי, הצרכנים הם הסוכנים המרכזיים שיכולים לחולל שינוי. לשם כך, ניתן לתמוך בארגונים לאומיים ובארגונים בין-לאומיים הפועלים למען סחר הוגן. כך ניתן להקים דרישה למילוי חובת המדינה להגן על זכויות אדם מתוקף האמנות אליהן היא הצטרפה, גם כאשר הפרתן מתקיימת אי-שם בארץ זרה. שקיפות צרכנית הינה השלב הראשון בהטלת אחריות משפטית משמעותית על התאגידים העומדים באופן ישיר מאחורי תעשיית הניצול וההעסקה הכפויה. יידוע של הצרכנים על השלכות הרוחב האדירות העומדות מאחורי צריכתם – והכאב והסבל האנושיים הכרוכים בהן – הוא הכרחי: הן לשם עידוד צרכנים לצריכה אלטרנטיבית, והן לשם העלאת מודעות עולמית למתרחש מאות קילומטרים מביתנו, כפי שעשו פעילי זכויות בעלי החיים, התנועה לביטול העבדות ועוד שלל ארגונים.
13 נובמבר, 2022
