הכשרת תוכניות "המשתלמים" ו"המתנדבים" הופכות את מדינת ישראל לשותפה בסחר בבני אדם.
פוסט לציון היום הבין-לאומי למאבק בסחר בבני אדם.
לפי נתוני הלמ"ס משנת 2020 בישראל מועסקים כיום כ-41,200 עובדים לא ישראלים בענף החקלאות. כ-16,600 מהם הם שכירים מהרשות הפלסטינית, 24,600 עובדים זרים ממדינות שונות, רובם מתאילנד. נוסף על אלו, 4,000 "משתלמים" ו"מתנדבים" בחקלאות מגיעים ארצה כחלק מתוכניות המיועדות ללימודים והתנסות פרקטית בחקלאות, אך בפועל מועסקים כעובדי חקלאות במשרה מלאה ואף מעבר.
מדינת ישראל פעלה כדי להגן על עובדי החקלאות על ידי חתימה על הסכם עם תאילנד. אך תוכניות "המשתלמים" ו"המתנדבים" בחקלאות, אשר נהנות מחסות משרד החוץ, מהוות מסלול עוקף להסכם, שמאפשר ניצול עובדים על ידי גביית דמי תיווך גבוהים וכבילה דה-פקטו לסוכנויות המייבאות אותם. עתירה שהוגשה על ידי "קו לעובד" ומתנהלת בימים אלו בבית המשפט העליון מעלה על הפרק ניצול שמתבצע כבר כעשור, והפעם בחסות רשויות החוק.
עד לשנת 2012 לא הייתה קיימת אסדרה או פיקוח על אופן גיוס עובדים זרים בענף החקלאות. הגיוס נעשה על ידי גורמים פרטיים במדינות המוצא של העובדים. גופים אלו החתימו את העובדים על חוזי העסקה בהתאם לדרישות של חברות התיווך הישראליות או נציגי המעסיקים. בשיטת גיוס זו צמחה תופעת דמי התיווך שנגבו מעובדים עוד במדינות המוצא, וההגיעו עד ל-9,000 דולרים, כך שבשנת 2010 לבדה נאמדו הרווחים מדמי התיווך בכ-112 מיליון דולר. העובדים מממנים דמי תיווך גבוהים אלו על ידי לקיחת הלוואות בריבית גבוהה, תוך הנחה שיוכלו להחזיר את ההלוואה באמצעות עבודה במדינה מפותחת. כתוצאה מכך הם נכנסים למצב של שיעבוד חובות, אשר מעמיק את תלותם במעסיקים ומאפשר את ניצולם על ידי איום תמידי בפיטורים.
ההכרה בתופעת דמי התיווך והקושי לפקח על גביית העמלות במדינות המוצא הובילו לשורת החלטות ממשלה משנת 2005 שמטרתן הסדרת הגיוס של עובדים זרים במסגרת הסכמים דו צדדיים עם מדינות המוצא. כך, נקבע בהתחלה כי יש לבחון גיוס עובדים זרים תחת פיקוח של ארגון ההגירה הבין לאומי (IOM). בהמשך הורתה הממשלה נחרצות כי יש בענף הבניין והחקלאות לעבור באופן מלא של גיוס עובדים זרים באמצעות הסכמים דו צדדיים.
הסכם הדו צדדי לגיוס עובדים זרים הוא הסכם שנכרת בין המדינה המגייסת לבין מדינת המוצא, שמטרתו הסדרת מנגנון גיוס ישיר והבטחת הליך גיוס מובנה ומפוקח שבו קיימת שקיפות להסדרי העסקה ולזכויות וחובות החלות על העובדים הזרים עם הגעתם למדינה המגייסת. הסדרים דו צדדיים נהוגים זה עשרות שנים ולעיתים קרובות נתמכים על ידי ארגונים בינלאומיים הרואים בעצמם אמצעי מסייע לשמירה על זכויות העובדים. ואכן, בשנת 2010 נחתם ההסכם הדו צדדי הראשון של ישראל, עם תאילנד, להבאת עובדים זרים קבועים בענף החקלאות, במסגרתו גובש הסדר TIC (Thailand Israel Corporation), הסכם זה נכנס לתוקף בשנת 2012 וחודש בשנת 2020. הוא ונועד למנוע תשלום דמי תיווך ללשכות פרטיות וניצול העובדים לאחר הגעתם ארצה. על פי ההסכם לשכות גיוס ישראליות לא יכולות להתקשר ישירות עם לשכות פרטיות תאיות, אלא במסגרת הסדר TIC. ההעסקה נעשית באמצעות חוזה העסקה אחיד, המתורגם לאנגלית ולתאית ובו מפורטים תנאי ההעסקה, השכר, תשלומי התיווך וחובת מסירת המידע המוטלת על גורמי התיווך. נכון להיום, דמי התיווך המקסימליים שלשכה ישראלית רשאית לגבות הם 2,724.04 שקלים ודמי התיווך המקסימליים שלשכה תאית ראשית לגבות הם כ-400 דולרים. על פי נתוני קו לעובד כחלק ממשאל שנעשה עם עובדים זרים בענף החקלאות, ההסכם לא הכחיד הפרות של זכויות עובדים, אך בהחלט גדע את תופעת דמי התיווך הבלתי חוקיים.
לצד מאמצים אלו של מדינת ישראל להבטחת העסקה הוגנת, נוצרו דרכים עוקפות להסכם הדו צדדי, והפעם כאלו הנהנות מחסותה של מדינת ישראל. כיום מועסקים בענף החקלאות כ-4,000 גברים ונשים שהרשויות אינן מגדירות כעובדים זרים ומעמדם אינו מוסדר ומפוקח כאמור בחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991. הם מובאים ארצה בשני מסלולים ותיקים שנועדו בעבר להבאת אזרחים זרים לקיבוצים ולמושבים לשם הכשרה במסגרת לימודים או להתנדבות, ולא נועדו לאספקת עובדים. הצורך בעובדי חקלאות נוספים בענף החקלאות והיעדר הפיקוח על שני מסלולים אלו הפך אותם לאמצי נוח לגביית דמי תיווך מעובדים זרים ממדינות עמן לא נחתמו הסכמים בדבר נהלי גיוס.
על פי אמנת מועצת אירופה בדבר פעולה נגד סחר בבני אדם, שישראל צד לה, סחר בבני אדם משמעותו גיוס, העברה או קבלה של בני אדם באמצעות איום, כפייה, הונאה או הטעיה כאשר נעשה ניצול של פערי הכוח ופגיעותו של הצד המנוצל. תוכניות "משתלמים בחקלאות" ו"מתנדבים בחקלאות" נעשות תוך הטעיה של העובדים המגיעים לישראל על עצם טיב התוכניות ואופיין. ברבים מהמקרים קהל היעד של התוכניות אינו מגיעים עם רקע בחקלאות אלא מלימודים שונים בתכלית, כעיצוב או חינוך, כשלאחר הגעתם ארצה הם נתקלים במציאות שונה מתוכניות הלימודים בחקלאות שהוצגו להם. הכשרת התוכניות על ידי משרד החוץ, כפי שאסביר בהמשך, הופכת את מדינת ישראל לשותפה אקטיבית בסחר בבני אדם ולהפרת האמנה שהיא צד לה.
"משתלמים בחקלאות"
תוכנית המשתלמים המקורית היוותה חלק מסיוע משרד החוץ למדינות מתפתחות. במסגרתה התוודעו המשתלמים לצורת ההתיישבות בקיבוצים ומושבים, ושובצו במשקים שונים בליווי משרד החוץ לצורך הכשרתם בחקלאות. התוכנית איתרה עשרות של סטודנטים נבחרים מוכשרים, העניקה להם מלגה מלאה שלעיתים אף כללה את מימון הטיסה והוצאות המחיה בישראל, והותאמו אישית לפרופיל המשתלמים ולמדינות המוצא שלהם. לאחר קיצוץ בתקציב הסיוע של משרד החוץ הופרטה התוכנית והועברה לידי גופים פרטיים, שרובם הוקמו ונשלטים על ידי התארגנויות חקלאים. אלו אחראיות על בחירת המשתלמים, הסדרת הגעתם מול הרשויות הישראליות והשמתם במשקים חקלאיים. אל הליך ההפרטה החלו להתלוות שיקולי רווח, הסטודנטים לא זכו עוד למלגות, ואף נדרשו לשלם שכר לימוד.
בשל הגבלת דמי התיווך בגיוס עובדים מתאילנד והיעדר האפשרות לייבוא עובדים מכל מדינה אחרת, הפך מסלול המשתלמים לדרך פשוטה לתיווך העסקתם של אלפי עובדים מידי שנה, כך שלאחר שני עשורים וההבנה כי התוכנית אטרקטיבית לגריפת רווחים, התרבו הגופים שביקשו להיכלל בין הזוכים באפשרות יבוא "משתלמים" לישראל. עלייה חדה במספר המשתלמים ארעה שלא במקרה במקביל לחתימת ההסכם עם תאילנד והפסקת ההגירה ממדינות אחרות. כיום, עובדים המגיעים לתוכנית משלמים כ-11,000 ₪ בתמורה ל-11 חודשי השתלמות. עלות זו מנוכה משכר העבודה החודשי שלהם. חלקם ידרשו לשלם דמי תיווך נוספים במדינות המוצא שלהם לגופים שלטוניים או למוסדות לימוד. תוכנית "משתלמים בחקלאות" עם עבודה מעשית כוללת יום לימוד בשבוע לצד 182 שעות עבודה בחודש. היקפה הוא כשל משרה מלאה. התשלום הגבוה שנגבה מן המשתלמים טרם הגעתם ארצה משמש בידי החקלאים ככלי לאיום על העובדים שיגורשו אם יתלוננו על תלוש שכר שקרי או על עבודה מעבר לשעות המותרות בחוק. בשל הגעתם במסגרת תוכנית לימוד הם אינם מחזיקים במעמד של "עובד" ולא קיימת בפניהם האופציה לעבור למעסיק אחר.
חוק שירות התעסוקה אוסרים על עיסוק בתיווך ללא היתר ומגביל את דמי התיווך המותרים לגבייה. תוכניות "משתלמים בחקלאות" אינן מפוקחות ואינן כפופות לדין זה. המדינה נמנעת מלהחיל דרישות אלו על תוכניות ההשתלמות בנימוק שהן אינן מיועדות לעבודה אלא ללימודים.
"מתנדבים בחקלאות"
תוכנית "מתנדבים בחקלאות" הופנתה בעת הקמתה לקהל יעד ממדינות עשירות שביקשו להגיע להתנדב בקיבוצים מטעמים אידיאולוגיים או אישיים. היא אינה נמצאת תחת פיקוח ממשלתי כלשהו. לאחר חתימת ההסכם עם תאילנד, היעדר הפיקוח תמרץ גורמי תיווך להשתמש בתוכנית כדי לייבא לישראל ידיים עובדות זולות. התוכנית משווקת כתוכנית לימודים-עבודה, והעובדים נאלצים לשלם דמי תיווך גבוהים, של אלפי שקלים, בתמורה להשתתפות בתוכנית או בתמורה לקבלת אשרת עבודה. אלו סכומי עתק לעובדים במדינות מוצאם. לאחר הגעתם לישראל נאלצים העובדים לעיתים קרובות לחתום על הסכם עבודה חדש, בו הם נדרשים לעבוד מעבר למה שנדרש מהם לפני הגעתם לישראל, בתמורה לשכר של כ-2500 ₪ בחודש, או להתחייב לתשלום "קנסות" למעסיק בגין שלל סיבות. כל זאת, תחת איום תמידי של גירוש. המספרים של עובדים ממדינות מתפתחות במסגרת התוכנית האמירו במהירות ל70% מכלל המתנדבים הלא ישראלים בענף.
שתי התוכניות, "מתנדבים בחקלאות" ו"משתלמים בחקלאות", בנויות, שלא במקרה, במתכונת של 11 חודשי "לימוד" או "התנדבות", כדי שמעסיקים יוכלו להימנע מתשלום זכויות סוציאליות (פיצויי פיטורים ודמי הבראה) אשר חובה על המעסיק לשלם החל מהחודש ה-12 . התוכניות אינן כפופות לדין החל על גיוס לעבודה, למרות שבפועל המציאות בשטח מעידה כי העובדים מועסקים בהיקף של משרה מלאה ומעבר לכך. בשנת 2021, פורסם לראשונה נוהל בידי משרד החוץ שקיבל אחריות על ניהול תוכניות המשתלמים והמתנדבים וקבע את מסגרת השעות הנזכרת קודם כמכסת השעות הרגילות שבה ניתן להעסיק משתלמים, כך שבעצם הכשיר באופן רשמי את המסלול לעבודה ולא ל"התנדבות" או "השתלמות".
חסרי קול מול מערכת המשפט
בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ קיים באפריל 2022 דיון בעתירה מטעם "קו לעובד" על תוכניות ה"השתלמות" וה"התנדבות". בסופו של הדיון הורה בית המשפט למדינה על בדיקת הנהלים ושינויים עד סוף יוני 2022.
פרוטוקול הישיבה מגולל ניסיון של בית המשפט להבין כיצד ניתן להכשיר את התוכניות. השופטת ברק-ארז פונה אל קו לעובד כדי להבין כיצד ניתן לעבור את הרף הנדרש כדי שהתוכניות יהוו תוכניות הכשרה, והשופטת חיות מציעה פתרון על פיו ניתן לפתור חלק מההפרות המתוארות באמצעות נוהל. הניסיון להסדיר תוכניות קקיוניות באמצעות נהלים ודרישות לכימות מספרי, הוא ניסיון מנותק ממציאות נעדרת אכיפה, רוויית ניצול ופערי כוחות. יותר מכך - זהו ניסיון שצועד בדרך הפוכה ממנה החלה לצעוד מדינת ישראל בשנים האחרונות, כשהכירה בצורך של הסכמים דו צדדיים להסדרת הגירת עבודה ממדינות מוחלשות. תפקיד בית המשפט באיסוף מידע והבהרת המצב המשפטי מתבקש ונדמה הגיוני במקרה זה, אך נקודת המוצא של בית המשפט אינה צריכה להיות הכשרת התוכניות אלא פסילתן נוכח חוק שירות התעסוקה, הדורש רישוי מכל מי ש"עיקר עיסוקו או מקצתו בתיווך עבודה". כאשר מתקיימים התנאים להעסקה בחקלאות, אף במקצת, התוכניות חייבות לעבור במסלול ההסדרה הרגיל של תיווך במסגרת הסכם בילטרלי.
אם המדינה עומדת בפני מחסור בכוח אדם בענפים לא אטרקטיביים כמו חקלאות, בניין וסיעוד, היא זו שצריכה לקחת אחריות על אופן הבאתם ותנאי העסקתם של עובדים זרים, ולא לאפשר הפצעתן של תוכניות חדשות שימוטטו את המהלך אותו החלה היא עצמה לבצע. הצורך בגיוס עובדים נוספים לענף החקלאות יכול למצוא מענה בהגדלת מכסות העובדים מתאילנד או בהסדרת הסכמים מול מדינות נוספות.
