תאונות העבודה בענף הבנייה הפכו בשנים האחרונות למכת מדינה. יש להרחיב את אחריותם של התאגידים היזמיים, גם במחיר של שימוש באסדרה כופה כמעצבת נורמות של אחריות תאגידית
בשנים האחרונות הולך ותופס תאוצה השיח סביב אחריות תאגידית ובפרט אחריות סביבתית וחברתית. לא מדובר בשיח שולי או אקדמי בלבד, כי אם בתגובה טבעית לשורת התפתחויות ואירועים חברתיים-כלכליים בעשורים האחרונים. השאלה המרכזית שהחלה להעסיק ממשלות, אזרחים וארגונים בינלאומיים היא אם התפיסה ההיסטורית השלטת בדיני התאגידים, לפיה תכלית התאגיד היא למקסם את רווחי בעלי מניותיו, הולמת את המציאות. בימינו, כשתאגידים מתאפיינים בעוצמה כלכלית שלעיתים עולה על זו של מדינות ויוצרים שלל החצנות שליליות, יתכן ויש להם אחריות מסוימת כלפי הציבור והחברה בה הם פועלים. תפיסה זו קיבלה ביטוי במשפט הישראלי כבר לפני שנים רבות בהחלת נורמות מן המשפט הציבורי על סוגיות מהמשפט הפרטי. אף המחוקק ביטא זאת בהוראה לפיה במסגרת השיקולים העסקיים להשאת רווחי החברה, ניתן להביא בחשבון גם את ענינו של הציבור.
עם זאת, אחריות תאגידית, הן בשיח והן בפרקטיקה, עדיין מצויה לרוב בגדרי הפעילות הוולונטרית של התאגיד ולא כאסדרה מחייבת. כך, בהרבה תאגידים ניתן למצוא כיום מחלקת אחריות תאגידית, קוד אתי ודו"חות אחריות תאגידית המפורסמים תדיר. חלק מהתאגידים אף מדורגים דרך קבע במדדים שונים שבוחנים אחריות תאגידית. הקושי בהסתמכות על פעילות וולונטרית הוא שאין סטנדרטים ברורים מבחינת הפרקטיקות של אחריות תאגידית. ברצותה חברה תפרסם דו"ח אחריות תאגידית בשנה מסוימת וברצותה בשנה שלאחר מכן היא תימנע מכך- וסיבותיה עימה. אין גם כל נוסח מחייב לקוד אתי והתאגיד יכול לנסח אותו מעורפל ככל שירצה. הדבר יוצר חוסר אחידות שלמעשה מאפשר לתאגידים לבחור באיזה פעולות ברצונם להתמקד וכך להסתיר פרקטיקות בעייתיות אחרות. כמו כן, נטען כי אחריות תאגידית היא למעשה כלי טקטי של התאגידים השונים להימנע מאסדרה כופה של המדינה באמצעות אסדרה עצמית. בנוסף, יש שטוענים שאחריות תאגידית היא בסך הכל עוד כלי שיווקי של חברה כדי למקסם את רווחיה, בקרב צרכנים שעם התקדמות הטכנולוגיה הפכו מודעים יותר להחצנותיה.
נוכח זאת, בשנים האחרונות עולה קריאה לבטל את הדיכוטומיה שבין אחריות תאגידית וולונטרית לבין אסדרה כופה. התומכים בגישה זו רואים אחריות תאגידית כאוסף של נורמות הנעות בין הוולונטרי לכופה. כך, הם מתארים כיצד אסדרה מדינתית מסוימת יכולה להניע תהליכים של יצירת נורמות וולונטריות בתוך התאגיד. במילים אחרות, אם נקבל את הטענה שתאגידים "משתמשים" באחריות תאגידית כדי להדוף אסדרה מדינתית כופה, הרי שמידה מסוימת של אסדרה מטעם המדינה יכולה לאותת לתאגידים מהו היעד הרצוי מבחינתה, ובכך לכוון תהליכים וולונטריים נוספים. הטשטוש בין הוולונטרי לכופה קיבל משנה תוקף בפסיקה אמריקאית שקבעה זה מכבר, שאסדרה עצמית על ידי תאגיד יכולה ליצור מחויבות משפטית במקרה בו התאגיד לא עומד בנורמות שקבע לעצמו.
לטעמי, גישה לפיה אחריות תאגידית אינה וולונטרית מעצם טבעה אלא יכולה וצריכה להיות מעוצבת על ידי אסדרה מסוימת של המחוקק, מתחייבת על רקע השפעותיהם ההולכות וגוברות של תאגידים על זכויות אדם. לא ניתן עוד להותיר את הזירה לחסדיהם הוולונטרים של תאגידים. בשנת 2011 אימץ האו"ם מסמך פורץ דרך ובו עקרונות מנחים לאחריות תאגידית על זכויות אדם. בחלקו הראשון של המסמך, נקבע כי על המדינות השונות לקבוע מדיניות משפטית וחקיקתית מתאימה על מנת למנוע, לחקור ולהעניש הפרת זכויות אדם שנעשית על ידי תאגידים.
האשמת הש"ג בחסות החוק
אחת ההחצנות השליליות בה חסרה באופן מובהק אחריות תאגידית, הן בצורה וולונטרית והן בצורה כופה, באופן שפוגע בזכות לחיים, היא בתחום תאונות העבודה בענף הבנייה. בדוח מבקר המדינה שפורסם במאי האחרון אודות בטיחות העובדים בענף הבנייה, נקבע כי מדובר באחד העיסוקים המסוכנים ביותר ובענף בו שיעור תאונות העבודה שגרם למוות הוא הגבוה ביותר בהשוואה לשאר ענפי המשק. בשנים 2020–2021 נהרגו למעלה מ-60 עובדים כתוצאה מתאונות עבודה בענף הבנייה. לפי נתוני קו לעובד, בחציון הראשון של שנת 2022 מספר הנפגעים מתאונות עבודה היה הגבוה ביותר ב-4 השנים האחרונות. מצבה של ישראל בכל הקשור להרוגים מתאונות עבודה בענף הבנייה חמור פי שניים ויותר מזה של מדינות האיחוד האירופי. אם כן, אין ספק שמדובר על סוגייה בוערת שממשיכה לגבות את קורבנותיה גם בזמן כתיבת שורות אלה.
המאסדר העיקרי בכל הנוגע לבטיחות עובדים בענף הבנייה הוא מינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית במשרד העבודה. עבודת המינהל מאופיינת בעיקר בפיקוח, אכיפת עבירות ומתן היתרים. אחת הביקורות המושמעות כנגד עבודת המינהל היא שעיקר האכיפה במסגרתה מופנה כלפי הקבלנים ומנהלי העבודה בשטח, ולא כלפי התאגידים היזמיים או בעלי הנכסים. המקור המשפטי למצב זה נמצא בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988, שעוסקות בהסדרת כללי בטיחות בביצוע עבודות בנייה שונות וקובעות את מדרג האחריות בין השחקנים השונים בענף. בכל עבודת בניה, מזמין העבודה, שהוא למעשה בעל הנכס או תאגיד יזמי (במקרים רבים מדובר על אותו גורם) צריך למנות קבלן ראשי שצריך בתורו למנות מנהל עבודה. כברירת מחדל, האחריות למילוי התקנות מוטלת על מנהל העבודה בשטח, בעוד שעל הקבלן הראשי מוטלת אחריות רק במקרים המנויים בפקודה או אם לא מינה מנהל עבודה. מזמין העבודה יישא באחריות להפרות רק אם הוא לא מינה קבלן ראשי. פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 מרחיקה את בעלי הנכס והתאגידים היזמיים צעד נוסף. כך, סעיף 222 לפקודה מרחיב את האחריות לנושאי משרה בתאגיד אם לא הוכיחו אי-ידיעה ולא נקטו אמצעים סבירים למניעת העבירה, וסעיף 223 לפקודה מסיר מבעלי הנכס אחריות להפרות בטיחות שביצעו עובדים באתר. הנה כי כן, החוק למעשה מאפשר לתאגידים היזמיים להרחיק עצמם מהנזק ולפזר את אחריותם, ומי שנושא באחריות הרבה ביותר הוא התחתון ביותר בשרשרת ואין זה משנה אם הוא נושא משרה בתאגיד או פועל בניין.
בדוח המבקר עולה שורה של סנקציות שהמינהל יכול להפעיל בתגובה להפרות בטיחות, אך הן מופנות בעיקרן כלפי הקבלנים ולפי המבקר גם זה לא נעשה מספיק. זרוע העבודה מנסה בשנתיים האחרונות לקדם תקנות חדשות שירחיבו את האחריות לבטיחות עובדים בענף הבנייה גם ליזמים ומזמיני העבודה, אך אלו עדיין ממתינות לאישור ממשלה. גם בהקשר הוולונטרי, תאגידים בענף הבנייה כמעט ולא טורחים לקחת חלק בדירוגי אחריות תאגידית ולא מפרסמים דוחות בעניין. אלו שכן עושים זאת מתרכזים בעיקר באיכות סביבה ולא מזכירים את אחריותם על זכויות אדם.
האשמת הש"ג בחסות בית המשפט
בשורה של פסקי דין מהשנים האחרונות בתי המשפט הרחיבו את האחריות על תאונות עבודה אל עבר התאגידים ומנהליהם הבכירים. פסק דין שמדגים את העניין הוא ע"פ 55670-10-21 זילביגר נ' מדינת ישראל שעסק בתאונה שהתרחשה באחד המפעלים של חברת "דלק תעשיות בע"מ". סמנכ"ל ההנדסה של החברה שמתוקף תפקידו אחראי על הבטיחות וניהול האחזקה במפעל, מינה קבלן משנה שעבד בעבר עם החברה, להיות אחראי על פרויקט החלפת גג אסבסט באחד המחסנים במפעל. המינוי נעשה על אף שלקבלן לא הייתה הכשרה מתאימה לעבודה בגובה והוא מסגר ומלגזן במקצועו. המנכ"ל וממונה הבטיחות החיצוני של החברה לא התנגדו למינוי וקבלן המשנה גייס פועלים שיסייעו לו בהחלפת הגג. במהלך העבודה עלו העובדים אל הגג ללא ציוד בטיחות תקני. יומיים לאחר תחילת העבודה עלה אחד העובדים על פיגום מאולתר שהותקן על גג המחסן, וזה נשבר תחת משקלו. הפועל נפל מגובה של כ-6 מטר אל רצפת הבטון שבמחסן. הוא נפצע פציעות מרובות, ביניהן חבלת ראש קשה ושברים רבים, ונזקק לאשפוז של חודשיים ושיקום של כחצי שנה. נקבעה לו נכות קבועה בשיעור של 100% על ידי המוסד לביטוח לאומי.
בית המשפט בערכאה הראשונה קבע כי המנכ"ל, סמנכ"ל ההנדסה, ממונה הבטיחות החיצוני וקבלן המשנה חבים כולם ברשלנות כיוון שהפרו חובות זהירות שונות. השופט הצביע על כך שהמנכ"ל, הסמנכ"ל וממונה הבטיחות לא מינו מנהל עבודה ולא ערכו פיקוח ראוי בהתאם לנהלים הפנימיים של החברה, זאת בנוסף לכך שלא סיפקו הכשרה וציוד מתאימים. הוא גם קבע כי קבלן המשנה קיבל על עצמו את העבודה על אף שידע שאין לו הכשרה מתאימה לבצעה. עוד, נקבע שלחברה יש אחריות אישית כלפי העובד מתוקף היותה המעסיק שלו, וכי נוצרת לה חובת זהירות מכוח אחריותה כמבצעת הבנייה, כיוון שלא מינתה קבלן ראשי ומכאן שהיא נכנסת בנעליו לפי התקנות. בכל הנוגע לבעלי התפקידים בחברה, קבע בית המשפט כי לכל אחד מהם קמה חובת זהירות אישית כלפי העובד מכוח התקנות וכיוון שהוא היה כפוף להם ונתון לפיקוחם. בית המשפט הרשיע את שלושת הממונים ואת קבלן המשנה בעבירה של גרימת חבלה ברשלנות והטיל עליהם מאסר על תנאי, תשלום פיצויים וקנס. כמו הן הוא הטיל על החברה תשלום פיצויים וקנס. ערעורם של הממונים נדחה והרשעתם נותרה על כנה וערעורה של המדינה על קלות העונש שהושת על החברה נדחה גם הוא.
במבט ראשון ניתן לחשוב שמדובר בהכרעה דרמטית, שכן בית המשפט הטיל אחריות על מנהלי התאגיד על אף שלא הייתה להם נגיעה ישירה לאירוע, ועל התאגיד עצמו בנוגע לתאונת עבודה של עובד שלא היה עובד ישיר של המפעל אלא הועסק על ידי קבלן המשנה. אך לא רק שאין מדובר בהכרעה דרמטית, מדובר בהכרעה חסרה. ראשית, ספק אם בית המשפט היה מטיל אחריות על הממונים לולא מערכת העובדות הייחודית של במקרה, כלומר שלא מונו קבלן ראשי או מנהל עבודה בשטח כך שהאחריות "טיפסה" מעלה ממש כפי שהתקנות קובעות. ברוב המקרים, בוודאי בקרב התאגידים היזמיים, זהו אינו המצב. שנית וחשוב מכך, בית המשפט הטיל אחריות כבדה יותר על הממונים מאשר על התאגיד עצמו. זהו מסר בעייתי בכל הנוגע לאחריות תאגידית לזכויות אדם, כאשר בית המשפט לא נותן לתאגיד שום תמריץ לשנות את התנהלותו בכל הקשור לבטיחות. התאגיד מקבל את המסר שמי שישלם הוא עדין התחתון בשרשרת, ובין אם זהו עובד זוטר או מנהל בכיר, התאגיד לא ייפגע. המדינה טענה בערעור שהעונש שהושת על החברה חסר מימד הרתעתי ואין בו כדי לעודד יצירת תרבות ארגונית של בטיחות, אך בית המשפט דחה את טענתה בנימוק שהקנס שהוטל על החברה הוא גבוה יחסית.
יש לשנות כיוון
הפסיקה בעניין זילביגר והתקנות הקיימות משקפות חוסר בדין בנוגע לאחריות תאגידית לזכויות אדם בכלל ולתאונות עבודה בענף הבנייה בפרט. שינוי תקנות הבטיחות הוא שלב ראשון בתהליך, אך התפיסה כולה צריכה להשתנות כשהזרקור בחקיקה ובבתי המשפט חייב להיות מופנה כלפי התאגידים היזמיים. התאגידים הם אלו שיכולים ליצור תרבות ארגונית בריאה ובטיחותית יותר שתחלחל מטה, על ידי קביעת מנגנונים פנימיים ואחידים לשמירה על הזכות לחיים של עובדיהם ומניעת פגיעה בהם מראש: החל בהעסקת ממוני בטיחות פנימיים שיאכפו נהלי בטיחות, דרך העברת הכשרות מקצועיות לעובדים וכלה ביצירת שרשרת דיווח שתיצור בתורה תרבות תחקור יעילה. אסדרה כופה מסוימת תוכל לסמן להם את הכיוון הנכון ביצירת השינוי. אין ספק שהעלות של שינויים ארגוניים מהסוג הזה תגולגל אל הצרכנים. אם כך עולה השאלה למה לדרוש שינויים כאלו מלכתחילה. ובכן, כמאמרו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק: "הגנה על זכויות אדם עולה כסף, וחברה המכבדת זכויות אדם צריכה להיות נכונה לשאת במעמסה הכספית".
ישנן הצעות נוספות להרחבת האחריות התאגידית בכל הקשור לענף הבנייה, מבחינה חקיקתית הוצע להחיל חובת דיווח של חברות ציבוריות לרשות לניירות ערך ולמשקיעיהן, על מקרי מוות או פציעה באתרי בנייה. בנוסף הציעה בעבר הקליניקה לאחריות תאגידית במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, לגבש נוהל לפיו קבלן שמקבל אשראי מהבנק ידרש להגיש לבנק דו"ח בטיחות תקופתי, כתנאי לשחרור כספי האשראי. מבחינה וולונטרית הוצע להוסיף פרק בנושא בטיחות בבניה ובתעשייה בדירוג "מעלה" לאחריות חברתית.
סיכום
בשלה העת להרחיב את האחריות התאגידית כך שתכיל בתוכה אחריות מלאה גם לפגיעה בזכויות אדם, כשההתמודדות עם תאונות העבודה בענף הבנייה יכולה להיות מקרה בוחן למהלך כזה. לא ניתן עוד לסמוך על פרקטיקות וולונטריות בלבד של אחריות תאגידית כאלו שמסוגלות להוות אסדרה מספקת. על המחוקק ליצור נורמות מחייבות מתוך תפיסה שלו כמעצב אחריות תאגידית וולונטרית, כשהדבר מתחייב מחובתה של המדינה להגן על זכויות תושביה. על בתי המשפט להטיל אחריות משפטית רחבה יותר על תאגידים ולייחס חשיבות לקודים אתיים וולונטרים כיוצרי נורמות משפטיות.
לתאגידים יש כוח רב והם משפיעים יותר ויותר על זכויות האדם שלנו. התפיסה המסורתית של דיני התאגידים אינה מתאימה עוד ויש לעדכן אותה. כל אחת ואחד מאיתנו הוא בעל מניות חברתיות בתאגידים הללו והגיע הזמן לקבל דיבידנד.
