מדיניות השליטה במים בגדה המערבית יוצרת לא רק מחסור אלא גם הפליה מערכתית.
צילום: ערין עליאן
גדלתי כילדה בין שני עולמות שונים לחלוטין – העולם הראשון היה העולם של אבי, אזרח ישראלי, שבו זכויות בסיסיות כמו מים זורמים, תשתיות יציבות ושירותים ציבוריים תקינים הם מובנים מאליהם. מעולם לא עצרתי לחשוב עליהם, ובוודאי שלא הערכתי אותם. הם פשוט היו שם. העולם השני היה של אמי. במחנה הפליטים בגדה המערבית שבו חיה משפחתה ראיתי אנשים ממתינים למועדים לא ידועים שבהם תזרום סוף סוף טיפה של מים בצינורות. לא קיימת הודעה מסודרת, לא לוח זמנים, לא מערכת תשתיות שמבטיחה רציפות. השיטה היחידה להשיג מים היא למלא דליים ומכלים על הגגות, שמספיקים בקושי לשבוע. כדי שהאגירה תצליח, תמיד חייב להיות מישהו ערני ומוכן לתפוס את המים ברגע המקרי שבו הזרם חוזר.
משאבת מים המשמשת לשאיבת מים ממיכלי אגירת המים ולהזרמתם לבית. מתקן זה קיים כמעט בכל בית.
צילום: ערין עליאן
חיינו ביקומים נפרדים, למרות העובדה שמשפחת אמי חיה במרחק של חמש דקות בלבד מביתו של אבי, מרחק זעיר מבחינה גיאוגרפית, אך בפועל היה כמעט בלתי עביר בשל המחסומים וההגבלות. בעולם של משפחת אמי נחשפתי למציאות שבה הפגיעה בזכויות אדם היא חלק בלתי נפרד מהחיים היומיומיים, בפרט המחסור המים. לצד זה באו ההגבלות הקטנות והגדולות שמעצבות חיים: חיסכון קיצוני במים בכל פעולה יומיומית, עד כדי כך שגם דבר בסיסי כמו הורדת מים באסלה מתבצעת רק כשאין ברירה. עבורי, המפגש בין שני העולמות: עולם שבו מים זורמים בלחיצה על ברז ועולם שבו מים מגיעים פעם בשבועיים, היה שיעור כואב, אישי ומוחשי על פערים בזכויות בסיסיות.
מבט על המנגנון
דו"חות בין־לאומיים מתעדים כיצד מיליוני פלסטינים בגדה המערבית חיים תחת מגבלות גישה למים שאינן תוצר של אסון טבע או כשל נקודתי, אלא של מדיניות מתמשכת המעצבת את חיי היום יום. רבים מהכפרים וממחנות הפליטים מקבלים מים אחת לשבועיים או אף פחות, והצריכה הממשית עומדת לעיתים על 40–50 ליטר לנפש ליום, פחות ממחצית מהסטנדרט שקבע ארגון הבריאות העולמי, של מינימום של 100 ליטר ליום לחיים בכבוד. נוסף על הקשיים בהספקת מים, יש בעיה חמורה בתשתיות הביוב בכפרים ובאזורים מסוימים בגדה המערבית, כמו אל קרקפה בבית לחם ובכפרים הנמוכים באזורים אלו, שבהם אין תשתיות ביוב מסודרות כלל. כל אדם חופר בור ספיגה ליד ביתו, וכאשר הבור מתמלא, בעלי המיכלית שואבים את השפכים באמצעות מכליות שאיבה. בעל המכלית גובה תשלום עבור הפינוי ומפנה את השפכים לביוב. הבור מתמלא כאשר הריח מתפשט או כאשר יש הצפות בתוך הבתים, מה שגורם לנזקים סביבתיים ובריאותיים.
משפחות רבות חיות על כמויות מים הנמוכות בכ־70% מהמינימום המומלץ על ידי ארגון הבריאות העולמי. לדוגמה, במחנה פליטים אל־עזה המים אמורים להגיע ארבעה ימים כל שבועיים, אך בפועל מחולקים יומיים לחצי המחנה ועוד יומיים לחצי השני כך שכל משפחה מקבלת מים רק יומיים מתוך שבועיים.
ברז המים המרכזי במחנה פליטים אל עזה מרשות המים (سلطة المياه), הוא חולש על חלוקת ההספקה בין חלקי מחנה הפליטים ומווסת את לחץ המים וזרימתם.
צילום: ערין עליאן
לפי נתוני OCHA , מאז אוקטובר 2023 יותר מ־181,000 פלסטינים נפגעו לפחות פעם אחת מהרס תשתיות מים ותברואה במהלך מבצעים צבאיים ישראליים ובשל מדיניות אכיפת בנייה באזור Cמדובר בהריסות של קווי מים, בורות אגירה, מערכות ביוב ודרכי גישה למיכלי מים. ההרס מתבצע לרוב בטענה של היעדר היתר בנייה ישראלי, שכן כל תשתית באזור C מחייבת אישור כזה, אשר כמעט ואינו ניתן. תשתיות חיוניות נהרסות מבלי שמסופקת להן חלופה זמינה.דו"חות עדכניים של OCHA מצביעים על כך שהבעיה אינה מחסור טבעי, אלא תוצאה של מבנה שליטה: מחסומי גישה לתשתיות, צמצום קידוחים, הריסת צינורות ומיכלי אגירה, וכן תלות של עשרות קהילות באישורים ישראלים לחיבור המים. ההתנחלויות באזור C נהנות מצריכה שמגיעה לעתים ל250–300 ליטר לנפש ליום, פי שלושה או ארבעה מהצריכה הפלסטינית. הדו"חות מצביעים על כך שהפערים הללו אינם מוסברים על ידי גיאוגרפיה או אקלים אלא בשליטה במערכת ההקצאה.
מקורות המים המרכזיים בגדה המערבית הם מקורות משותפים העוברים מתחת ליישובים פלסטיניים וישראליים כאחד, משאבי המים המשותפים לישראל ולפלסטינים כוללים שתי מערכות דומיננטיות: מערכת מי התהום ומערכת המים העיליים. אקוויפר ההר, מאגר מי התהום העיקרי, האקוויפר נמצא בחלקו בגדה וחלקו בישראל. מחסור המים אינו תוצאה של תנאים הידרולוגיים טבעיים בלבד. אמנם בעיות נגישות התקיימו גם קודם, אך הסכמי אוסלו עיגנו מבנה סמכויות מפוצל שהותיר את השליטה המעשית בידי ישראל, ובכך הפכו את המחסור למנגנון קבוע וממוסד. ההסדרים הזמניים שנקבעו ב־1995 הותירו שליטה הדוקה של ישראל על מקורות המים, על הקידוחים המשמעותיים ועל קביעת המכסות.
הרשות הפלסטינית אמנם מופקדת על ניהול השירותים העירוניים והמקומיים באזורים A ו־B כולל מים וביוב, אך רק במסגרת מה שהעבירה לה ועדת המים המשותפת (JWC), לכן יכולתה המעשית דלה: כל קידוח, הרחבת צנרת או חיבור חדש דורש אישור ישראלי, אשר לרוב אינו ניתן.המשמעות היא שהרשות הפלסטינית מפעילה מערכת מים שאין לה שליטה ממשית על מקורותיה
מקורות בינלאומיים מתעדים את המצב הקשה של תשתיות המים והביוב בגדה, ומצביעים על מחסור חמור בתשתיות ביוב, במיוחד באזורים הכפריים והפריפריאליים, שם מערכות ביוב מרכזיות אינן קיימות, והטיפול בשפכים נעשה לעיתים באופן בלתי מסודר. הדברמוביל לזיהום סביבתי ולפגיעה באיכות החיים של התושבים. אונר״א, סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים של האו"ם מספקת שירותי WASH (Water, Sanitation, and Hygiene) (מים, תברואה והיגיינה) במחנות הפליטים. יש לה תפקיד קריטי במיוחד במחנות הצפופים, שבהם לא קיימות תשתיות עצמאיות.
עד תחילת שנות ה־2000 לא הייתה צנרת מסודרת במחנות רבים, והקמת תשתיות החלה רק עם פרויקטים בין־לאומיים כמו "בית לחם 2000". גם כיום, אונר"א פועלת תחת מגבלות תקציביות חמורות ומוגבלת על ידי הצורך באישורים ישראליים לכל פעולה תשתיתית, החל מהנחת צינור ועד שיקום מאגר. אישורים כמעט שאינם ניתנים, גם אונר״א אינה יכולה לספק פתרון ארוך־טווח, כלומר תשתיות יציבות. היא נאלצת להסתפק במתן מענה חירום כמו חלוקת מים במיכליות. נוסף על כך, חלק מהמחנות תלויים בהספקת מים ממשאיות פרטיות שאינן קשורות לאונר"א, במחירים גבוהים.
צינורות מים המותקנים מחוץ לבתים, בשל היעדר תשתיות עד פרויקט "בית לחם 2000"
צילום: ערין עליאן
חלוקת הגדה המערבית לאיזורים A,B,C שנקבעה בהסכמי אוסלו בתחילת שנות התשעים, מעצבת לא רק שליטה ביטחונית אלא גם גישה לתשתיות מים. רוב האקוויפרים, הקידוחים, מאגרי המים ודרכי ההולכה נמצאים באיזור C, שבו לישראל יש הסמכויות והאחריות הטריטוריאליות. גם כשמדובר בהספקה לתושבים באזור B, שבו האחריות האזרחית נתונה לרשות הפלסטינית, פיתוח תשתיות תלוי באישורים ישראליים, שכן הצינורות עצמם עוברים דרך אזור C. כך נוצר מנגנון שבו הגישה הפיזית למים של קהילות פלסטיניות תלויה בישראל.
ישראל מציגה את ההגבלות על פיתוח תשתיות והקידוחים כצורך לשמירה על ביטחון המדינה, מניעת שימוש בלתי חוקי במשאבים, והגנה על משאבי מים משותפים. עם זאת, בחינת ההפרות אינה יכולה להתעלם ממידת השליטה הרחבה של ישראל במערכת ההקצאה, המונעת מהפלסטינים גישה שוויונית למים ולתשתיות חיוניות, ומגבילה את יכולתם לפתח את התשתיות באופן עצמאי.
עמדת ישראל בסוגיית המים בגדה המערבית
לפי מסמכים רשמיים של ישראל, המדינה מדגישה כי כל פעולותיה בתחום המים מבוססות על הסכמי אוסלו ושיקולי ביטחון לגיטימיים. כך למשל דו"ח רשות המים קובע שלישראל "זכות טבעית" על מקורות מים שונים בגדה, ישראל מדגישה שהיא מקיימת את התחייבויותיה להעברת מים לפלסטינים ואף העבירה במסגרת ההתנתקות בארות מים ומערכת אספקה משוכללת ליישובי עזה והניחה צנרת מים לסיפוק כ־5 מיליון מ"ק לשנה לרצועת עזה. לפי דוח רשמי זה, ישראל נוהגת להמשיך ולספק מים ישירות לרש"פ בהתאם להסכמים, ומציינת שגם תוספות שהתחייבה עליהן יושמו בפועל, כך שהיא עומדת בהתחייבותיה כלפי פלסטינים
בדיונים בוועדת האו״ם לביעור אפליה גזעית (CERD) לגבי הדוחות של ישראל על יישום האמנה, הוועדה הביעה דאגה עמוקה נוכח "הפצה לא שוויונית של משאבי מים בין יהודים לפלסטינים" בשטחים הנתונים לשליטה אפקטיבית ישראלית. לפי מסקנות הוועדה, שלילת או צמצום גישה למים במיוחד כאשר הוא מתרחש לאורך קווי זהות אתניים עשוי להוות הפליה אסורה לפי סעיפים 2 ו–5 לאמנה. עוד קראה הוועדה לישראל להבטיח גישה שוויונית למים, להפסיק מדיניות היוצרת פערים בין קבוצות באותו מרחב גאוגרפי, ולהסיר חסמים מיותרים המונעים פיתוח תשתיות פלסטיניות.
בדיוני ארגון הבריאות העולמי עלה נושא מצב הבריאות והמים בשטחים הפלסטיניים. ועדות WHO התרשמו כי לפלסטינים "אין כמעט גישה למים ולתברואה" בשל מגבלות ומשברים מתמשכים. בתגובה הדגישה ישראל את פעילותה לשיפור הקצאת המים והקמה של תשתיות. חלק מהקשיים נובעים גם מתופעות של "גניבת מים" או כריית בארות בלתי חוקיות ממשאב משותף שמקורותיו צמודים לשני הצדדים. לפי רשות המים, מדי שנה ניטלים ללא אישור כ־3.5 מיליון מ"ק מים מצינורות ישראליים. ישראל מסכמת שגם תופעה זו נובעת משילוב של בירוקרטיה ושיקולי ביטחון, ושבמקביל היא פועלת לחיבורי מים חדשים ולפיתוח תשתיות שמטרתם לצמצם את החסר.
בדיוני ארגון הבריאות העולמי עלה נושא מצב הבריאות והמים בשטחים הפלסטיניים. ועדות WHO התרשמו כי לפלסטינים קיימת נגישות מוגבלת מאוד למים ולתברואה, בשל מגבלות ומשברים מתמשכים. ישראל מצידה הדגישה את פעילותה לשיפור ההקצאה והקמת תשתיות מים, וטענה כי חלק מהקשיים נובעים גם מתופעות של "גניבת מים" או כריית בארות בלתי חוקיות. לפי רשות המים, מדי שנה ניטלים ללא אישור כ־3.5 מיליון מ"ק מצינורות ישראליים, ולעיתים אף נגרם נזק לקווי מים. ישראל מסכמת כי מציאות זו נובעת משילוב של בירוקרטיה ושיקולי ביטחון, ובמקביל היא פועלת לחיבורי מים חדשים ולפיתוח תשתיות שמטרתם לצמצם את החסר.
המסגרת המשפטית
דיני הכיבוש חלים בגדה המערבית, והם המסגרת המשפטית הקובעת את חובות הכוח הכובש כלפי האוכלוסייה המוגנת. לפי סעיף 43 לתקנות האג (1907), על הכוח הכובש להבטיח את הסדר והחיים הציבוריים, קרי, תפקוד תקין של שירותים ותשתיות אזרחיות חיוניות. ההחלטה בבג״ץ טביב (1981) מפרטת את הצרכים האזרחיים הרגילים שעל הכובש להבטיח כמו חייה התקינים של האוכלוסיה המקומית (לספק מזון, מים, ציוד רפואי ואיסור על פגיעה ברכוש), ומיישמת את החריג לסעיף 43 על שירותים יומיומיים הספקת מים ותברואה נכללות בהיקף החובה, גם אם אינן מנויות מפורשות. למרות זאת ההלכה בפסק הדין היא החריג לסעיף 43 כתוצאה משיקולים צבאיים וביטחוניים כשיקולים דומינאנטיים.
כאשר הכובש שולט שליטה אפקטיבית במקורות מים, בקידוחים ובאישורי תשתית, החובה להבטיח זמינות מספקת של מים היא ישירה. מכאן נובעת דרישה משפטית עקבית: לתחזק ולאפשר תשתיות מים ותברואה, ולהימנע מצעדים המבטלים או מסכלים את נגישות האוכלוסייה לשירותים חיוניים. סעיף 55 לאמנת ז׳נבה הרביעית עוסק באספקת מזון וצרכים חיוניים. החובה ביחס למים נגזרת מהחיוב הכללי להבטיח חיים ציבוריים תקינים, וכן מהחיוב לשמור על בריאות הציבור לפי סעיף 56 לאמנה.
ישראל חברה בשתי האמנות המבטיחות זכויות שונות ופרשנותם כוללת את הגישה למים והם האמנה הבין־לאומית בדבר הזכויות האזרחיות והפוליטיות והאמנה הבין־לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966. חובות מדינה על פי זכויות האדם הבין־לאומיים משתרעות גם מעבר לשטחה הריבוני כאשר היא מפעילה שליטה אפקטיבית, כלומר בשטח כבוש. כך נקבע למשל בחוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) בעניין הגדר (2004).
פגיעה בזכויות יסוד: מים, בריאות ושוויון
מחסור במים מוביל לפגיעה ישירה בזכות לחיים, בזכות לבריאות, בזכות לשוויון, ובאופן עקיף גם בזכות לדיור נאות. לפי פרשנות האו״ם, הזכות לדיור נאות כוללת לא רק קורת גג אלא גם גישה לשירותים בסיסיים מים, תברואה, חשמל ותשתיות חיוניות. בית ללא אספקת מים סדירה אינו עומד בסטנדרטים המינימליים של דיור נאות, משום שהוא אינו מאפשר קיום בכבוד ושמירה על בריאות הציבור.
הזכות למים ולתברואה הוכרה כזכות אדם עצמאית בהחלטת העצרת הכללית של האו״ם משנת 2010, ובהמשך אומצה גם על ידי מועצת זכויות האדם. היא נגזרת מהזכות לרמת חיים נאותה המעוגנת בסעיף 11 להאמנה הבין־לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966 הזכות למים מחייבת אספקה מספקת, בטוחה, נגישת ובמחיר סביר לכל אדם.
הפער בצריכת המים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית ממחיש פגיעה מהותית גם בזכות לשוויון: בעוד פלסטינים נאלצים להסתפק בפחות ממחצית מהמינימום הנדרש, צריכת המים בהתנחלויות מגיעה לפי שלושה ואף יותר מן המינימום. פער זה, שאינו נובע מתנאי טבע אלא מחלוקה בלתי שוויונית של משאב חיוני, פוגע בליבת הזכויות הבסיסיות וממחיש אפליה מבנית.
מאז תחילת 2023 תיעד OCHA מעל 100 מקרים של הריסת תשתיות מים ותברואה, כולל בורות ומכלי מים חקלאיים. חשוב להבהיר: מדובר בתשתיות קהילתיות או פרטיות, ולא בתשתיות של אונר״א. אונר״א עצמה פועלת בעיקר במחנות הפליטים,לפי דיווחים עדכניים, ישראל הרחיבה בשנים האחרונות את השליטה שלה על משאבי המים בגדה המערבית, וכיום היא מחזיקה בכ־84% מהמים המופקים באזור. דו״ח של הלשכה הלאומית הפלסטינית להגנה על אדמות ולמאבק בהתנחלויות מצביע על החרפה במאמצי השתלטות על מקורות המים הפלסטיניים. הדו״ח מתאר הריסה שיטתית של תשתיות מים קהילתיות, ובהן יותר מ־500 בורות לאגירת מי גשמים שמהווה מקור חיוני עבור משפחות רבות, במיוחד בכפרים ובמחנות פליטים שבהם אספקת מים סדירה אינה מובטחת.
האוכלוסייה הפלסטינית נותרת עם נגישות מוגבלת ביותר למקורות מים חיוניים. רוב המים הזמינים אינם מגיעים לקהילות המקומיות, דווקא בתקופה שבה המחסור הולך ומחריף והביקוש למים עולה בהתמדה.
המרחק הזעיר וההבדל הגדול בין ההתנחלות הר חומה לבין מחנה הפליטים אל-עזה.
צילום: ערין עליאן
סיכום
משבר המים הוא מראה למשבר רחב יותר: משבר של גישה, של שליטה, של שוויון ושל כבוד אנושי. הזכות למים לכאורה הזכות הבסיסית ביותר חושפת כיצד תשתיות, משפט ומרחב פוליטי מתלכדים לייצר מציאות שבה האפשרות לחיות חיים אנושיים אינה מחולקת באופן שוויוני. פתרון למשבר המים אינו יכול להתממש ללא שינוי מבני שיכלול הסדרה של הגישה למשאבים, הפסקת הפגיעה בתשתיות, חלוקה פחות מפלה ותתחיל ישראל לתן היתרי בניה באזורי C. יש מספיק מים לכולם, ישראלים ופלסטינים כאחד המספרים האבסולוטיים מעידים על כך שישראלים מקבלים הרבה מעבר למה שחיוני. ההכרה בכך היא הצעד הראשון לדיון כנה, מורכב וביקורתי על אחריות, על פתרונות ועל האפשרות לשיקום מציאות שבה הזכות למים אינה תלויה בגדר, במחסום או בסטטוס אזורי אלא באנושיות עצמה.
