מנגנון ההעסקה של עובדים פלסטיניים בישראל פוגע בזכויותיהם כעובדים ומוביל לתופעה חמורה של סחר בהיתרי עבודה. רפורמה שיושמה בשנת 2020 ניסתה לתקן את המצב, ללא הצלחה. לישראל מחויבות משפטית ומוסרית להילחם בתופעה, ויפה שעה אחת קודם.
מספר העובדים הפלסטינים המועסקים בישראל במגמת עליה כבר שנים. מידי יום נכנסים לישראל כ-104 אלף עובדים פלסטיניים בעלי היתרי עבודה. רובם הגדול, כ–80 אלף מהעובדים, מגיעים לעבוד בבניין.
מבחינת ישראל העסקת פלסטינים נחשבת כדאית בענפים בהם אין ביקוש מצד עובדים ישראלים. מבחינת העובדים הפלסטיניים התמריץ לעבודה בישראל נובע משיעורי האבטלה הגבוהים ברשות הפלסטינית ומהפער הגדול בין השכר בכלכלה הישראלית לבין השכר בכלכלה הפלסטינית. השכר היומי של עובד פלסטיני המועסק בישראל או בהתנחלויות מגיע בממוצע ל-258 ₪, ש"ח, כמעט כפול מהשכר היומי של המועסקים בגדה (127 ש"ח במגזר הציבורי ו-119 ש"ח במגזר הפרטי).
מנגנון העסקת עובדים פלסטינים בישראל
לצורך קבלת היתר עבודה בישראל, העובד הפלסטיני צריך תחילה היתר כניסה לישראל מהמנהל האזרחי. היתר זה, ניתן בהתאם לקריטריונים שבעיקרם ביטחוניים. בשלב השני העובד צריך מעסיק בישראל, בעל היתר העסקה, שיבקש עבורו היתר עבודה בלשכת השירות למעסיקים. היתר העבודה שניתן לעובד רשום על שם המעסיק שביקש עבורו את ההיתר ורק אצלו העובד רשאי לעבוד. יצוין כי פלסטינים מבוגרים (גברים מגיל 55 ונשים מגיל 50) רשאים להיכנס לישראל ללא היתר.
עד ליישום רפורמה בשנת 2020 – היתרי העבודה היו בשליטה מלאה של המעסיקים. כלומר, התפטרות של העובד או מעבר למעסיק אחר גררה עימה את אובדן היתר העבודה בישראל. מנגנון זה, הכובל את העובד למעסיק, מאלץ את העובדים להמשיך לעבוד אצל מעסיקיהם, פוגעניים ומפרי זכויות ככל שיהיו, על מנת להמשיך להחזיק בהיתר העבודה בישראל. מדובר בשיטת העסקה שנפסלה לפני יותר מחמש עשרה שנים בבג"ץ 4542/02 ביחס למהגרי עבודה. שם נקבע כי הסדר הכבילה פוגע בחופש הפעולה של העובדים, מאיין את הזכות לחופש עיסוק, רומס את הזכות היסודית להשתחרר מחוזה עבודה, ושולל כוח מיקוח כלכלי בסיסי מהצד החלש-ממילא ביחסי העבודה.
מעבר לפגיעה בזכויות העבודה, מנגנון הכבילה הוביל לתופעה פסולה של סחר לא חוקי בהיתרי עבודה. ספסרים ומעסיקים שזיהו את הצורך של העובדים הפלסטינים במציאת מעסיק על מנת לקבל היתר עבודה – החלו לנצל זאת ולגבות מהעובדים דמי תיווך תמורת קישורם עם מעסיק ישראלי שיסכים לרשמם כעובדיו. במקרים רבים אותו המעסיק בכלל אינו המעסיק האמיתי, אלא מדובר בהיתר פיקטיבי ובפועל, העובד עובד אצל מעסיק אחר ללא היתר העסקה. מחקרים מראים כי כ-50% מהעובדים הפלסטינים בישראל בעלי היתרים משלמים דמי תיווך. נכון להיום, גובה דמי התיווך עומד על כ-2,500 ₪ לכל חודש ונמצא במגמת עלייה. היקף הסחר בהיתרי עבודה עומד על 1.25 מיליארד ש"ח בשנה.
חלק גדול מהאנשים עובדים דרך מספר עבודות, מתווכים מהגדה מסכמים עם אחרים ישראלים שהם מביאים את העובדים והמתווך הישראלי, שפותח חברה, אחראי לעניין ההיתרים ומתחלקים בדמי התיווך שמשלם העובד. אני קורא להם סוחרי אדם. כולם משחקים בעובדים, משחקים בתלושים, והעובדים לא יודעים בכלל מה מגיע להם ואיך הדברים אמורים להיראות. ראיון עם א', עובד בענף הבניין, ינואר 2021
בניסיון לצמצם את תלות העובדים במעסיקיהם ולהילחם בתופעת הסחר בהיתרים, בדצמבר 2016 החליטה ממשלת ישראל על רפורמה במשטר ההיתרים. לאחר מספר דחיות ועתירה שדרשה ליישם את ההחלטה, בדצמבר 2020 הרפורמה יצאה לדרך. הנוהל החדש צמצם במעט את שליטת המעסיקים. הנוהל מתיר לעובדים שהפסיקו את הקשר עם מעסיקם להיכנס לישראל למשך 60 יום נוספים על מנת לחפש מעסיק חדש. עובד שלא ימצא מעסיק בסיום 60 הימים, יאבד את היתר הכניסה לישראל. הנוהל לא השפיע על עובדים חדשים שעדיין תלויים באופן מלא במציאת מעסיק. גם בנוגע לעובדים הוותיקים, עדיין יש תלות במציאת מעסיק חדש בסוף 60 הימים. כאמור, התלות במעסיקים היא זו שמספקת תשתית לקיומה של תופעת הסחר בהיתרים.
אם כך, לא מפתיע שלפי הנתונים אין מדובר בצעדים מספיקים על מנת להפסיק את הסחר בהיתרים. סקרים שביצעו קו לעובד ו-INSS מצביעים על כך שלא חלה ירידה בשיעור העובדים שרוכשים היתרים באמצעות ספסרים וגם לא במחירי ההיתרים עצמם. גם בהיבט של חופש מעבר בין מעסיקים, עולה כי רוב העובדים לא הצליחו להחליף מעסיק לאחר כניסת הרפורמה לתוקף.
השלכות הסחר בהיתרים ותפקידה של ישראל
כמחצית מהעובדים הפלסטינים בישראל, אותם עובדים העומדים שעות במעברים לישראל לפני עלות השחר, ומועסקים בעבודות קשות ומסוכנות, מפרישים נתח בלתי נתפס משכרם החודשי תמורת ההיתר לעבוד בישראל. ברגע שישראל מחליטה להעסיק עובדים פלסטיניים בשטחה, עליה להבטיח את זכויותיהם המינימליות. עליה לדאוג ששיטת ההעסקה שלה לא תהווה קרקע פורייה לניצול ועושק של העובדים. שכן השיטה הנוכחית מובילה לפגיעה קשה בזכויות היסוד של העובדים הפלסטיניים, ובייחוד בזכותם לקניין. מחויבותה של ישראל לטיפול בתופעה מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שמדובר בעובדים פגיעים ומוחלשים ממילא. כפי שקבעה השופטת ארבל בבג"ץ 1105/06 שעסק בזכויות עובדים הזרים, לא ניתן להתייחס לעובדים כחוטבי העצים ושואבי המים של החברה הישראלית, מבלי לשאת בנטל הזכויות המגיעות לעובדים אלו.
מחויבותה של ישראל לטיפול בתופעה אינה יכול להיבחן בחלל ריק. עליה להיבחן בהתאם למציאות הכיבוש של ישראל בגדה המערבית. מתוקף היותה כובשת, ומכוח הדין הבינלאומי על ישראל מוטלת החובה להבטיח את החיים התקינים של התושבים הפלסטיניים, ובכלל זאת לספק להם תנאים סבירים לקיום החברה והכלכלה. בנוסף יש להביא בחשבון את הנסיבות המורכבות שבגללן העובדים הפלסטינים מגיעים לעבוד בישראל, ובכללן האפשרויות המוגבלות בכלכלה הפלסטינית הנובעות במידה רבה ממדיניות ישראל בשטחים. כמו כן, יש להתחשב בפערי הכוחות האדירים בין העובדים הפלסטיניים לספסרים ולמעסיקים הישראליים. כל אלו מדגישים את המחויבות המשפטית והמוסרית של ישראל להילחם בתופעה.
מה הלאה?
הרפורמה שיושמה בשנת 2020 הייתה אמורה לשפר את המצב, אך כאמור לא הצליחה וספק אם היה ביכולתה לעשות זאת. כעת על ישראל לבצע שינויים משמעותיים יותר בשיטת ההעסקה של הפלסטיניים שיביאו לסוף התופעה הקשה הזו. לארגוני חברה אזרחית הצעות חשובות שרצוי שישראל תשקול ליישמן.
לפי היוזמה לצמצום הסכסוך, על מנת שהרפורמה תביא לסוף התופעה נדרשת תוכנית אכיפה. לפי נתוני היוזמה, משנת 2014 הוגשו שישה כתבי אישום בלבד כנגד העסקה ותיווך שלא כחוק. העובדה שסוחרי ההיתרים ממשיכים לפרסם מודעות למכירת היתרים ברשתות החבריות מבלי חשש מעידה על אוזלת היד של רשויות האכיפה. היוזמה מציעה לבנות תוכנית לאיתור סוחרי ההיתרים כדי להגיש כנגדם כתבי אישום בגין עבירות של תיווך שלא כדין והעסקה שלא כדין המצויות בחוק להעסקת עובדים זרים. עוד מציעה היוזמה להטיל קנסות מוגברים על מעסיקים אשר סוחרים באופן בלתי חוקי בהיתרים.
ארגון העובדים "מען" מציע להנפיק לעובדים פלסטינים כרטיסי "גרין קארד" שיאפשרו להם לעבוד באזור מסוים או בענף מסוים, ללא תלות בהסכמה או באישור של מעסיק (בדומה להסדר החל לגבי פלסטינים מבוגרים).
לפני כשנה הוקם צוות בין-משרדי על ידי שרת הפנים דאז איילת שקד במטרה לבחון את האפשרות להסדיר את התיווך באמצעות שיטת התאגידים. לדעת היוזמה לצמצום הסכסוך, כיוון שיש מעסיקים ועובדים שהשיטה הקיימת מיטיבה עמם (היות ש-50% מהעובדים לא משלמים דמי תיווך), יש לבחון אפשרות למודל היברידי (שיאפשר גם את השיטה הקיימת וגם שיטה תאגידית). יש לציין כי בשל חילופי הממשלות, השרים ומנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה טרם נתקבלו המלצות הצוות.
סיכום
לאחר מספר שנים של גרירת רגליים מצד המדינה בטיפול בתופעת הסחר בהיתרים, לאחרונה נראה כי יש ניסיון לקדם צעדים חיוביים. אולם כאמור, הצעדים האלו לא מספיקים וכמעט ולא הייתה להם השפעה בשטח. התוצאה היא פגיעה קשה בזכויות העובדים הפלסטינים. לישראל מחויבות משפטית ומוסרית להילחם בתופעה. התנערות מחובה זו כלפי העובדים יש בה מימד של ניצול שאינו מתיישב עם הדין הישראלי ועם ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית. יש מספר אפיקים אפשריים לטיפול בתופעה. על המדינה לגבש מדיניות רחבה וסדורה שתכלול גם היבט של אכיפה וגם שינוי בשיטת ההעסקה הקיימת של העובדים, ויפה שעה אחת קודם. מאחר שמי שנפגע מהתופעה הם הפועלים הפלסטינים, הצד המוחלש ביותר בחברה, הרי שאין מי שירים קול זעקה ויעורר את המדינה לפעולה. אני קוראת לנו להיות הקול הזה, עד שהסחר בהיתרים ייפסק.
