נוכח ההגבלה של החירות השלילית בתקופת המאסר, על המדינה מוטלת חובה לייצר תנאים נאותים לחירות חיובית שיאפשרו לאסיר פיתוח של חופש הרצון והאוטונומיה.

 

 

המסורת הליברלית מקדשת את חירות האדם ורואה בה את הבסיס הפוליטי והמשפטי לחיי החברה ולגבולות הכוח של המדינה. הרעיון החוקתי, אשר פותח לתיאוריה פוליטית בתקופת מלחמת האזרחים באנגליה על ידי ג'ון לוק ואחרים, מניח כי חירות האדם היא ערך טרום מדינתי אשר מגדיר את גבולות הכוח של המדינה, וכי תכלית המדינה לשמור ולהגן על זכות טבעית זו. בבסיס הרעיון החוקתי ניצבת הנחה הומניסטית כי האדם הוא יצור אוטונומי שיש לו זכות טבעית ובלתי מותנית לחירות אישית.  במהלך המאה ה-18 התפשט הרעיון החוקתי למדינות נוספות, ובכללן לחוקותיהן של צרפת וארצות הברית, ועיצב את קווי המתאר של הליברליזם המערבי כפי שהוא מוכר כיום.

תיאוריה ליברלית-אידיאלית זו מתקשה להצדיק את עונש המאסר שתכליתו העיקרית היא שלילת חירות. הד לכך ניתן למצוא אף בפסיקת בית המשפט העליון. כך לדוגמה, בפסק דין סילגדו קבע הנשיא אהרון ברק כי עונש מאסר עומד בסתירה לעקרונות החוקתיים והוא מתאפשר רק בזכות פסקת ההגבלה אשר מאפשרת, במקרים הנדרשים לכך, פגיעה מוצדקת בזכויות חוקתיות: "כל מאסר – גם מאסרו של הרוצח – פוגע בחירותו... על השאלה אם החירות שנוטלים במאסר מאדם שהורשע בדין בעבירה שעונש מאסר בצדה היא אותה חירות שעליה בא להגן חוק היסוד, תשובתי היא בחיוב". במסגרת מאמר קצר זה נבקש להציע ראשית מחשבה על השאלה אם תיתכן כליאה הומנית אשר תואמת את העקרונות הליברליים המקדשים את חירות האדם. במילים אחרות, האם ניתן "לרבע את המעגל" ולהציע מתווה לכליאה שמכבדת את גרעין האוטונומיה של האדם ואינה שוללת באופן מוחלט את חירותו, או שמא מדובר באוקסימורון ועלינו להשלים עם העובדה הקשה שמאסר – המוצדק לשם הגנה על שלום הציבור, או מטעמי הרתעה או גמול –  עומד בסתירה מוחלטת לערך המקודש ביותר בחשיבה הליברלית של חירות האדם?

חירות חיובית וחירות שלילית

על מנת להשיב על שאלה זו, נבקש לעשות שימוש בשני מונחים מרכזיים בשיח הליבראלי אותם טבע האינטלקטואל ישעיה ברלין. באחד המאמרים הקלסיים שעסק במושג החירות, שכותרתו "שני מושגים של חירות", הבחין ברלין בין שני מובנים שונים של חירות האדם – חירות שלילית וחירות חיובית. בתמצית ובמשיכת מכחול רחבה, לפי ברלין, החירות השלילית (freedom from) משמעה זכותו של כל אדם שלא יתערבו באורחות חייו הפרטיים ולא יכפו עליו לפעול בניגוד לרצונו ולמצפונו. הרקע למובן זה של חירות  הוא ההיסטוריה הארוכה של ימי הביניים, במהלכה בני אדם נכפו לפעול בניגוד למצפונם ולאמונתם בשם ערכים דתיים ומטאפיסיים שנתפסו כערכים אבסולוטיים השוללים את רעיון החופש והחירות. החירות השלילית היא חלק מהמהפכה של תקופת הנאורות אשר הציבה את האדם במרכז והתנגדה להכפפתו של הסובייקט לערכים מטאפיסיים דתיים או לאומיים. בניגוד למושג החירות השלילית, הגדיר ברלין את החירות החיובית (freedom to) כחופש של האדם לעצב את חייו, גורלו ועתידו באופן אוטונומי ורציונאלי בהתאם להשקפת עולמו והעדפותיו האישיות. החירות החיובית היא למעשה הצד ההופכי של החירות השלילית – לא די בכך שהאדם לא יהיה כפוף לכוח חיצוני הכופה עליו לפעול בניגוד לאמונתו ולצו מצפונו, אלא שלאדם יש את מלוא החופש והאוטונומיה לבחור באופן פוזיטיבי כיצד הוא רוצה לעצב את חייו. במטאפורה שמוזכרת אצל כמה הוגים, החירות החיובית היא הפיכת האדם לסופר (author), אשר כותב במשיכת קולמוסו שלו את סיפור חייו.

אחד ההבדלים בין החירות החיובית לחירות השלילית הוא חובתה של המדינה כלפי האזרח. בעוד החירות השלילית מטילה מגבלות על כוחה של המדינה ומציבה גבול נוקשה וברור שנועד לרסן את המדינה מהתערבות בלתי מוצדקת במרחב הפרטי והאישי של האזרח, החירות החיובית עשויה להטיל על המדינה חובות לספק לכל אחד מהפרטים בחברה את התנאים הנאותים לשגשוג אישי ולאפשר לו לממש את רצונותיו, שאיפותיו ומאווייו. יתרה מכך, ברלין עומד על כך שהחירות החיובית דורשת להבטיח לא רק תנאים נאותים המאפשרים את מימוש הרצון, לדוגמה באמצעות מערכת פוליטית הוגנת ושוויונית, אלא גם תנאים נאותים לגילוי ופיתוח של הרצון והאוטונומיה האישית. כך למשל, ברלין מציין כי אדם חולה ורעב שאין לו קורת גג ונאלץ להיאבק בכל רגע מחייו כדי לשרוד, לעיתים אין לו הפנאי והמשאבים הנפשיים לפתח רצון ואוטונומיה אישית ולהקדיש זמן ומחשבה לשאלות עומק הנוגעות לאופן בו הוא היה רוצה לחיות את חייו. במצב של סבל וכאב, וכאשר הבטן צובטת מרעב, האדם זונח את המחשבות הרפלקטיביות והמורכבות על חיים אידיאליים, וממקד את חושיו ומשאביו במלחמת ההישרדות. כפי שאנו מכירים מתיאוריית הצרכים של אברהם מסלו (Maslow), רק כאשר האדם חופשי מלספק את צורכי החסך, מופיעים מניעי הגדילה המאפשרים לו לעסוק בשאלת התוכן בו הוא רוצה לטעון ולמלא את חייו, ולעבור ממצב של חיים חשופים-ביולוגיים (bare life) לחיים חברתיים-פוליטיים במונחיו של אגמבן (Agamben).

תפיסה זו של חירות חיובית, המבוססת על עקרונות של הפילוסופיה ההומניסטית האירופאית, עיצבה מדינות רבות באירופה כמדינות סוציאל-דמוקרטיות שבהן תפקיד המדינה אינו רק להגן על תושביהן ולספק להם בטחון קיומי תוך שמירה על גבולות החירות השלילית שלהם, אלא גם לספק להם את התנאים הנאותים לשגשוג ולהגשמה אישית.

הסכנות הגלומות בהטלת החובה לספק את התנאים לחירות חיובית על המדינה

על אף שברלין המשיג את המונחים של 'חירות חיובית' ו'חירות שלילית', הוא עצמו הסתייג מההשלכות הפוליטיות של מושג החירות החיובית, ועמד על הסכנות הגלומות בה לחירותו של האדם. הביקורת של ברלין מבוססת על שתי סכנות מרכזיות שהוא מזהה ביצירת תלות בין החירות החיובית למדינה: ראשית, ההנחה שהמדינה היא שצריכה לספק את תנאי המחייה הבסיסיים לצורך פיתוח האוטונומיה האישית יוצרת תלות בין האזרח לבין המדינה ומחזירה את המדינה להיות שחקנית רבת כוח בחייו של הפרט, זאת, בניגוד לעקרון הבסיסי של החירות השלילית המסיגה את המדינה מהמרחב הפרטי של הפרט. שנית ובהמשך לכך, ברלין מגלה ספק לגבי האפשרות להפריד בין 'תשתית' ו'רשת בטחון סוציאלית' לבין 'תוכן' והוא מדגיש את החשש לכך שכאשר המדינה תייצר תשתית רווחה על מנת לספק את תנאי המחייה הבסיסיים לשגשוג אישי, היא בהכרח תכתיב גם מהם שגשוג אישי ותפיסת הטוב הראויים, ובכך תגביל את מרחב החירות החיובית של האדם. כך, לדוגמה, מדינה שמניחה שהשכלה וחינוך הם חלק מתנאי המחייה הבסיסיים הנדרשים למימוש החירות החיובית, נדרשת להכריע בשאלה איזו השכלה ואיזה חינוך מהווים תנאים חיוניים לשגשוג אישי. בכך כמובן יש גם הכרעה ערכית שמכתיבה 'תפיסת טוב' מסוימת, אשר עלולה להביא את המדינה לפגוע בחירות השלילית של הפרט בעודה מקדמת את אותה חירות חיובית בה היא מעוניינת.  

במילים אחרות, ברלין סבור שבמרחב הפוליטי שורר מתח בין החירות החיובית לבין החירות השלילית, ובתחרות בין חירויות אלה הוא מעדיף את החירות השלילית על פני זו החיובית. חשוב להדגיש כי ברלין אינו שולל את חשיבותה של החירות החיובית. ההיפך מכך, ברלין סבור שהחירות החיובית היא קודש הקודשים של האדם, ולמעשה החירות השלילית נועדה לשמור ולהגן על החירות החיובית שבה מתבטאת רוחו החופשית של האדם. אולם דווקא בגלל ערכה הרם של החירות החיובית, ברלין חושש מהתערבותה של המדינה – אף אם באופן עקיף – בחירות זו. כיצד מתמודד ברלין עם הקושי בכך שאדם המתמודד עם תנאי הקיום הבסיסיים אינו יכול להתפנות לעסוק בחירות החיובית? ברלין מאמין באדם וסבור כי גם בלא סיוע של המדינה, האדם החופשי ידע לסלול לעצמו את הנתיב לגילוי החירות החיובית המורכבת מחופש הרצון והמימוש העצמי.

שלילת החירות בעונש המאסר עומדת במתח עם ערכי היסוד של המחשבה הליברלית

לדעתנו, הביקורת של ברלין על המשמעות הפוליטית של חירות חיובית, שיש לה הצדקה בתנאים פוליטיים רגילים, נחלשת במצב של תנאי כליאה, בפרט לתקופות ממושכות (כגון מאסרי עולם). אנו מבקשים להשתמש במונחים שטבע ברלין כדי לבחון את היחס שבין החירות החיובית של אסירים לבין חירותם השלילית, ולהציע מתווה לכליאה הומאנית המכבדת את חירות האדם כערך מרכזי ובסיסי המעצב את מאפייני הכליאה.

כליאה, מעצם הגדרתה, היא שלילת חירות והגבלת זכויות נוספות:

"תכלית עונש המאסר, אשר נועד לשלול את חירותו האישית של האסיר למשך תקופת המאסר שנגזרה...  הגבלת חירותו של אסיר היא פועל יוצא מהענישה שנגזרה עליו, ולכן הפגיעה בחירות זוכה להגנה חוקתית מהגבלת החירות האישית, המתלווית למאסר נגזרת פגיעה הכרחית גם בזכויות אדם מסוימות נוספות שאינן ניתנות למימוש עקב כליאתו של אדם מאחורי סורג ובריח" (בג"ץ 2245/06 דוברין נ' שב"ס, פס' 14).

בעוד שלאדם הרגיל יש זכות לחירות שלילית מפני התערבות של המדינה בחייו הפרטיים ובאורחות חייו, אסיר נתון לכוחה הכופה והאלים ביותר של המדינה, התגלמות "אלימות החוק", במונחיו של קאבר. עם זאת, בהתאם להגדרות שטבע ברלין, גם בפעולת הכליאה ניתן להבחין בין שלילה של החירות השלילית לבין שלילה של החירות החיובית. הכלא, מעצם טיבו, שולל את החירות השלילית, והכרה בלגיטימציה של עונש המאסר מבוססת בהכרח גם על הצדקה נורמטיבית לשלילת החירות השלילית. כלומר, בניגוד לאדם חופשי, לאסיר אין זכות עמידה מוסרית כלפי המדינה והוא אינו יכול לטעון כלפיה: "אל תתערבי לי בחיי ואל תגבילי את חירותי". תהא ההצדקה לעונש המאסר אשר תהא – מהותו של מאסר היא הגבלת החירות של האסיר.

אולם מה בנוגע לחירות החיובית של האסיר? אפשרות אחת היא שבהיעדר חירות שלילית בהכרח נשללת גם החירות החיובית. ניתן לקרוא בדבריו של ברלין כי לאדם הנתון לכוחה הכופה של המדינה בהכרח אין גם מרחב אוטונומי לעצב את חייו כפי שהוא היה רוצה. לפי גישה זו, הצדקה למאסר, כמוה כהצדקה לשלילה מוחלטת של החירות בלא הבחנה בין חירות שלילית לחירות חיובית.

מצד שני, ניתן להציע כי הגבלה של חירות שלילית אינה בהכרח מייצרת מגבלה מלאה על החירות החיובית. החירות החיובית, כפי שהגדירה ברלין, מורכבת משני רבדים: הראשון, האפשרות לעצב את החיים בפועל בהתאם לתפיסת הטוב של האדם ולממש את האוטונומיה האישית של האדם. אולם רובד נוסף וחשוב מכך, הוא היכולת לפתח תפיסת טוב אישית ואוטונומית. פיתוח תפיסת טוב אינדיבידואלית היא היכולת לחשוב בצורה רפלקטיבית על משמעות החיים באופן נטול מגבלות ולשאוף לחיים בעלי משמעות. אלו שני רבדים שונים אשר מרכיבים את החירות החיובית. בעוד שהרובד הראשון של מימוש תפיסת הטוב הוא בהכרח מוגבל בתקופת המאסר; הרובד האחר – שאינו תלוי ביכולת המימוש בפועל של החירות החיובית – אפשרי גם במהלך מאסר. משום כך, נבקש לטעון כי בהתחשב בכך שהמדינה שוללת כמעט את כל רכיבי החירות של האסיר, חובתה המוסרית של המדינה להבטיח כי הרובד הנוסף של החירות החיובית יישמר בתקופת המאסר, על מנת להבטיח הגנה מינימלית על גרעין החירות.

הטלת עונש מאסר מטילה על המדינה חובה לספק תנאים מינימליים לחירות חיובית 

ניתן להניח, כפי שמניח ברלין, שהאדם החי בקהילה ימצא את הדרך לגילוי החירות החיובית של חופש הרצון והאוטונומיה שלו, ולכל הפחות יש לו את הפוטנציאל לעשות כך. לכן סבור ברלין שהמחיר בהטלת החובה להבטיח את החירות החיובית על המדינה עשוי להיות כבד מדי. מנגד, בכליאה ממושכת המצב שונה, ובלא שהמדינה תפעל באופן אקטיבי על מנת לפתח את החירות החיובית, אסירים עלולים לשקוע למלחמת הישרדות יום-יומית בכלא, להדחיק שאלות הנוגעות לעתידם, אשר מטבע הדברים אינן מעשיות ואף עלולות להסב מכאובים שונים, ולהיוותר בלא כל אפשרות לשאול שאלות עומק על תפיסת הטוב שלהם ועל החיים אותם הם היו רוצים לחיות. אנו סבורים כי כליאה הומאנית חייבת לשמור על גרעין חי וקיים של אוטונומיה אישית. הדרך לעשות זאת היא יצירת תנאים נאותים לשגשוגה של החירות החיובית בתקופת המאסר.

המתווה לכליאה הומאנית אותו אנו מבקשים לקדם מורכב משני חלקים: פיתוח חירות חיובית בתקופת המאסר ופיתוח חירות חיובית בתקופה שלאחר ריצוי עונש המאסר. לדעתנו, כבר בתקופת המאסר מוטל על המדינה לספק לאסיר מרחבים מדומיינים בהם הוא יוכל לפתח, לעצב ולממש (אף אם באופן חלקי בלבד) את חירותו החיובית. קיימות דרכים רבות לייצר תנאים נאותים למהלך זה, אשר חלקן מבוסס על יצירה מלאכותית של מרחב מקביל למרחב הריאלי – כגון מרחב תעסוקתי, ספרותי, תיאטראלי ואומנותי. במרחבים אלה מקבל האסיר את מלוא החירות והחופש לברוא עולם מקביל בו הוא חופשי לעצב את תפיסת הטוב שלו, וזאת על אף היותו מרצה עונש מאסר המגביל  את חירותו השלילית להגשים תפיסות טוב אלה. אלו מרחבים בהם האסיר יוכל לראות את עצמו כסובייקט השולט על גורלו בכוחות עצמו, לאתר ולחפש אחר משמעות בממדים רגשיים, רוחניים וחברתיים שונים, באופן שישמר את גרעין האישיות האוטונומי שלו.

בנוסף לכך, הגנה על גרעין החירות החיובית מחייבת את רשויות הכליאה לעסוק באופן אינטנסיבי לאורך תקופת המאסר גם ב"יום שאחרי". אנשי משפט נוטים להגדיר מאסר דרך הפריזמה של חירות שלילית, כהגבלת חירויות שונות לתקופת זמן קצובה, כגון הגבלת חופש התנועה או התעסוקה של האסיר. בגישה זו, המאסר אמנם מתואר כפגיעה קשה בחירות השלילית של האסיר, אך הוא מותיר לו, לכאורה, את החירות החיובית. עמדה זו מתמקדת במאפיינים החיצוניים והפרוצדוראליים של המאסר, והיא מחמיצה את ממדי העומק של הכליאה והאופן הרב-ממדי וארוך הטווח בהם פועלים מכאובי המאסר.

בפועל, סוציולוגים מוצאים שמאסרים ממושכים חותרים עמוקות תחת האפשרות לחירות חיובית. אסירים המצויים במאסר ממושך נעדרים אפשרות מימוש עצמי בממדים חשובים של הקיום האנושי. אסירים כאלו מנותקים שנים ארוכות ממשפחה, חברים, פיתוח מקצועי ותחביבים, ובסיום מאסרם הם מצויים במשבר קיומי עמוק. משבר זה מתואר על ידם פעמים רבות במונחים של פגיעה בחירות החיובית, לא פחות מאשר פגיעה בחירות השלילית. הם מתארים חיים שהתנהלו במקביל לחיים בחוץ, חיים ללא מימוש עצמי, ללא הד בעולם שמחוץ לבית הסוהר, חיים שאינם מעניקים מסגרת ממשמעת למכאובי המאסר שלהם, ומדווחים כי חיו חיים חסרים ונעדרי פשר ותקווה. יתרה מכך, במובנים רבים גם לאחר שחרורם ממאסר, למרות שהאוטונומיה הלוקלית שלהם לקבל החלטות בטווח הקצר משוקמת במידה רבה, האוטונומיה הגלובלית שלהם, כלומר סיפור החיים הכולל שלהם, נפגע אנושות כתוצאה ממאסרם הממושך, כמו גם טווח האפשרויות שלהם לממש את האוטונומיה לאחר השחרור.

על רקע זאת, לדעתנו קמה חובה מוסרית על המדינה לספק לאסירים כאלו שיקום משמעותי במסגרת בית הסוהר במטרה להבטיח את יכולתם לזכות בחירות חיובית ביום שאחרי שחרורם. חובה מוסרית זו מוגשמת באמצעות גופים המופקדים על שילוב אסירים כאלו בקהילה, כמו הרשות לשיקום האסיר וועדת השחרורים אשר פועלים לפתח את הכוחות הרדומים של החירות החיובית של אסירים אלו (סעיף 3 לחוק הרשות לשיקום האסיר, התשמ"ג-1983). גישה זו משתלבת כמובן גם עם הזכות לשיקום אשר הוכרה ב-2012 בתיקון לפקודת בתי הסוהר, תשל"א-1971, לפיה "נציב בתי הסוהר יבחן אפשרויות לשיקומו של אסיר שהוא אזרח ישראלי או תושב ישראל וינקוט צעדים להבטחת שילובו המרבי בפעילויות שיקום בין כותלי בית הסוהר" .

שחרור ממאסר ללא פיתוח של החירות החיובית כבר בתקופת המאסר, ובפרט פיתוח האפשרות לשליטה והכוונת האישיות האוטונומית תוך שמירת תחושת המשמעות של האסיר, עלול ליצור מצב בו האסיר משתחרר מבחינה פורמלית-משפטית, אך נותר רחוק מלהיות משוחרר באופן מהותי. אסירים משוחררים סובלים ממגבלות אובייקטיביות שונות, גם לאחר השחרור ויציאתם לחופשי: חלקן בשל קשיים כלכליים ותעסוקתיים הנובעים מהזמן הממושך בו הם הודרו מפעילות מקצועית, יצרנית וכלכלית והקושי להתמודד עם השינויים במסגרות החיים השונות; וחלקן בשל קשיים חברתיים של תיוג שלילי המלווה אותם. אולם חמור מכך, אסירים משוחררים עלולים לסבול מהגבלות פנימיות על חירותם החיובית (למשל, קשיים להתמודד עם התמכרות או תחושת אשם הרודפת אותם). הדבר מצדיק חשיבה מעמיקה על האופן בו מערכת אכיפת החוק מבינה את מושג הגבלת החירות, השחרור ממאסר, והדרכים למתן את מכאובי המאסר והשלכותיו ההיקפיות במטרה לצמצם את הפער בין האופן בו המשפט מבין את המאסר לאופן הפעולה שלו בפועל.

לסיכום, בפתח הדברים הצגנו את השאלה האם ניתן להציע מתווה לכליאה שמכבדת את גרעין האוטונומיה של האדם ואינה שוללת באופן מוחלט את חירותו בהתאם לעקרונות החשיבה הליברלית, או שמא מדובר באוקסימורון. במאמר אנו משיבים בחיוב לשאלה זו ומציעים מתווה לכליאה הומאנית המבוססת על הכרה בחשיבותה של 'חירות האדם' כערך מוסרי וכזכות בסיסית השייכת לכל אדם באשר הוא. באמצעות שימוש במונחים 'חירות חיובית' ו'חירות שלילית' של ברלין, הגדרנו את המאסר כפגיעה בלתי נמנעת בחירות השלילית. עם זאת, כדי לשמור על גרעין החירות בקרב האסירים, הצענו להכיר בחובתה של המדינה לספק תנאים נאותים לפיתוחה של החירות החיובית – הן במהלך המאסר, והן בכלי שיקום שיסייעו לאסיר להגשים את החירות והאוטונומיה האישית שלו עם חזרתו לקהילה לאחר השחרור. הניתוח שערכנו משתלב עם תפיסות חוקתיות הנפוצות במערב אירופה (למשל, במשפט הגרמני) המכירות בזכות חוקתית לנרמול תנאי הכליאה ולקירובם לתנאי החיים בקהילה, ובזכות לרה-סוציאליזציה של האסיר לאחר השחרור.

 

 

ד״ר עדיאל זימרן, הפקולטה למשפטים, המרכז האקדמי פרס והאוניברסיטה העברית בירושלים. adiel.zimran@mail.huji.ac.il

 

 

ד"ר נתנאל דגן, המכון לקרימינולוגיה, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים Netanel.Dagan@mail.huji.ac.il