מדיניות שב"ס ביחס למעצר ומאסר של טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות הייתה כי מי שזהותם המינית לא "חד משמעית" יוחזקו בהפרדה ואף בבידוד. על אף שהנהלים שונו עקב עתירה לבג"ץ, ממשיכים להתגלות מקרים בעייתיים.
בצד הראשון של הזירה: מערכת המבוססת על הפרדה מגדרית מוחלטת. בצד השני: אוכלוסייה שבינה לבין בינאריות מגדרית אין הרבה במשותף, והיא נמצאת בסיכון גבוה להתחככות עם מערכת אכיפת החוק.
האופן שבו מערכת הכליאה בישראל בנויה אינו מותאם לצרכי הקהילה, והמדיניות ששירות בתי הסוהר (שב"ס) הנהיג עקב כך פגעה בזכותם של טרנסג'נדרים־ות לשוויון ולכבוד. אסקור את מדיניות שב"ס, שהפרידה בין טרנסג'נדרים־ות לבין שאר האסירים־ות והעצורים־ות, את הזכויות שנפגעו בעקבותיה, ומדוע על אף שבאופן מוצהר המדיניות שונתה, המצב עודנו בעייתי.
טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות כאוכלוסייה בסיכון גבוה
טרנסג'נדר־ית הם אנשים אשר חשים שזהותם המגדרית (גבר/אישה) אינה נמצאת בהלימה למינם הביולוגי המולד (זכר/נקבה). מדובר בראש ובראשונה במצב תודעתי. כלומר, ניתן להיות טרנסג'נדר־ית גם בלי לעבור טיפולים הורמונאליים או ניתוחים לשינוי איבר המין. למעשה אין הליך אחיד לשינוי מין, ומדובר בספקטרום של מצבים.
חוויית החיים הטרנסג'נדרית מאופיינת בחשיפה מוגברת לחיכוך עם המשטרה והמערכת הפלילית. חיכוך מוגבר זה נובע בין היתר מהמצב הכלכלי הקשה בו נמצאים ונמצאות רבים מהקהילה הטרנסג'נדרית, אשר דוחק אותם אל עבר מעגלי הפשיעה כדי להתקיים.
לפי הנתונים הרשמיים האחרונים מטעם נציבות שוויון הזדמנויות בתעסוקה, 32% מהטרנסג'נדרים מובטלים, 58% ממי שעובדים נמצאים בתפקידים זוטרים, ו84% מהטרנסג'נדרים העידו כי רמת שכרם נמוכה בהרבה מהממוצע. הסקר מצביע על כך שטרנסג'נדרים סובלים מקשיי השתלבות תעסוקתיים ייחודיים יותר מאשר קבוצות אחרות בקהילה הלהט"בית. לפי סקר של ארגון "מעברים" 20% היו מחוסרי דיור לתקופה כלשהי בחייהם. הווה אומר, לטרנסיג'נדרים סיכוי מוגבר לחיות חיי עוני, להתקשות לשכור דירה ולהתפרנס באופן מכבד ויציב. בנוסף, רבים מוצאים עצמם בגיל צעיר ללא גב ותמיכה משפחתית. כאמור, מאפיינים אלו פותחים את הדלת לביצוע עבירות כאמצעי הישרדותי, ולכן בבתי הכלא יש ייצוג יתר של טרנסג'נדרים־ות.
מערכת הכליאה בישראל ומורכבותה ביחס לטרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות
מערכת בתי הכלא בישראל בנויה על הפרדה מגדרית, כלומר על הפרדה מוחלטת בין גברים לנשים. יש כלא נשים אחד (נווה תרצה), ושאר בתי הכלא מיועדים לגברים, המהווים כ98% מכלל האסירים. המפגש עם מערכת אכיפת החוק ומערכת הכליאה מעלה בעיות ייחודיות לקהילה הטרנסג'נדרית, כמו שיבוץ אסירה בכלא שלא תואם את זהותה המגדרית. זאת, בשל הפער בין ההפרדה המגדרית הדיכוטומית לבין קשת המצבים המרכיבה את הקהילה. מעבר לקושי זה, בפסיקה מופיעים תיעודים להתנכלויות כלפי טרנסג'נדרים־ות בין כותלי הכלא על רקע זהותם: בעת"א 26381־11־15 השופטת מיכל ברנט תיארה כיצד העותרת, שירן אוזן, הוטרדה על ידי אסירה אחרת שהפשילה את מכנסיה וקראה לעברה "בואי תכנסי גם לפה" ובת"פ 52704־08־15, הנאשם – גבר בהליך שינוי מגדרי – תיאר מסכת התעללות הן מצד סגל הסוהרים והן מצד שאר העצורים בשל היותו טרנסג'נדר. נוסף על כך, ישנן עדויות למעצרים אלימים ומשפילים.
ייתכן כי הבעיות והקשיים הללו הם שהביאו למדיניות שהייתה נהוגה בשב"ס, של שיכון אסירים טרנסג'נדרים בהפרדה, ולעיתים בבידוד מוחלט. מדיניות זו חלה הן על מי שמרצה מאסר ארוך, הן על מי שמוצאת עצמה מעוכבת ללילה אחד במעצר, והיא פוגענית בפני עצמה.
פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] תשל"ב–1971 מבחינה בין בידוד להפרדה. בידוד מוסדר בסעיף 58 לפקודה ("עונשין ועבירת בית סוהר"), והוא מהווה אמצעי עונשי חמור, שני רק להפחתת ימי שחרור. תא בידוד הוא לרוב תא קטן, נטול חלונות או בעל צוהר קטן, והשוהה בו נמצא ללא קשר עם אף אחד. הפרדה היא אמצעי מניעתי, המופעלת בין היתר במקרים בהם קיים רצון לשמור על שלומו ובריאותו של האסיר. ההפרדה מתבצעת בתא רגיל באגף נפרד, מגבילה את תנועת האסיר וקשריו עם אסירים, ולכן לפי הפקודה של נציבות שב"ס השימוש באמצעי זה יהיה קפדני וזהיר. ארוחות, קבוצות טיפוליות ומסגרות שיקומיות המוצעים לאסירים־ות – לא רלוונטיות במצב זה, וכך מתעצמת הפגיעה באסיר־ה השוהה בהפרדה, קל וחומר בבידוד. אולם, ובניגוד לבידוד, אסירים השוהים בהפרדה זכאים לביקורים ולשעה חופשית בחצר. החלטה על הפרדה חייבת להתקבל באופן פרטני, ויש לנמקה. כפי שאראה, אמות מידה אלה לא חלות על אסירים או עצורים טרנסג'נדרים־ות.
מדיניות שב"ס
מדיניות שב"ס בעניין טרנסג'נדרים־ות לא הייתה גלויה לציבור עד שבית המשפט העליון ציטט אותה בע"פ 5833/12 פלונית (2013). המדיניות התבססה על הבחנה בין זהות מינית "חד משמעית" לבין זהות שאינה חד משמעית. לפי שב"ס, הקריטריון הוא ניתוח תחתון (קרי, ניתוח מלא באיבר המין). כלומר, רק טרנסג'נדר או טרנסג'נדרית שעברו ניתוח רפואי לשינוי איבר המין יוגדרו כבעלי זהות מינית "חד משמעית". הם, לכאורה, יזכו להגיע בית כלא או מעצר שתואם את זהותם המגדרית.
טרנסג'נדרים־ות שלא ביצעו הליך רפואי באיבר מינם מוגדרים כבעלי זהות מינית לא חד משמעית, ולכן יוחזקו בנפרד משאר האסירים. בחירת בית הכלא בו הם ישוכנו נתונה לשב"ס. בפועל, מחקר אקדמי של ליהי יונה ועידו קטרי משנת 2016 – הראשון והיחיד עד היום שהתעמק בסוגיה זו – מצא כי טרם תועד מקרה בו אסיר או אסירה טרנסג'נדרים הוכרו על ידי שב"ס כבעלי זהות "חד משמעית". במילים אחרות, שב"ס נהג בכל טרנסג'נדר וטרנסג'נדרית כראות עיניו, ולא הייתה ודאות אמיתית בשאלה איפה הם ישוכנו.
תכלית המדיניות
מדיניות שב"ס לא הייתה גלויה עד שבית המשפט העליון חשף אותה בפסק דינו. התכלית שלה מעולם לא הוצגה לציבור והרציונל שביסודה לא ברור. אחת התכליות האפשריות היא הגנה על טרנסג'נדרים־ות מאוכלוסיית הכלא הכללית, שכן שונות מגדרית בולטת אף יותר בסביבה אחידה מגדרית. טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות, ביחוד בתקופת מאסר ממושכת, עלולים להיחשף להטרדות ולאלימות.
הבעייתיות הטמונה בהסדר
כלל גדול בידנו הוא, כי כל זכות מזכויות האדם באשר הוא אדם שמור לו, גם כאשר נתון הוא במאסר או במעצר, וכי אין בעובדת המאסר או המעצר בלבד כדי לשלול הימנו זכות כלשהי, אלא כאשר הדבר מחויב ונובע מעצם שלילת חופש התנועה שלו; או כאשר מצויה על כך הוראה מפורשת בדין.
המשנה לנשיאה השופט אליקים רובינשטיין
בג"ץ 5304/15
זכותם החוקתית של טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות לשוויון הוכרה על ידי בית המשפט העליון בעניין בע"פ 5833/12 פלונית (2013), שם קבע מפורשות השופט ג'ובראן כי "לאסיר הטרנסג'נדר עומדת הזכות להיכלא בתנאים שווים לכל אסיר אחר ככל הניתן. הגנתה של הזכות לשוויון נפרשת לא רק על מי שהשלים את תהליך השינוי המגדרי". אין כיום שום קבוצה אחרת, מלבד טרנסג'נדרים־ות, שלגביה נקבע באופן קטגורי כי רק בשל השתייכותו של פלוני לקבוצה זו הוא ירצה את מלוא תקופת מאסרו בבידוד או בהפרדה. שב"ס שומר על ביטחונם האישי של חברי קבוצות שונות ומגוונות, מבלי להחזיק אותם בבידוד או הפרדה. גם אם נחוץ יחס שונה בשל אופייה של הקבוצה, המדיניות הגורפת לא מצדיקה זאת, ומהווה לדעתי "פתרון קל", במסגרתה שב"ס משתמש בכלים שהוגדרו כאמצעים עונשיים.
מלבד הפגיעה שוויון, המדיניות פוגעת בזכותם של האסירים־ות והעצורים־ות לכבוד כבני אדם. כאמור, בידוד הוכר כאמצעי ענישתי חמור במיוחד, והוועדה לזכויות אדם המפקחת על האמנה הבין לאומית לזכויות אזרחיות ומדיניות אפיינה אותו כעינוי בשנת 1992. לפי דו"ח של שב"ס והמשרד לביטחון הפנים משנת 1996 שצוטט בעתירה של דורין ביליה שתתואר להלן, "להימצאות בבידוד יש השפעות כבדות משקל על מצבם הנפשי של האסירים, והיא לא אחת מביאה להתפרצויות פסיכוטיות"; דו"ח של לשכת היועץ המשפטי לממשלה בעניין הפרדת אסירים מאותה שנה מצא כי "אסירים הנמצאים בבידוד לתקופות ארוכות סובלים מהשפעות פסיכולוגיות בלתי הפיכות"; דו"ח של הסנגוריה הציבורית משנת 2012 מצא כי באגף ההפרדה ובתאי הבידוד ישנם תנאים פיזיים קשים – חום קיצוני, היעדר זרימת אוויר, תנאי קור קשים בחורף, היעדר אור מספק.
נוסף על הפגיעות הפיזיות והנפשיות, ישנה פגיעה מסדר שני: לפי פקודת הנציבות זכויות אסיר בהפרדה יהיו כזכויות כל אסיר בכפוף לאילוצים הנובעים מההפרדה. אולם לפי דו"ח הסנגוריה, בפועל אסירים בהפרדה לא נהנים משירותים ופעילות ורשאים לצאת מהתא לחצר לשעה אחת בלבד, בנפרד משאר האסירים.
פרשת דורין ביליה כקו פרשת המים
בצינוק היה את הסמל המגדרי העגול הזה, עיגול עם שלושה חיצים שאחד מהם הוא צלב, חץ, וחץ עם קו וזה חרוט על הקיר בדם שטרנסיות הוציאו לעצמן מהאצבעות.
דורין ביליה, "אחותי את לא פה לבד"מ
דורין ביליה היא אישה טרנסג'נדרית. ב־2017 היא נעצרה למשך חמישה ימים בשל סכסוך שכנים. היא נכלאה בצינוק "ללא כל גישה לאדם אחר, ללא אור יום, בתנאים הקשים ביותר שישנם במערכת הכליאה הישראלית". לטענתה של ביליה, השהות בצינוק הייתה קשה בצורה קיצונית, והיא הייתה מנותקת מהעולם במשך שעות ארוכות. בעקבות חווייתה הקשה, עתרה ביליה לבג"ץ (5480/17).
העתירה אילצה את שב"ס להתייחס לראשונה לנהליו. בתגובה לעתירה, שב"ס הבהיר כי כל מקרה ייבחן "ברגישות ובאופן פרטני", וכי לא ישכנו אסיר־ה בהפרדה או בבידוד בהיעדר הצדקה ממשית לכך. רק בחמשת הימים הראשונים השהייה תהא בתנאי הפרדה, כדי להבטיח ביטחון וכדי לתת זמן לבחון מהו מתקן הכליאה הנכון ביותר עבורם. בעקבות התחייבות זו מחקה העותרת את העתירה.
שינוי המדיניות המוצהר של שב"ס היווה אבן דרך משמעותית, והוצג בעיתונות כבשורה של ממש. אולם כבר בתגובה לעתירה עצמה שב"ס טען כי העתירה התבססה על הנחות שגויות הן ביחס למדיניות הכללית ביחס לאסירים ואסירות טרנסג'נדרים והן בעניינה הקונקרטי של ביליה. למעשה, רק בשנת 2022 – כחמש שנים לאחר הגשת העתירה ובעקבות תביעה אזרחית שהגישה בנושא – זכתה ביליה בפיצויים. בפסק הדין קבעה שופטת בית משפט השלום רונית פינצ'וק־אלט כי כל הליך כליאתה של ביליה היה בלתי חוקי ופגע בה קשות. השופטת ביקרה את מדיניות שב"ס וקבעה כי המדיניות שחייבה החזקה בתנאי הפרדה ללא קשר למאפיינים פרטניים היא מפלה ולא שוויונית, וכי יש להקצות משאבים ייעודיים שיבטיחו את הביטחון החברתי והפיזי של הקהילה.
יש עדויות המצביעות על כך שהמדיניות החדשה מיושמת באופן לקוי: לפני כשלוש שנים שב"ס סירב להעביר את ל', שנולדה כגבר אך הייתה בעיצומו של הליך שינוי מין, לכלא נשים בשל "חזותה הגברית", והיא הוחזקה במשך עשרה ימים בהפרדה. זאת, על אף שחוות דעת רפואית קבעה כי יש להתייחס אל ל' כאל אישה. שב"ס חזר בו רק לאחר פניית עיתון "הארץ" ולאחר ערר שהוגש לבית המשפט העליון. עוד פורסם באותה השנה, שעצורה טרנסג'נדרית הוחזקה בתנאי הפרדה במשך 40 ימים בשל זהותה המגדרית. תחילה היא הוחזקה בבידוד בבית המעצר באבו כביר במשך 21 ימים. לאחר מכן, עקב מצוקתה הנפשית היא הועברה לנווה תרצה, אך גם שם הוחזקה בתנאי הפרדה.
העדויות לעיל פורסמו בעיתונות לאחר שהוגשו עררים או תביעות בעניינן, ולכן אין זה מופרך לשער שיש עוד מקרים רבים בהם לא כובדו זכויותיהם של אסירים ועצורים טרנסג'נדרים־ות, במיוחד כיוון שמדובר ככלל באוכלוסייה ענייה ומוחלשת.
סיכום
אין ספק שבתי הכלא, המבוססים על הפרדה מגדרית מוחלטת ודיכוטומית, לא בנויים באופן שיכול להיות מיטבי ביחס לאוכלוסייה שמורכבת מספקטרום רחב של מצבים מגדריים. אולם למדינה יש חובה לדאוג לאסירים ולעצורים – זכויות אדם לא מתאדות בכניסה לתא כליאה או מעצר. מדיניות שב"ס קובעת באופן קטגורי נהלים פוגעניים כלפי אוכלוסייה שלמה על אף חובתו להגן על אוכלוסייה זו. כפי שהמדינה דואגת לרווחה, לביטחון ולבריאות הנפשית של שאר האסירים והעצורים, כך עליה לעשות גם ביחס לטרנסג'דרים־ות.