מאבקה של מדינת ישראל בפוליגמיה, הלוקה בחסר ממילא, אינו מתחשב די הצורך בפגיעה בנשים הבדואיות וזכויותיהן. חלק מרכזי מהמאבק בפוליגמיה צריך להתמקד בהעצמתן וחיזוקן של הנשים, הקורבנות העיקריים מתופעה זו.
הפוליגמיה היא תופעה נפוצה בקרב החברה הערבית הבדואית בישראל. בשנים האחרונות החברה הבדואית עברה תהליכי מודרניזציה שונים, ולמרות זאת הפוליגמיה רק הולכת ומתרחבת. יש אף הרואים בהתרחבותה חלק מהכאוס והמשבר הקיים בחברה הבדואית, הנוצר בין היתר בעקבות ניסיונות המדינה לכפות עליה מעבר חד ומהיר לחיים עירוניים ומודרניים, בניגוד לאופייה השבטי, המסורתי והנוודי. כך או כך, מדובר בתופעה שהשלכותיה ניכרות בכל תחומי החיים של האוכלוסייה הבדואית. הקורבנות העיקריים של תופעת הפוליגמיה הן הנשים הבדואיות, אשר מלכתחילה סובלות מאפליה משולשת: בשל היותן נשים בחברה שבטית פטריארכלית, ערביות במדינה יהודית, וחלק מהמיעוט הבדואי הסובל מאפליה והזנחה חמורה מצד המדינה.
הפוליגמיה כפגיעה בזכויות אדם
פוליגמיה היא פרקטיקה של נישואין ליותר מאישה אחת, הנפוצה בישראל כאמור בקרב החברה הערבית הבדואית, ובפרט באזור הנגב. קשה למדוד את היקף התופעה במדויק, בין השאר כיוון שרבים מהנישואים הפוליגמיים אינם רשמיים. למרות קשיי המדידה, ההערכות הן ש-18%–40% מקרב התאים המשפחתיים הבדואים בנגב הם פוליגמיים. המחזיקים בעמדה פלורליסטית אולי יסברו כי אין כל פסול באפשור הפרקטיקה המסורתית והמושרשת בחברה הבדואית של נישואין ליותר מאישה אחת, אולם בחינת המציאות בחיי המשפחה הפוליגמית מציגה תמונה קשה להצדקה.
הנישואים הפוליגמיים הם חלק ממנגנון שבטי, דתי ופטריארכלי, אשר מחליש את הנשים הבדואיות ומונע מהן את האפשרות להתקדם ולהתפתח. ניתן לבחון את הדין השרעי, המאפשר פוליגמיה בתנאים מסוימים, כדי ללמוד שהתפיסה העומדת בבסיס ההיתר רואה בנשים אמצעי למימוש צרכיו ורצונותיו של הגבר. התנאים המאפשרים ריבוי נישואים הם בין היתר שהאישה לא הולידה בנים, אינה פורייה או הגיעה לגיל הבלות, חולה במחלה נפשית או פיזיולוגית, או אינה יכולה לספק את צרכיו של הגבר, כולל צרכיו המיניים.
בנוסף, נישואים מסוג זה במקרים רבים אינם מאפשרים חיי משפחה וזוגיות מיטיבים וגורמים למתחים וקשיים בין הנשים ובין הילדים. מחקרים מראים כי נשים הנמצאות במערכות יחסית פוליגמיות סובלות מדיכאון, חרדה, סיפוק נמוך מחיי המשפחה ואף עוינות וניכור מצד בן זוגן. אחת הסיבות לכך היא שלעיתים קרובות נישואיו של הבעל לאישה חדשה, לרוב צעירה יותר, גורמים להתעלמות והזנחה של האישה הראשונה וילדיה. יתר על כן, במשפחות פוליגמיות ישנו שיעור ניכר יותר של אלימות במשפחה, הזנחת ילדים קיצונית ומערכות יחסים המאופיינות בעוינות, תחרותיות, שנאה והתנכלות בין הילדים מהנשים השונות. מכאן, הפוליגמיה גורמת לפגיעה בזכויותיהן של הנשים הבדואיות, וביניהן הזכות לחיי משפחה מיטיבים, הזכות לפרטיות והזכות לאינטימיות בתוך התא המשפחתי. יתרה מכך, מערכת היחסים הפוליגמית פוגעת בזכויותיהן הסוציאליות והכלכליות, כמו הזכות לקיום מינימלי בכבוד, בשל דחיית תביעות להבטחת הכנסה שמוגשות על ידי נשים הנמצאות במערכת יחסים פוליגמית. כל זאת נוסף על שלילת החירות שחוות הנשים הנמצאות במערכות יחסים אלו, ובמיוחד הנשים השניות, אשר לרוב נישאות בעל כורחן בגיל צעיר לגבר המבוגר מהן בשנים רבות.
אף המשפט הבין-לאומי קבע כי הפוליגמיה מהווה פגיעה בזכויות אדם. האמנה לביעור כל צורות האפליה נגד נשים משנת 1981 קובעת כי ישנה זכות לשוויון בין נשים וגברים בתחום המשפחה והנישואין. הוועדה האחראית על יישומה של האמנה קבעה כי פוליגמיה נחשבת כמפרה זכות זו, נוסף על זכויות אדם נוספות. הוועדה אף עמדה על הנטל הנפשי והכלכלי המוטל על נשים הנמצאות במערכת יחסים פוליגמית כמפורט לעיל, והטילה על המדינות החברות באמנה, וישראל ביניהן, לפעול למיגור תופעה זו.
בין רב תרבותיות לאכיפה אינטרסנטית
הפוליגמיה אסורה על פי הדין הפלילי הישראלי, והעונש על נישואין ליותר מאישה אחת עומד על חמש שנות מאסר. אף על פי כן, עבירה זו זוכה לאכיפה מועטה עד אפסית, ולענישה מקלה מאוד. הסיבות להיקף האכיפה שנויות במחלוקת. יש הטוענים כי היעדר האכיפה נובע מתפיסה רב תרבותית של מדינת ישראל, המכירה במסורותיה ואמונותיה הדתיות של האוכלוסייה הבדואית, ומשכך בוחרת שלא להתערב ולא לאכוף את החוק האוסר על ריבוי נישואין. לחילופין, ניתן לזהות את היעדר האכיפה כחלק מההזנחה הכללית והחמורה ממנה סובלת האוכלוסייה הבדואית בנגב, וגם כניסיון של המדינה לשימור יחסים עם ראשי השבטים והשייח'ים בדרום במטרה לשמור על שקט תעשייתי. ד"ר ראויה אבו-רביעה, המתמחה בנושא, אף טוענת שאי ההתערבות בפרקטיקת הפוליגמיה נובעת ממניעים של שליטה קולוניאלית.
אף על פי כן, המדינה עומדת היטב על איסור הפוליגמיה כאשר הדבר משרת את האינטרסים שלה, ובעיקר אלו הדמוגרפיים. זאת ניתן לראות במדיניות משרד הפנים, לפיה בקשה לאיחוד משפחות תידחה כאשר מדובר בנישואים פוליגמיים, אף אם לזוג ילדים משותפים, ובהחלטות רבות של בית המשפט המאשררות מדיניות זו. על כך עמדה השופטת נאור בעניין אלסעודי נ' משרד הפנים בשנת 2012: "הרציונאל שבמתן אשרה או רישיון לתושב זר הנשוי לאזרח ישראלי, מטרתו לאפשר לבני הזוג להתאחד ולנהל חיי משפחה תקינים יחדיו. על פי עמדת המחוקק הישראלי, חיי משפחה תקינים הם חיים זוגיים וקיומה של ביגמיה שולל מיניה וביה טעם מרכזי זה. הובהר בפסיקה כי ניהול חיים משותפים עם יותר מאישה אחת הוא טעם סביר לדחיית בקשה לאיחוד משפחות".
סיבה נוספת לגינוי הפוליגמיה הנשמעת בשיח הציבורי היהודי היא היבטיה הביטחוניים, ובסכנה להגברת הפיגועים המתבצעים על ידי בדואים בנגב. זאת, בשל העובדה כי רבים מהנישואים הנוספים של הגברים הבדואים הם לנשים פלסטיניות תושבות השטחים, באופן שמגביר את תחושת ההשתייכות ללאומיות הפלסטינית בקרב האוכלוסייה הבדואית.
בעוד הביקורת מכוונת כלפי האיומים הדמוגרפיים והביטחוניים על האוכלוסייה היהודית בישראל, היא מתעלמת כליל מהשלכותיה הקשות של התופעה כלפי הנשים הנאלצות לחיות במערכות יחסית פוליגמיות, ובעיקר הנשים הפלסטיניות אשר בשל מדיניות משרד הפנים כאמור, נותרות במצב בעייתי במיוחד. בחלק מהמקרים, הנשים נאלצות לחזור לבית הוריהן, לעיתים גם ללא ילדיהן. במקרים אחרים, הן שוהות בישראל ללא כל זכויות סוציאליות, והופכות בעל כורכן לתלויות לחלוטין בבני זוגן, ללא אפשרות לפנות לגופי המדינה, לעבוד באופן חוקי או לקבל תמיכה. בשני המקרים, הגברים מקבלים את הקצבאות עבור ילדיהם המשותפים וזוכים בכוח פוליטי רב יותר ככל שיש יותר ילדים. נכון שלמדינה קל יותר להיאבק בפוליגמיה כאשר העניין מגיע ישירות לדלפק משרד הפנים, באמצעות דחיית הבקשה לאיחוד משפחות, ומדיניות זו אף הוכחה כאפקטיבית. אולם, כפי שהציגה עו"ד סאוסן זהר, מי שמשלמות את המחיר הן הנשים, הקורבנות ממילא, ולא הגברים שלגביהם חל האיסור הפלילי.
תחילתו של שינוי?
בשנת 2017, מתוך ההבנה כי תופעת הפוליגמיה דורשת טיפול מקיף והוליסטי, התקבלה החלטת ממשלה בה נקבע כי יוקם צוות בין משרדי שיהא אחראי על בחינת דרכי טיפול וגיבוש המלצות להתמודדות עם תופעת הפוליגמיה, במטרה למגר את השלכותיה השליליות. הצוות הגיש דו"ח מפורט ביולי 2018, בו נכללו המלצות רבות הנוגעות לתחומי הרווחה, החינוך והבריאות, אך בעיקר להגברת האכיפה הפלילית כנגד עבירת ריבוי הנישואין. המלצות הצוות אומצו בהחלטת ממשלה מאוחרת יותר, ובה הוחלט על הקמת צוותים נוספים שיהיו אחראים על בקרה ויישום של ההמלצות. ועדיין, 4 שנים עברו מאז אומצו המלצות הצוות והשינוי אינו נראה באופק.
העיסוק הממשלתי בפוליגמיה וגיבוש דרכים להתמודדות עמה, לראשונה מאז קום המדינה, מהווה בשורה חיובית. אולם, יש המבקרים בחריפות את המלצות הצוות ואת השלכותיהן על הנשים הבדואיות. ד"ר אבו-רביעה טוענת כי הנשים הבדואיות מיוצגות בדו"ח באופן הצר והמצמצם ביותר, המבקש לשמר את מעמדן הנחות ומשקף ניסיון לפשרה עם בתי הדין השרעים יותר מאשר שאיפה לקידום נשים. כך למשל המליץ הצוות על הרחבת סמכויותיו של בין הדין השרעי להעניק היתר נישואים שניים במצבים חריגים, הדומים לתנאים הקיימים היום, במקום להמליץ על איסור גורף כפי שקיים במדינות ערביות מוסלמיות שונות. בכך, טוענת ד"ר אבו-רביעה, מדינת ישראל אימצה את המודל השמרני ביותר המוכר בעולם המוסלמי כלפי הפוליגמיה.
סיכום
המאבק בפוליגמיה עדיין מדשדש בעוד היקפי התופעה רק הולכים וגדלים כאמור, ונראה כי יישום המלצות הדו"ח אינו מספק. בנוסף, ניסיונותיה של המדינה למיגור התופעה עדיין לא מתחשבים מספיק בקורבנות המרכזיים של התופעה, הנשים הבדואיות. ניסיון אמיתי לשינוי המצב חייב לראות בהן גורם מרכזי בתהליך, ואת חיזוקן וקידומן כמטרה בפני עצמה, במקביל להגברת האכיפה. זאת למשל באמצעות השקעת תקציבים ומשאבים בתחום הרווחה, פיתוח תעסוקה ועצמאות כלכלית, נגישות להשכלה גבוהה והסברה.
התערבות בתופעות ומסורות פנים תרבותיות אמנם נושאת בתוכה קשיים ומורכבויות של כיבוד התרבות אל מול חשש מפטרנליזם, אך כאשר מדובר בתופעה אשר באופן מובהק פוגעת בנשים ונשמעים קולות מתוך החברה עצמה המבקשים שינוי, עצימת העיניים גרועה אף יותר. על המדינה מוטלת חובה להתערב בחיי הפרט של החברה הבדואית בנגב ולפעול באופן אינטנסיבי למיגור תופעת הפוליגמיה, כפי שהיא נכונה לעשות כאשר החשש מהשלכותיה נישא אל מעבר לפחוני הפח שבשולי הכביש במדבר הצחיח.
23 באוקטובר, 2022
