כאשר נשים נופלות קורבן לאלימות מצד בני זוג, הזכויות שלהן נפגעות גם אם הן מטופלות בידי הרשויות. הפתרונות שהרשויות מציעות הם מועטים ומציבים אתגרים ודילמות רבים בפני הקורבנות.
ב-2002 העריך משרד הרווחה שכ-200,000 נשים הן נפגעות אלימות על ידי בן זוגן. בחלוף 20 שנה, שירותי הרווחה מעריכים שמעל 400,000 נשים חיות במעגל האלימות, ומעל 600,000 ילדים עדים למעשי אלימות בתוך הבית. מדובר על למעלה מ-1,000,000 איש החיים במעגל האלימות.
אם התופעה כל כך רחבה, איך ייתכן שבשנת 2022, זכויות הנשים נפגעות האלימות אינן נשמרות, הפתרונות בתחום כה מועטים, ואלו הקיימים לא השתנו מאז שנות ה-70 של המאה העשרים, שבהן הוקמו המקלטים הראשונים לנשים נפגעות אלימות?
במאמרון אדון בפגיעה בזכות לחיים ולביטחון של נשים במערכות יחסים אלימות, במודעות הנמוכה למצבן וכיצד נכון להתמודד עם מצב בו אישה מאוימת. אספר על תופעת השחרור המנהלי של גברים מהכלא ואסכם בהשלכות של העובדה שלא קיימת חובה חוקית על גברים אלימים לעבור טיפול.
הפגיעה בזכות לחיים וביטחון של נשים במערכות יחסים אלימות
אישה המוגדרת כמאוימת, תופנה למקלט באחת משתי דרכים: לאחר הגשת תלונה במשטרה, או לאחר שהוגדרה על ידי גורמי הרווחה כמי שנמצאת בסיכון. ההפניה למקלט כמענה עבור אישה מאוימת מעלה מספר אתגרים המקשים על האישה להיעזר בפתרון זה בפועל: היא נדרשת לעזוב את ביתה, את עבודתה, ואת הסביבה המוכרת לה, וילדיה נאלצים לצאת מהמסגרות ולעבור לעיר אחרת בכדי להימלט ולהתגונן מפני הגבר המאיים. בנוסף, גם אם האישה החליטה כי היא אכן רוצה לצאת למקלט, מנתוני משרד הרווחה עולה כי כ-10% מהפניות למקלט ב-2019 נדחו בשל אחת מהסיבות הבאות: במקלט לא היה מקום פנוי באותה עת, לא נמצא מקלט מתאים לאישה, האישה התגוררה בסמוך למקלט ולפיכך המקלט אינו מגן עליה מספיק מפני בן זוגה שנמצא בקרבת מקום, או שהמקלט לא מתאים לצורכי האישה וילדיה בשל מספר הילדים. קושי נוסף בהגנה על נשים באמצעות מקלט הוא שיש רק מקלט אחד בישראל המקבל ילדים מתבגרים, כך שבמידה ולאישה יש ילדים מעל גיל 13, סביר שהיא לא תוכל להשתמש בפתרון זה כלל, ותיאלץ להישאר בביתה או לעבור למקלט ללא ילדיה. בנוסף, בזמן ההתארגנות למקלט הנשים נשלחות לבד לביתן, ואין מי שיגן עליהן באותה העת. גם בזמן שהותה של האישה במקלט מתקיימים מפגשים של הגבר המאיים עם ילדיו במסגרת הסדרי ראייה, כך שיש סבירות גבוהה לחשיפת מקום השהות של האישה ולשימור הסכנה.
המודעות הנמוכה של נשים באלימות למצבן
פתרון של מקלט מוצע אם האישה פנתה למשטרה או לרווחה, אך כדי לפנות לקבלת עזרה, אישה צריכה לזהות שהיא נמצאת בסכנה. נשים לא תמיד מבינות שהן אכן מאוימות. סיבה אחת היא שהמודעות בנוגע לתמרורי האזהרה בזוגיות, המעידים על התנהגות אלימה ומסוכנת, היא נמוכה וגורמי הרווחה לא עוסקים בהעלאת המודעות לתחום. בנוסף, לעיתים האלימות אינה פיזית אלא כוללת ביטויי קנאה, אובססיביות, אלימות כלכלית, רגשית ועוד. אישה החיה בזוגיות אלימה תדע לספר שבן זוגה מקנא, אובססיבי, ומתנהג לא כשורה, אך היא לא תמיד תדע לומר שהתנהגותו עשויה לסכן אותה. גם הסביבה - השכנים, החברים והמשפח - לא תמיד יודעים לזהות מצבי סכנה וכיצד יש לנהוג כאשר מבינים שאישה נמצאת במצוקה.
גם אם האישה הבינה שהיא בסכנה, והחליטה לפנות לסיוע, וכך גם הסובבים אותה, חסר ידע מונגש על זכויותיה: על קיומם של מערכי סיוע בשירות הציבורי ובמגזר השלישי, על דרכים ליצירת קשר עם גורמי הסיוע, על הזכויות שלהן ועל ההליך אותו הן צפויות לעבור. חשוב לדעת שחלק ממידע זה אכן נגיש לציבור באתר כל זכות.
שחרור מנהלי ממאסר של גבר אלים
שחרור מנהלי של גבר אלים מבית הסוהר מוביל גם הוא לפגיעה בזכות האישה לביטחון: לפי דו"ח מבקר המדינה מיוני 2021, רוב האסירים משתחררים בשחרור מנהלי עקב עומס על בתי הסוהר, כשמידת מסוכנותם נבחנת רק ככל שהדבר מתאפשר מבחינת אילוצי הזמנים (ולרוב אינה נבחנת כלל), ובלא ששירות בתי הסוהר מודיע לנפגעת העבירה על שחרורו הצפוי של האסיר. התוצאה היא שאישה שהיא נפגעת עבירה חיה בפחד שהאדם המאיים עליה ישוחרר יום אחד, ללא יידוע שלה מראש וללא יכולת להתכונן לבאות ולהגן על עצמה.
בתשעת החודשים האחרונים אני עובדת בפורום מיכל סלה. טיפלנו במקרה של אישה שפנתה לסיוע והגנה לאחר שגילתה, במקרה, שיומיים קודם לכן בן זוגה לשעבר שהיה אלים כלפיה שוחרר ממאסר. דמיינו שאתם קמים בבוקר יום אחד ומגלים שהאדם שהילך אימים על חייכם, היכה ופגע בילדיכם, ושהיה אמור להישאר במאסר עוד מספר חודשים - שוחרר ומתהלך בחופשיות. חשוב לציין שניתן להבחין במגמה חיובית בתחום כך שב-20 במרץ 2022 נכנס לתוקף תיקון לחוק שחרור מנהלי הקובע שלא יינתן שחרור אוטומטי לאסירי אלימות במשפחה שנדונו למאסר של פחות מ-3 שנים.
אדם אלים ששוחרר אינו חייב לעבור טיפול
לפי דו"ח מבקר המדינה, רק כ-4,000 מתוך כ-20,000 הגברים שנפתחו נגדם תיקים במשטרה בגין אלימות במשפחה בשנת 2019 קיבלו טיפול – בין אם באמצעות המרכזים למניעה וטיפול באלימות במשפחה (טרם הגשת התלונה), בשירות מבחן (לאחר הגשת התלונה בזמן מעצר), מטעם שירות בתי הסוהר (במהלך מאסר) או בעזרת הרשות לשיקום האסיר (לאחר שחרורם). מסגרות הטיפול הנפשי הנגישות לגברים אלימים הן מעטות ואינן פועלות באופן רציף. כמו כן, לא נעשות די פעולות בכדי לרתום את הגברים הפוגעים לטיפול, ורבים אינם מתמידים בטיפול ונושרים במהלכו. אלימות כלפי בת זוג היא עבירה רצידיוויסטית. כלומר, אם גבר תקף פעם אחת, יש סיכוי גבוה שיתקוף שוב, את אותה בת הזוג או אחרת. לכן הטיפול הוא קריטי כדי למנוע מהפוגע לשוב ולנקוט בדפוסים אלימים.
לדעתי הבעיה נעוצה בכך שהחוק לא מסמיך את הגופים המטפלים מטעם המדינה לחייב את הגבר לעבור טיפול. כך, גבר אלים שלא עבר טיפול ושבת זוגו לשעבר הגישה כנגדו תלונה על אלימות כלפיה, גם אם ייעצר, ובמקרה הטוב אף ייכלא - ישתחרר ויחזור לביתו כעוס יותר: כעוס על האישה, על הרשויות והמשטרה, ומסוכן יותר לחברה. מצב זה יוצר סכנה לפגיעה ישירה באישה המאוימת, ואי יכולת לקטוע את מעגל האלימות. הדבר מוביל לכך שנשים חיות במערכות יחסים אלימות, ונותרות מאוימות, מפוחדות ופגועות במשך שנים ארוכות, ללא יכולת לעצור את הגורם המאיים מלאיים. אלו אינם חיים.
בשנים האחרונות, בעקבות רצח מיכל סלה ז"ל וניסיון הרצח של שירה איסקוב על ידי בני זוגן ומקרים נוספים שהתקשורת סקרה, האלימות כלפי נשים תפסה מקום מרכזי בשיח הציבורי. זה לא שנשים לא נרצחו קודם לכן, אך משפחתה של סלה ז"ל ומשפחות נוספות עמלו רבות בכדי לחשוף את כאבן האישי ובכך העלו את המודעות הציבורית לתופעה.
המודעות הגוברת עשויה להוביל לשיפור השמירה על הזכות לחיים ולביטחון של נשים שהן קורבנות לזוגיות אלימה. לדברי פרופ' שלווה וייל, יו"ר "התצפית הישראלית על רצח נשים" היושבת תחת האוניברסיטה העברית, יש ירידה בתופעת ה"פמיסייד" - רצח של נשים על ידי בן זוגן. לטענתה, אחת הסיבות האפשריות לירידה זו היא הסיקור התקשורתי חסר התקדים של רציחות נשים ופעילות משמעותית של ארגוני הנשים.
במסגרת עבודתי בפורום מיכל סלה אני נחשפת לסיפורים המזעזעים, לנשים הפגועות, למשפחות המפורקות, אך גם ובעיקר למהפכה בתחילת דרכה. הארגונים החרוצים שפועלים בתחום, הנשים האמיצות שחושפות את כאבן - כל אלו הם ניצניה של מהפכה, של שינוי שצמח מתוך כאב גדול, מתוך דם שנשפך, מתוך משפחות שנהרסו. בעבודה קשה, נכונה ומדויקת נמגר את התופעה ונציל חיים.
יובל זלדינג, בעלת תואר ראשון במשפטים ומדע המדינה מהאוניברסיטה העברית, עובדת בפורום מיכל סלה ועתידה להתמחות במחלקה המשפטית במשרד החוץ.