בה"ט 61186-07-22 משטרת ישראל נ' פלונית, הדיון המשפטי מפנה זרקור אל אוזלת ידה של המדינה בטיפול בתופעת האלימות כלפי נשים ואל התפיסה השגויה לפיה ראוי להגביל את זכויותיה של הקורבן הפוטנציאלי, במקום להתמודד עם מי שמסכן אותה.
עובדות המקרה
בחודש אוגוסט 2022 בקשה משטרת ישראל מבית משפט לענייני משפחה בראשון לציון שייתן צו הגנה שיורה להכניס אישה למקלט לנשים נפגעות אלימות, בשל חשש לחייה עקב איומים מצד בן זוגה ונוכח סירובה להיכנס למקלט. האישה, שזהותה לא פורסמה, סירבה להיכנס למקלט משיקולים אישיים וטענה שלמשטרה אין סמכות להגביל את חירותה. בבקשה נכתב שבן זוגה של האישה נעצר בחשד שאיים עליה ושוחרר למעצר בית בתנאים מחמירים. על אף מעצר הבית טענה המשטרה שהאישה נמצאה ברמת סיכון גבוהה מאוד, סירבה להיכנס למקלט והמשיכה להגיע לאזור המרכז בו היתה סכנה לביטחונה. השופט מנחם מזרחי קבע שיש להכניס את האישה בכפייה למקלט לנשים בסיכון למשך שלושה ימים. הוא ביסס את סמכותו לקבוע זאת בפרשנות של חוק למניעת אלימות במשפחה לפיה ניתן להוציא צו הגנתי גם כנגד נפגעת האלימות. השופט הצדיק את ההחלטה בכך ש"קדושת החיים עומדת לפני הכל".
האישה ערערה לבית המשפט המחוזי, וזה הורה להחזיר את התיק לדיון נוסף בבית המשפט לענייני משפחה. בדיון המחודש השופטת מיכל סער הפכה את ההחלטה. השופטת קבעה שכניסה למקלט מחייבת הסכמה, ומשום שלא הוכח כי האישה אינה כשירה משפטית, לבית המשפט אין סמכות לכפות עליה כניסה זו. השופטת התייחסה בקצרה להשלכות החלטתה: "אני מצפה ממשטרת ישראל כגורם האמון על שמירת ביטחונה של המשיבה, להמשיך ולעשות מלאכתה ולעצור את החשודים באיומים ובפגיעה בקורבן וכן לדאוג לביטחונה של המשיבה ועד לחלוף הסכנה". היא גם ציינה כי "מצופה מגורמי הרווחה למצוא פתרון שאינו השמה באופן כפוי ולשמור על טובתם של הקטינים המצויים עם המשיבה". החלטת השופטת סער ודבריה הנוקבים מפנים זרקור לפערים הקיימים בישראל בטיפול ובהגנה על נשים נפגעות אלימות במשפחה.
היקף התופעה והמענים הקיימים
תופעת האלימות כלפי נשים במשפחה מתרחבת בחברה הישראלית: לפי דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בשנת 2020 מספר הפניות לקבלת סיוע ממשרד הרווחה על רקע אלימות בין בני זוג גדל מעל פי שלושה ביחס ל-2019. מנתוני משטרת ישראל עולה כי מבין 20,326 תיקים שנפתחו בגין אלימות בין בני זוג, ב-87% מהמקרים הנפגעת הייתה אישה. ב-2020 טופלו במרכזים למניעה וטיפול באלימות במשפחה 10,338 פניות, שגם מתוכן מרבית הפונות הן נשים (7,039). בשנים 2016–2020 נרצחו 122 נשים, כ-40% מהן על ידי בני זוגן.
מבחינה משפטית, לנפגעת אלימות במשפחה בישראל עומדים ארבעה מסלולי פעולה אפשריים למניעת האלימות: אפשרות ראשונה הינה הגשת תלונה למשטרה ופתיחה בהליך פלילי. במסלול זה בן הזוג יכנס למעצר אם יש חשד סביר לביצוע עבירה. הוא יוכל להשתחרר בכפוף לתנאים מגבילים. במקרים המעטים בהם מוגש כתב אישום, יתכן כי הנאשם ייעצר עד תום ההליכים. הליך המעצר מהווה צעד מניעתי, בו משתמשים בהיעדר חלופה לאיין את מסוכנותו של החשוד עד להגשת כתב אישום. אפשרות שנייה היא בקשת צו הגנה אזרחי לפי חוק למניעת אלימות במשפחה. החוק נועד לאפשר סעד של הרחקה מיידית של בן המשפחה האלים, באמצעות הגבלות ואיסורים על שהייה במרחק מסוים מביתה של האישה, הטרדתה בכל דרך ומקום, נשיאת נשק ועוד. תוקפו של הצו יכול להיות מוארך עד שנה, ובמקרים מיוחדים יוארך בשנה נוספת. אפשרות שלישית היא צו למדור שקט ושלו. צו זה מקורו בפסיקה שקדמה לחקיקת חוק למניעת אלימות במשפחה, ומטרתו למנוע אלימות מצד בן הזוג האלים על ידי הרחקתו מדירת המגורים. צו זה רלוונטי רק לבני הזוג המוכרים בישראל כזוג נשוי, ויינתן רק כאשר מעשי האלימות הם בדרגת חומרה גבוהה. אפשרות רביעית היא שימוש בהוראות החוק למניעת הטרדה מאיימת. הסעדים שניתנים באצעות צו זה דומים לאלו של צו הגנה, והוא כלי שעשוי להיות שימושי במקרים בהם הפוגע לא נכנס להגדרת "בן משפחה" לפי החוק למניעת אלימות במשפחה.
יש שימוש נרחב במסלולים האזרחיים של צווי הגנה וצווי למניעת הטרדה מאיימת. בשנים האחרונות הוגשו כל שנה לבית המשפט לענייני משפחה כ-10,000 בקשות לצווים אלו, ומעל ל-90% מהן אושרו. עם זאת, מנתוני המשטרה עולה כי צווים אלה אינם מספקים הגנה טובה, נוכח העובדה שבשנים 2018–2019 הוגשו למשטרה קרוב ל-1200 תלונות על הפרת צווים להגנה על נשים מצד בן הזוג. דו"ח מבקר המדינה מ-2021 מאשש נתונים אלה בקובעו כי כיום אין כלים המאפשרים אכיפה אפקטיבית של הצווים, כך שקשה להגן על המאוימת במקרים בהם הפוגע הפר את הצו. כך, למשל, קרה לפני שנה במקרה הרצח המזעזע של ליטל מלניק ז"ל: בכתב האישום נכתב שאדוארד קצ'ורה, הנאשם ברצח, ביצע את המעשה לאחר שהפר צו הרחקה.
לאור הקשיים באכיפה, במצבי סיכון מסוימים אחד הפתרונות היחידים שמציעים שירותי הרווחה הוא כניסה של נשים מאוימות למקלט לנשים בסיכון. המקלט אמור לספק לנשים הגנה מהגבר האלים, טיפול ותהליכים שיקומיים. כיום פועלים בישראל 15 מקלטים קבועים, ומקלט זמני הוקם במהלך משבר הקורונה. בשנים 2015–2019 שהו במקלטים כ-700 נשים בממוצע בכל שנה. בכל מקלט יכולות לשהות בו זמנית 12 נשים עם ילדיהן, ומשך השהות הממוצע הוא 3–6 חודשים.
הכניסה למקלטים אינה "פתרון קסם" ואינה מתאימה לכולן
במחקר שהתפרסם ב-2014 של פרופ' חיה יצחקי, פרופ' רחל דקל וד"ר ענת בן פורת, נבדקה חווית הנשים ששהו במקלטים, מהכניסה למקלט, דרך השהות בו ועד ליציאה ממנו. מהמחקר עולה כי לחלק גדול מהנשים השהות במקלט סייעה בהפחתת עוצמת התסמינים הפוסט-טראומטיים והפחתת הדיכאון, לצד עלייה בתחושת השליטה בחייהן. הנשים העידו כי השהות במקלט תרמה להן בחיזוק תחושת הביטחון העצמי, פיתוח עצמאות, יכולת קבלת החלטות, וזיהוי כוחות נוספים הטמונים בהן. מנגד, חלק מהנשים הציפו חוויות שליליות מהשהייה במקלט, הקשורות בהצפה של זיכרונות טראומטיים עקב המפגש עם נשים אחרות במקלט, פערים תרבותיים וחוסר פרטיות. הקושי המרכזי שעלה היה ההשפעה השלילית על התנהגותם של הילדים עקב המפגש עם ילדים אחרים במקלט, ועקב המרחק מהבית ומהסביבה המוכרת.
בכל הנוגע לקשרי הזוגיות של הנשים, משך הקשר הממוצע עם בן הזוג הפוגע עמד על כעשר שנים. רבע מהנשים כבר שהו במקלט בעבר עקב מקרי אלימות בזוגיות. מנתונים נוספים של משרד הרווחה עולה כי 41% מהנשים החליטו לחזור לחיות עם בן הזוג בסיום התהליך במקלט או לאחר שהות נוספת במסגרות המשך. הסיבות לכך מורכבות ואינן חד ממדיות, ויכולות להיות קשורות בהיבטים כלכליים, פסיכולוגיים, משפחתיים, ועוד.
חשוב להבהיר שהמקלטים לנשים מספקים מענה חשוב ומשמעותי לסכנת האלימות. אולם נראה שחווית הכניסה למקלט היא מורכבת ולא בהכרח מתאימה לכל אישה. כמו כן נראה שהשהות במקלט לא מבטיחה הגנה מלאה על האישה, והיא עדיין חשופה לסיכוני האלימות כשהיא יוצאת בחזרה לחיים בקהילה, ובמקרים חריגים אף במהלך שהותה במקלט. גם אם חווית השהות במקלטים הייתה "מושלמת", עצם ההחלטה לכפות על הנפגעת כניסה למסגרת כזו בניגוד להסכמתה פוגעת בזכויותיה, משום שהיא מגבילה באופן משמעותי את חירותה, ודורשת שינוי קיצוני באורח החיים. החלטה המגבילה את זכויותיה של הקורבן במקום את אלו של הפוגע, נראית חסרת הצדקה.
בחזרה לעניין פלונית: האבסורד שבהגבלת זכויות הנפגעת
הדיון המשפטי בפסק הדין בעניין פלונית מניח את האפשרות להגביל את זכויותיה של הנפגעת במצבי "קצה" בהם היא נמצאת בסיכון גבוה, במקום את אלו של מי שמסכן אותה. דיון ברוח זו כבר עלה בפסיקה, והתייחס למצבים בהם משטרת ישראל ביקשה להגביל זכויות נפגעים פוטנציאלים נוכח הרצון להגן עליהם. כך למשל נדונה הסוגייה בבג"ץ לוי בשנת 1984, שם תנועת "שלום עכשיו" עתרה לבית המשפט נגד סירובה של המשטרה לאפשר קיום הפגנה של התנועה בשל חשש מאלימות שתופנה כלפי המשתתפים ופגיעה בביטחון הציבור. בית המשפט קבע שיש לאפשר את קיום ההפגנה, והתייחס לכך שעל המשטרה מוטלת החובה "לנקוט את כל האמצעים הסבירים, כדי למנוע איומים והפרעות לתהלוכה או להפגנה" וכי "איסור ההפגנה או התהלוכה צריך להיעשות לא כצעד ראשון אלא כצעד אחרון". נפסק שזכות ההפגנה היא זכות יסוד, אך אינה מוחלטת, ומוגבלת על ידי זכויות אדם אחרות כגון חופש הקניין וחופש התנועה, ועל ידי הצורך למנוע אפשרות ממשית לפגיעה ביטחון הציבור. מקרים דומים ממשיכים להתעורר גם היום. בקיץ האחרון ביטלה המשטרה הפגנה של ארגוני הקהילה הגאה בנתיבות עקב איומים שנשלחו למארגנים, ומסיבות דומות ניסתה להסיט את מתווה מצעד הגאווה במצפה רמון לשולי העיר. הביקורת שעלתה מצד מארגני ההפגנות נגעה בכך שהמשטרה ממהרת להשתמש בטיעונים של "חשש מפגיעה בביטחון הציבור" ומעדיפה לבטל או לצמצם את האירועים, במקום לטפל בגורמים המאיימים.
לכאורה, בדומה לחריג שנפסק בעניין לוי, נראה שהעמדה בבסיס ההחלטה הראשונית בעניין פלונית נוגעת באיזון "הגיוני" בין הזכויות המוגבלות עקב הכפייה לבין הזכות לחיים, ביטחון ושלמות הגוף, כשהאחרונה עומדת בראש סדר העדיפויות במצבים בהם יש אפשרות ממשית לפגיעה בחיים. אולם בשונה מהגבלת זכות ההפגנה, בעניין פלונית דובר על הגבלה ופגיעה בחלק מזכויות האדם הבסיסיות ביותר. ההחלטה לכפות על האישה כניסה למקלט מגבילה את חירותה וחופש התנועה שלה, ופוגעת בזכותה לפרטיות. לאור המגבלות המהותיות במענים המשפטיים הקיימים, הניסיון להצדיק את כפיית שהותה של האישה במקלט בטענה כי "קדושת החיים קודמת להכל", בעיקר מלמד על אוזלת ידה של המדינה בהגנה על הנשים, ומסיר מהמדינה ומהחברה את האחריות להשקיע בפתרונות ומענים נוספים. אחריות זו נותרת מוטלת על האישה, בציפייה ממנה להתלונן במשטרה ובהמשך לעבור את כל שלבי ההליך הפלילי, או לחלופין לנתק את עצמה ואת ילדיה ממקום מגוריהם ולעבור לשהות במקום מסתור. האבסורד בהחלטה זו, המאפשרת לפגוע בחלק מזכויותיה הבסיסיות ביותר של האישה, מתחזק נוכח העובדה שלמעלה ממחצית בני הזוג הפוגעים ממשיכים להתגורר בבית בזמן שהאישה במקלט. עם זאת, אזכיר שבסופו של דבר נשללה הכפייה. ההחלטה נומקה בטיעונים פורמליסטים של היעדר סמכות בחוק. אך כפי שתיכף אראה, בשולי דבריה של השופטת סער משתקפת גם עמדה שעשויה להרחיב את ההגנה על חייהן של נשים. עמדה זו אף נוגעת בתפקידה של מערכת המשפט בשינוי תפיסתי הנדרש בהתמודדות עם תופעת האלימות נגד נשים, הן בקשר לצד הנפגע והן לצד הפוגע.
פסק הדין מהווה תמריץ לשינוי תפיסתי
ההחלטה הראשונה בעניין פלונית משקפת תפיסה מיושנת בנוגע לטיפול בעבירות אלימות כלפי נשים במשפחה, ששמה את מלוא כובד המשקל על טיפול בנפגעות. לעומת זאת, ההחלטה שהתקבלה לאחר הערעור, משקפת תפיסה "הוליסטית" ומתקדמת יותר, לפיה הטיפול באלימות המופנית כלפי נשים מחייב התערבות רב מערכתית, גם ביחס לצד הפוגע. תפיסה זו מקדמת גם פתרונות יצירתיים להגנה על נפגעות המאפשרים לשמור על חירותן. גישה זו תואמת ברוחה את אמנת איסטנבול, האמנה הבין-לאומית הראשונה בה מוסדר תחום מניעת האלימות כלפי נשים וההכרה בה כתופעה גלובלית, אמנה אליה מדינת ישראל עדיין לא הצטרפה.
יישום של התפיסה ההוליסטית ניתן לראות בפעילות פרלמנטרית ואזרחית בתחום, למשל התיקון לחוק למניעת אלימות במשפחה, שיחייב את בתי המשפט להפנות גברים אלימים שהוצא נגדם צו הגנה להיכנס למסגרת טיפולית, בהתאם להערכה של גורמי טיפול. דוגמאות נוספות הן ההצעות לפתרונות חדשניים לפיקוח על צווי ההגנה בדמות אמצעי מעקב מבוססי GPS, והפעילות של פורום מיכל סלה, שהובילה בין השאר לפיילוט הניסיוני לפרויקט הגנה על ידי כלבים. כמו כן, ניתן לראות ביטוי למחלוקת סביב תפיסה זו, בשיח הפוליטי סביב הצעת חוק איזוק אלקטרוני לגברים שהוצא נגדם צו הגנה, שנידונה בימים אלו בכנסת. הצעדים ליישום התפיסה ההוליסטית חשובים, אך הם מעטים ובתחילת דרכם. בינתיים, לפי דו"ח מבקר המדינה לשנת 2021, נראה שישראל עדיין משקיעה את רוב משאביה בתחום בעלויות הכליאה של עברייני אלימות במשפחה ובהגנה על נשים באמצעות מקלטים, ורק את מיעוטם בפעילות מניעתית וחדשנית בתחום.
ההתמודדות עם התופעה של אלימות נגד נשים תלויה במגוון רחב של גורמים. עם זאת, על אף גבולות הגזרה הצרים של מערכת המשפט ביכולתה להתמודד עם תופעה זו, ההחלטה בעניין פלונית מלמדת על החשיבות של החלטות שיפוטיות. החלטות ברוח עמדתה של השופטת סער יחייבו את המשטרה, שירותי הרווחה, בתי המשפט ואף את המחוקק לאמץ את שינוי הפרדיגמה בכל הנוגע להתמודדות עם תופעת האלימות נגד נשים. במציאות בה תופעה זו מתגברת, יש לאמץ תפיסה הוליסטית יותר ששומרת על זכויותיהן של הנשים מחד גיסא, ופועלת כדי למנוע אלימות כלפיהן מראש, מאידך גיסא. אני סבור שבפועל ההחלטה שתהווה תמריץ להרחבת ההגנה על זכותן של נשים לחיים וביטחון היא החלטתה של השופטת סער. במבט ראשון נדמה שהחלטה זו משאירה את האישה לא מוגנת. אך במבט רחב יותר, היא מכבדת את רצונה של אישה אמיצה לשמור על זכויותיה, מציבה מראה לחברה כולה ומעבירה את האחריות אל הרשויות למצוא מענים מתאימים יותר ופוגעניים פחות.
