בעניין משטרת ישראל נ' פלונית בית המשפט הורה לאישה להיכנס למקלט לנשים נפגעות אלימות חרף התנגדותה. פסק הדין מעלה את השאלה באילו תנאים בתי המשפט מכריעים שיש לפגוע בזכויות הקורבן על מנת להגן עליו. ניתוח הפסיקה בעניין מותיר אי בהירות וחשש מפגיעה לא מוצדקת בזכויות אדם.
משטרת ישראל נ' פלונית
ביום 30.7.2022 בית המשפט השלום בראשון לציון נעתר לבקשת המשטרה והורה לאישה להיכנס למקלט לנשים נפגעות אלימות עקב חשש לחייה, חרף התנגדותה. מדובר באישה מלוד בשנות ה-30 לחייה שסופגת איומים קשים ומסרבת להיכנס למקלט. בפסק הדין, השופט מזרחי התייחס לכך שהחלטתו, הלכה למעשה, פוגעת בזכות של מי שהיא הקורבן הפוטנציאלי במקום להגביל את זכותו של התוקפן, אך קבע שקיים חשש ממשי לחיי האישה המחייב מתן צו הגנה על כניסתה למקלט. על פי דיווחי תקשורת, בתום הדיון פנה השופט לאישה ואמר שההחלטה שקיבל "היא לא בדיוק משפטית, זו החלטה מהלב. שמרי על עצמך. מינו אותי לשופט לא רק בשביל לתת החלטות משפטיות". השופט מזרחי מצא מקור סמכות להחלטתו בחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991. בהחלטתו, השופט ציין שהציע למשטרה לעצור את החשודים באיומים על חיי האישה, על סמך הראיות שהוצגו לו, אך הצעתו נדחתה. ניתן לשער שההצעה נדחתה על רקע הדברים שאמר קצין אגף חקירות ומודיעין מרכז, נצ"מ בטאט, בראיון בתקשורת על המקרה. בראיון, בטאט עמד על כך שבמגזר הערבי האיום אינו נשקף בהכרח מחשוד אחד אלא מתא משפחתי. עם זאת, לא ברור אם זהו ההסבר לדחיית ההצעה במקרה הספציפי הנדון.
פסק הדין, שלא פורסם, מותיר שאלות רבות בדבר האיזון שבית המשפט עורך כאשר מונחת על אחת מכפות המאזניים פגיעה בזכויות הקורבן. באיזון בין הגנה על בטחון האישה לבין כפייה על שהות במקלט לנשים נפגעות אלימות, השופט מזרחי הכריע ש"קדושת החיים עומדת לפני הכל". זאת, מבלי להתייחס לציפייה מרשויות אכיפת החוק לעצור את התוקפן או לשאלה האם וכיצד השיקול של פגיעה בזכויות הקורבן משפיע על האיזון שעורך בית המשפט בהכרעותיו.
האישה הגישה ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, שהחזיר את הדיון בבקשה לבית משפט לענייני משפחה. ביום ה-1.8.2022 השופטת סער קבעה שאין לבית המשפט סמכות לכפות על אישה שהות במקלט לנשים נפגעות אלימות בניגוד לרצונה. השופטת סער ציינה שכך נקבע בהחלטות קודמות שעסקו בסוגיה. בהמשך, השופטת העירה שהיא מצפה ממשטרת ישראל לעצור את החשודים ולדאוג לבטחון האישה.
ניתן להבין את החשש של משטרת ישראל ובתי המשפט לחיי האישה, בייחוד לאור הרצח של רבאב אבו סיאם שהתרחש ימים ספורים לפני הדיון בבית המשפט השלום, כשברקע המשטרה טענה שביקשה מאבו סיאם להיכנס למקלט וזו סירבה. עם זאת, בקשת המשטרה והחלטת בית המשפט השלום לכפות על האישה, הקורבן (ולו הפוטנציאלי), להיכנס למקלט בעוד שהחשוד באיומים על חייה שוחרר למעצר בית מייצרת חוסר נוחות ולא רק מפני שערכאת הערעור לא מצאה לכך הסמכה בחוק. החלטת בית המשפט השלום מגבילה את חירותה של האישה ופוגעת באופן קשה בזכותה לחופש התנועה, זכות הנגזרת מזכותו של אדם לכבוד, בכך שהיא מחייבת אותה לשהות במקום לא מוכר מבלי לצאת ממנו. ברשימה זו אנסה להבין כיצד בתי המשפט בישראל מכריעים באיזון בין פגיעה בזכויות הקורבן לבין הגנה על אינטרסים וזכויות אחרות, ביניהן הזכויות של הקורבן עצמו.
פגיעה בזכויות הקורבן: פסיקת בית המשפט העליון
בשנת 1983 קיימה תנועת "שלום עכשיו" תהלוכה בירושלים. התהלוכה נסתיימה בהפגנה ברחבת משרד ראש הממשלה בה הושלך רימון שהביא למותו של אחד המפגינים, אמיל גרינצוייג. במלוא שלושים לפטירתו של גרינצוייג ביקש "הוועד נגד המלחמה בלבנון" לקיים תהלוכה באותו מסלול במטרה למחות נגד האלימות. הבקשה נדחתה על ידי המשטרה ואלן לוי עתר, בשם "הוועד נגד המלחמה בלבנון" כנגד החלטה זו לבג"ץ. בדיון, המשטרה נימקה את החלטתה בחשש מפגיעה אלימה במפגינים וביססה את הערכתה זו על הרצח שהתרחש בהפגנה הקודמת.
בפסק הדין בפרשת לוי בית המשפט קבע נוסחה לאיזון בין זכות ההפגנה והתהלוכה לבין הזכות לחיים וביטחון, במקרים שבהם מקור הסיכון הוא מתנגדים אלימים להפגנה. לפי נוסחה זו, בשלב הראשון על המשטרה לנקוט את כל האמצעים הסבירים העומדים לרשותה כדי למנוע איומים והפרעות לתהלוכה או להפגנה. רק לאחר שמוצו כל האמצעים הפיזיים על מפקד המחוז להידרש לשלב השני. במסגרתו, עליו לבחון האם יש בסיכון לפגיעה בביטחון כדי להצדיק את שלילת זכות ההפגנה והתהלוכה. שאלה זו נבחנת לפי אמת המידה של "ודאות קרובה" לסכנה לבטחון הציבור, שנקבעה בפרשת קול העם כסטנדרט להצדקה של הגבלת חופש הביטוי.
בית המשפט קבע שבנסיבות העניין לא הייתה ודאות קרובה לסכנה לבטחון הציבור, ולכן קיבל את העתירה. למעשה, בית המשפט יכול היה לקבל את העתירה בעניין לוי מבלי לקבוע נוסחת איזון ייחודית בת שני שלבים, שכן בידי המשטרה לא היו ראיות קונקרטיות לגבי מידת הסיכון הצפוי, כל שכן לוודאות קרובה לסיכון. בחירתו של בית המשפט לקבוע את הנוסחה למרות זאת, ובפרט להתייחס לחובת המשטרה לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע הפרעות לתהלוכה מדגישה שבאיזון בין זכויות ואינטרסים יש ליתן משקל להגבלת זכויות הקורבן כדי להגן על זכויות אחרות שלו כמו גם את האחריות המוטלת על רשויות אכיפת החוק בהקשר זה.
כעשור לאחר עניין לוי, עתר גרשון סלומון, ממייסדי תנועת "נאמני הר בית", נגד החלטת המשטרה לאסור עליו לעלות להר הבית ביום ירושלים. סלומון טען לפגיעה בחופש התנועה, הפולחן, הביטוי והשוויון. המשטרה טענה שהבקשה "היא לפעילות לאומית הפגנתית שתלווה בפרובוקציות" והביעה חשש מתגובה אלימה של הציבור המוסלמי כלפי סלומון. לטענתה, הסכנה היא לחייו של סלומון כמו גם לחייהם של אנשים אחרים שעלולים להיפגע אם תפרוצנה מהומות. המשטרה טענה כי ישנה ודאות קרובה לסכנה לבטחון הציבור. בית המשפט בהחלטת רוב דחה את העתירה על סמך התשתית העובדתית שהוצגה. דעת הרוב התייחסה לתהלוכה כיוצרת "התנגדות עזה ורגישות רבה מאוד מצד הציבור המוסלמי" כלפי סלומון, נאמני הר הבית ופעילותם. התייחסות זו מעוררת את השאלה אם שופטי הרוב ראו בתהלוכה פרובוקציה ואם הייתה לכך השפעה על דחיית העתירה. כמו כן, עולה השאלה אם הערכת המשטרה, שמימוש הזכויות של סלומון מסכנת לא רק את ביטחונו האישי אלא גם את חייהם של אנשים אחרים, השפיעה על ההכרעה של בית המשפט. דעת המיעוט בעניין סלומון קבעה שהמשטרה לא שקלה אם ניתן לממש את הזכות בתנאים מגבילים ולפיכך ראוי היה לקבל את העתירה.
בשנת 1996 עתרו סיעת מרצ ופעיליה נגד סירובה של משטרת ישראל לאפשר תהלוכה ברחוב בר-אילן. העותרים ביקשו לקיים תהלוכה ביום שבת, כדי למחות על הכוונה לסגור את כביש בר-אילן לתנועה בשעות תפילה ועל האלימות מצד הציבור החרדי נגד הנוסעים ברחוב ביום שבת. המשטרה טענה שתהלוכה כזו תביא להתנגדות אלימה מצד הציבור החרדי ושיש ודאות קרובה שהיא תגרום הפרת סדר חמורה וסיכון ממשי לבטחון הציבור. בית המשפט איזן בין זכות ההפגנה והתהלוכה לבין פגיעה אפשרית בסדר הציבורי ובשלום הציבור לפי הנוסחה שנקבעה בעניין לוי וקבע שלא מוצו כל האמצעים הסבירים העומדים לרשות המשטרה כדי למנוע הפרעה לתהלוכה ושלא הונחה תשתית עובדתית המלמדת על ודאות קרובה להפרת הסדר הציבורי.
השופט טירקל הסכים עם הכרעה זו אך העיר כי "לא לכל סכסוך, אפילו הוא שפיט, יש פתרון משפטי; ולא כל פתרון משפטי, אפילו יש כזה, הוא פתרונו האמיתי של כל סכסוך [...] פתרונו של הסכסוך המתמשך ברחוב בר-אילן אינו בדין, אלא בפשרה: לא במאבק עיקש על זכויות, לגיטימיות כשלעצמן, אלא בוויתור על מימושן". כאמור, בפסק הדין בעניין פלונית השופט מזרחי ציין שהחלטתו להכניס את האישה למקלט "היא לא בדיוק משפטית, זו החלטה מהלב". מעניין שקבלת החלטה שאינה משפטית במקרים אלה הובילה את השופט מזרחי להצר את צעדיה של הקורבן ואת השופט טירקל להרהר אם יש מקום להגביל את זכויות הקורבן הפוטנציאלי. אמירות אלה מעוררות שאלה אם לשופטים אין כלים משפטיים מתאימים כדי להתמודד עם האיזון בין פגיעה בזכויות הקורבן לבין הגנה על אינטרסים וזכויות אחרות.
בעניין משי זהב נדונו ארבע עתירות נגד החלטת משטרת ישראל לאשר את עריכת מצעד הגאווה בירושלים בשנת 2006. העותרים טענו שאין לאשר את קיומו של המצעד משתי סיבות עיקריות. ראשית נטען שקיים חשש קרוב לוודאי לאלימות שתסכן את חיי הצועדים, השוטרים המאבטחים את המצעד והמפגינים כנגד המצעד. טענה זו עלתה, בין היתר, על רקע מעשי מחאה אלימים בשכונות חרדיות בירושלים בעקבות הידיעה על כוונה לערוך מצעד גאווה בעיר, ונוכח האלימות שליוותה את מצעד הגאווה בירושלים בשנת 2005 שהובילה לפציעת מספר צועדים, חלקם באופן קשה. שנית נטען שקיום המצעד מנוגד לאופייה היהודי של ירושלים ופוגע ברגשותיהם הדתיים של רבים מתושבי העיר. אתמקד בטענה הראשונה.
בית המשפט קבע שטענת העותרים מצביעה על התנגשות בין חופש הביטוי וההפגנה לבין האינטרס של בטחון הציבור, כאשר מקור הסיכון הוא המתנגדים למימוש הזכות. לפיכך, בית המשפט איזן בין השיקולים לפי הנוסחה שנקבעה בעניין לוי. בית המשפט קבע שהחלטת המשטרה להתיר את קיום אירוע הגאווה בירושלים במתכונת מצומצמת מאזנת כראוי בין חופש הביטוי וההפגנה לבין בטחון הציבור. העותרים טענו שיש סכנה לאלימות שתסכן חיי אדם על אף שמקור הסכנה היה בהם עצמם ובציבור עליו הם נמנו. בית המשפט קבע שבנסיבות אלה הטיעון אינו ראוי להישמע. בכך נבדלת העתירה בעניין משי זהב מהעתירות בעניין לוי, סלומון ועניין סיעת מרצ, שבהן מי שטענה לסיכון הייתה המשטרה ולא הגורמים שמתנגדים למימוש הזכות. בנוסף לכך, תכלית העתירה בעניין משי זהב, בניגוד לעניין לוי, עניין סלומון ועניין סיעת מרצ, הייתה למנוע קיום אירוע שהמשטרה התירה את עריכתו. לדברי ברק מדינה, אין כמעט פסקי דין בהם בית המשפט ביטל החלטת משטרה לאפשר לקיים הפגנה, ולכן דחיית העתירה בעניין משי זהב אינה מפתיעה. בשנת 2007 הוגשו שתי עתירות נוספת כנגד קיום המצעד במתכונתו המתוכננת בטענות דומות, גם עתירות אלו נדחו על ידי בית המשפט.
בעניין מוראר עתרו חקלאים פלסטינים תושבי כפרים ערביים באזור יהודה ושומרון על כך שהמפקד הצבאי ומפקד מחוז שומרון ויהודה במשטרת ישראל מנעו מהם להגיע לאדמותיהם החקלאיות ולעבדן. לטענת העותרים, סגירת השטחים שללה מהם את הזכות לחופש התנועה והזכות לקניין. לפי עמדת המפקד הצבאי ומפקד המחוז, סגירת השטחים נעשתה כדי לשמור על הסדר והביטחון ביהודה ושומרון. חלק מהשטחים נסגרו כדי להבטיח את ביטחונם של התושבים הישראלים מפני פעולות טרור המכוונות נגדם ואילו החלק האחר כדי להבטיח את ביטחונם של החקלאים הפלסטינים מפני אלימות המכוונת נגדם מצד התושבים הישראלים. ביחס לתכלית ההגנה על התושבים הישראלים, בית המשפט קבע שהפגיעה בזכות החקלאים הפלסטינים לחופש התנועה ובזכותם לקניין היא מידתית בהתחשב בסיכון הביטחוני שהחזקת האדמות פתוחות לגישה של פלסטינים יוצרת עבור התושבים הישראלים. ביחס לתכלית ההגנה על החקלאים הפלסטינים בית המשפט קבע כי סגירת השטחים שלהם-עצמם אינה אמצעי רציונלי להשגת המטרה מכיוון שמדובר בצעד שהוא באופן קיצוני לא הוגן שמשמעותו פגיעה קשה בזכויות בסיסיות תוך כניעה לאלימות ועבריינות. בית המשפט הוסיף וקבע כי מן הראוי שהאמצעי יכוון נגד הגורם המסכן וכי יש באמצעי המכוון נגד קורבן פגיעה בתחושת הצדק. כמו כן בית המשפט ציין שלא ניתן לשלול באופן מוחלט שימוש באמצעי של סגירת שטח מפני הצד המותקף ואזכר את עניין סלומון. כך, למשל, כאשר יש מידע על סיכון לביטחון ולחיים שקרוב לוודאי יתממש.
דיון
בפרשת לוי נקבעה נוסחה לאופן שבו צריכה המשטרה להפעיל את שיקול דעתה ביישום האיזון בין זכות ההפגנה והתהלוכה לבין הזכות לחיים וביטחון, כאשר מקור הסיכון הוא מתנגדים אלימים. בפסקי הדין שלא עסקו בחופש הביטוי בית המשפט לא החיל את הנוסחה האמורה או קבע מבחן אחר המתחשב בפגיעה בזכויות הקורבן אלא הסתפק בעמידה על עקרונות כלליים. כך, למשל, בית המשפט ציין כי פגיעה בזכויות הקורבן עשויה להיות הצעד האחרון אך לא הראשון. על תמונה עמומה זו יש להוסיף את האמירות של השופט טירקל בעניין סיעת מרצ והשופט מזרחי בעניין פלונית שמעוררות שאלה אם לבתי המשפט אין כלים כדי להתמודד עם מקרים אלה. שימוש בכלים לא משפטיים הוביל את השופט מזרחי לפגוע בזכויות בסיסיות של הקורבן ואת השופט טירקל להרהר בכך. אין חולק כי המשפט הישראלי מספק הגנה על זכויות אדם, אך השאלה שעולה בעקבות הפרשות הנזכרות לעיל היא אם לא ראוי לספק הגנה נוספת במקרים בהם הזכויות הנפגעות הן של הקורבן. טענתי אינה שלא יתכנו מקרים בהם הכרחי לפגוע בזכויות הקורבן כדי להגן עליו, אלא שעל בית המשפט לקבוע באילו תנאים ראוי שהכרעה זו תתקבל.
בכל הפרשות הנזכרות נדון סיכון לחייו ולביטחונו של הקורבן, ובית המשפט בחן את האפשרות להגן על זכות זו על ידי פגיעה בזכויות אחרות של הקורבן עצמו. בפסקי הדין בעניין לוי, בעניין סיעת מרצ ובעניין משי זהב נדונה פגיעה בזכות לחופש ביטוי והפגנה. בפסק הדין בעניין סלומון נמנעה גישתו של העותר למקום מסוים באופן שנפגעו בעיקר זכותו לפולחן וביטוי. בפסק הדין בעניין מוראר נדונה מניעת כניסה של העותרים לאדמותיהם-שלהם, באופן שהייתה פגיעה בזכותם לקניין ופרנסה. בעניין פלונית נדונה הפגיעה הקשה ביותר בזכויות הקורבן, כאשר היה ניסיון לכפות על אישה להתנתק מכל מסגרות חייה ולשהות במרחב מוגבל וזר לחלוטין, מבלי לצאת ממנו. לפי דיווחים, פסק הדין בעניין פלונית לא היה הראשון בו בית המשפט ניסה לכפות על אישה להיכנס למקלט חרף התנגדותה. על רקע זה ועל רקע היקף התופעה של אלימות כלפי נשים, אי הבהירות בפסיקה מעלה חשש מפגיעה קשה בזכויותיהן הבסיסיות ביותר של נשים נפגעות אלימות.
