כבר רמדאן שני ברצף, המשטרה מבצעת מעצר המוני של הצעירים שנכחו באולם התפילה אל-קבלי במסגד אל-אקצא, וזאת במהלך ניסיונה לפנות את המסגד מהמתפללים לאחר סיום תפילות אל-תראוויח. מדובר בשלילת חירות שלא כדין, שפוגעת בכבוד האדם, ויש למנוע התרחשותה בעתיד.
בליל ה-14 בחודש הרמדאן האחרון (5 באפריל 2023), פרצו כוחות המשטרה לתוך אולם התפילה אל-קבלי (مصلّى القبلي) במסגד אל-אקצא כדי לפנותו מהמתפללים לאחר סיום תפילות אל-תראוויח (صلاة التراويح). מאות מתפללים נכחו במסגד לאחר סיום התפילות מתוך רצון לקיים את מנהג אל-אעתכאף (سنّة الاعتكاف), שעיקרו הישארות במסגד במשך הלילה כדי להתפלל. המעשה גרם לעימותים בין חלק מהצעירים שנכחו במסגד לבין כוחות המשטרה. לטענת המשטרה, צעירים פלסטינים רבים התבצרו במסגד עם זיקוקים ואבנים וסירבו להתפנות גם אחרי הידברות עם המשטרה.
המשטרה עצרה את כלל הצעירים שנמצאו בזירת האירוע, אשר מספרם קרוב ל-400, מבלי שהשוטרים ווידאו כי אלה השתתפו בעימותים הנטענים, ומבלי שטרחו במשטרה לבדוק את התקיימות עילת מעצר אינדיבידואלית לכל אחד ואחד.
בסרטונים שהופצו ברשתות החברתיות ובחדשות רואים את השוטרים מובילים טור ארוך של עצורים אזוקים, תוך שימוש באלימות גופנית ומילולית משפילה, בניגוד לס' 10 ל-ICCPR הקובע את החובה לנהוג בעצורים באופן אנושי, ובניגוד לחוק הישראלי המורה על שמירה מרבית על כבודם. מספר שעות לאחר מכן, 379 עצורים, כלומר מרבית העצורים, שוחררו בתנאים מגבילים ובערבויות, ומבלי שהמשטרה ביקשה להאריך את מעצרם לצורכי חקירה. נכון ליום כתיבת שורות אלו, רק שניים מבין כלל העצורים נותרו במעצר.
חשוב להדגיש שכבר בטרם תחילת חודש הרמדאן, המשטרה ואנשי הממשל יצרו אווירה מתוחה בכלל הציבור ובתקשורת ופרסמו הערכות לא מבוססות בדבר חשש מהתלקחויות של אירועי אלימות בתקופת חודש הרמדאן. חודש הרמדאן הוא החודש הקדוש ביותר עבור המוסלמים. הוא חודש של תפילות וצום, סבלנות, סובלנות, נדיבות וסולידריות. כחלק מהמסורת ואף כחלק ממצוות הדת, מוסלמים רבים מאזור הגליל, המשולש, הנגב, מזרח ירושלים ומהגדה המערבית (ככל שמקבלים היתרי כניסה לישראל) מבקרים במסגד אל-אקצא כדי להתפלל.
היעדר עילת מעצר אינדיבידואלית
מעצר הוא שלילת חירותו של אדם על-ידי המשטרה. עליו להיעשות, בהתאם לכללים הקבועים בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים). מעצר פוגע פגיעה קשה ומשמעותית בחירות, שהיא זכות אדם וזכות חוקתית, לכן נדרשת הצדקה לשלילתה של הזכות. ככלל, כדי לעצור אדם המשטרה צריכה לקבל צו מבית משפט. עם זאת, על פי סעיף 23 לחוק, לשוטר יש סמכות לעצור אדם ולהביא אותו לתחנת המשטרה, אף ללא צו, אם השוטר סבור שעקב הנסיבות, כמו לוח הזמנים, צורכי חקירה וסיכון עתידי לאדם או לרכוש, לא ניתן לעכב את המעצר עד לקבלת הצו. סמכות זו מוגבלת מטבעה ותלויה, בין היתר, בסוג העבירה בה חשוד האדם, מידת המסוכנות שלו לאחרים או התנהלותו בהליכים המתקיימים נגדו. אולם, על-פי קביעת בית המשפט בעניין גנימאת, נחוץ שהחשש שמבסס את עילת המעצר לא יהיה בעלמא, אלא מעוגן בבסיס עובדתי המתייחס לחשוד ספציפי, למידע המצוי בידי המשטרה, להתבטאויות החשוד, להתנהגותו ולנסיבות ביצוע העבירה. משמע, על עילת המעצר להיות אינדיבידואלית כלפי כל עצור, ויש לבחון את מסוכנותו הסובייקטיבית של החשוד. על החשד המקשר את החשוד לעבירה להתבסס על אמות מידה אובייקטיביות. העובדה שהמשטרה עצרה קרוב ל-400 צעירים פלסטינים באותו מקום, באותה עת, באופן המוני, ללא כל אבחנה, העובדה שרובם שוחררו תוך מספר שעות מעלות חשד סביר שהמשטרה פעלה לא כדין והפרה את חובתה לוודא קיום עילת מעצר כלפי כל אחד מהעצורים. סביר להניח, שבמשטרה יטענו כי הם לא הפרו את המסקנות העולות מעניין גנימאת, ובנוסף יטענו שמדובר בשתי סוגיות משפטיות שונות. הרי בגנימאת שאלת עילות המעצר נדונה בהקשר של מעצר עד תום ההליכים, לעומתו המעצר באל-אקצא היה מעצר ימים בלבד. על כן, ייתכן שהמשטרה תטען כי היא כיבדה את דברי בית המשפט ושיחררה את העצורים כאשר, בבחינה פרטנית ואינדיבידואלית, גילו את העדר מסוכנותם.
מקרה קודם שבו היה מעצר המוני שהגיע לדיון בבית המשפט הוא עניין מרעב, שבו היו נסיבות עובדתיות דומות של מעצר המוני שעומד לסינון. בתקופת האינתיפאדה השנייה כוחות הביטחון עצרו מספר גדול של אנשים בג'נין על סמך הטענה כי העצורים נכחו בזירת הלחימה, קרי נכחו בנסיבות שמצדיקות את מעצרם. ייתכן שבדומה לעניין מרעב, תעמוד המשטרה על הקושי העומד בפניה להבחין, בזמן אמת, בין הצעירים שהשתתפו בעימותים לבין אלה שלא. בעניין מרעב המדינה טענה שהאנשים שנעצרו נתפסו בשטח שבו התנהלו פעולות לחימה בנסיבות המעוררות חשד או חשש של מעורבות בפעילויות אלה. חשוב לציין שבעניין מרעב, העצורים הוחזקו במעצר למשך תקופה ארוכה. לעומת זאת המעצר באל-אקצא היה למספר שעות בלבד. למרות זאת, לדידי השחרור המהיר לא מבטל או מרפא את הפגיעה בעצורים, ככל שהמעצר היה לא חוקי ולא מוצדק מלכתחילה.
בית המשפט העליון קיבל את טענת המדינה וקבע שנסיבות מעצרם של העותרים מקימות לגביהם חשש סכנה לביטחון, ולפיכך, מקימות נגדם עילת מעצר אינדיבידואלית. דוד קרצמר ויעל רונן ביקרו קביעה זו. לטענתם, הקביעה מניחה את המבוקש. ביקורת זו תקפה גם לגבי המעצר באל-אקצא: העילה למעצר ההמוני שהתרחש במסגד אל-אקצא מתבססת בעיקרה על נוכחותם של הצעירים בנסיבות המעוררות לגביהם חשד של מעורבות בעימותים, דבר אשר מעלה את שאלת הפרופיילינג.
תיוג המתפללים הצעירים כמתפרעים
תיוג או "פרופיילינג" הוא, על פי ההגדרה הרווחת, ייחוס מסוכנות לאדם מסוים בשל השתייכותו לקבוצה גזעית, אתנית, לאומית או דתית, וזאת בהיעדר מידע קונקרטי לגבי מסוכנות מהאדם הספציפי. תיוג מתייחס לפעולות החורגות מן הכלל המתבצעות מטעמי ביטחון או שלום הציבור, אשר מתבססות בעיקר על סטראוטיפים ודעות קדומות ביחס לגזע, דת, מין, צבע, וגיל, ולא על חשד סביר. אומנם לא כל פעולה המונית של רשויות השלטון או זרועותיהן בהכרח נסמכת על תיוג, אך במקרים רבים, ובמיוחד בפעולות שליליות מסיביות נגד בני מיעוטים, מתפתח הדיון בשאלה של תיוג.
תיוג נדון רבות בהקשר של הבידוק הבטחוני במקומות ציבוריים ובשדות התעופה, שאינו אחיד לגבי כל אזרחי ישראל. במקרים רבים מתחשבים במאפיינים המיוחסים לאנשים ונסמכים על הכללות כלשהן, שלפחות לכאורה נתמכות בנתונים עובדתיים. למשל, גברים מעוכבים לבדיקות ביטחוניות יותר מאשר נשים, וצעירים מעוכבים יותר מאשר מבוגרים, מתוך הנחה שהסיכוי שיהיו מעורבים בפיגועים או פשיעה גבוה יותר. בתיוג יש פגם מוסרי לא זניח, שהרי הכללות אינן משקפות בצורה מדויקת ונכונה את הסכנה הנשקפת מאנשים החשופים להן.
באופן כללי, לדעת ברק מדינה, הכללה מותרת כשהיא רציונלית, וכשהיא יעילה. כלומר חוסכת את העלות הגבוהה של בירור פרטני בעניין כל אחד, ומבססת את ההחלטות על כללים שאינם מחייבים הפעלת שיקול דעת. אך לטענתו, במקרים מסוימים, אפילו אם ההכללה הייתה רציונלית ויעילה, ההסתמכות על מאפיינים קבוצתיים גורמת עוול ומהווה הפרה של אילוץ מוסרי. מדינה מוסיף שהפליה מן הסוג הנדון בעניין הבידוק הביטחוני מבטאת הסתמכות על דעות קדומות, שיש בהן עוינות או לכל הפחות אדישות לגורלם של מי שנתונים לבדיקה המחמירה.
לטענתי, הפגיעה הנוצרת במקרה הנוכחי חמורה אף יותר מהפגיעה הנובעת מהפליה בבידוק ביטחוני. חירותם של העצורים נשללה למשך שעות, תוך פגיעה בכבודם, ותוך הפרת החובה לנהוג בהם באופן אנושי. נוסף על כך, למרות שייתכן שהבחנה אינדיבידואלית בעקבות האירועים במסגד היא משימה קשה יותר מאשר בבידוק ביטחוני, גם הפגיעה המשתמעת מאי-ההבחנה היא חמורה יותר, ועל-כן מתבקש איזון בהתאם. חשוב לציין, מהעובדה שהעצורים שוחררו תוך מספר שעות עולה כי מעצרם של הצעירים ככל הנראה לא היה נחוץ, אלא התבסס בעיקרו על דעות קדומות, דבר אשר מעצים את הפגיעה בכבוד העצורים.
למשטרת ישראל יש תיק עשיר בהפליה נגד בני מיעוטים, המתבטאת, בין היתר, בריבוי מעצרי שווא, אכיפה ברירנית של הוראות החוק, מעצרים הנסמכים על תיוג קבוצות חברתיות מסוימות ואף התעמרות באזרחים. בפרשת אל-אקצא, כלל העצורים, ולכל הפחות מרביתם, היו בחורים בגילאים צעירים. עולה השאלה אם נוכחותו של צעיר במסגד בעת האירוע מספיקה כדי לעורר חשד סביר שהוא השתתף בעימותים הנטענים. מכל מקום, ולאור העובדה שנדרשת עילת מעצר אינדיבידואלית, עצם השתייכותו של העצור לקבוצה חברתית מסוימת לא מעלה או מורידה לגבי מידת החשד נגדו. למרות זאת, למרבית "הפלא", כל העצורים היו בחורים צעירים. הדבר מעלה סימני שאלה רבים לגבי הנסיבות שעליהן הסתמכו השוטרים בעת ביצוע המעצרים. לפיכך מתעורר חשש משמעותי לגבי לגיטימיות וחוקיות המעצר, ועולה חשד שהוא בוצע מתוך הנחת הנחות שגויות מראש, המסתמכות על תיוג קבוצה חברתית מסוימת ומתוך מניעים מפלים וגזעניים.
השלכות המעצר על הצעירים
אמנם העצורים שוחררו מספר שעות לאחר מעצרם, אולם בעצם המעצר יש כדי לפגוע בכבודם ובחירותם, ותיצור בוודאי תחושה של זעם וכעס אצלם כנגד המערכת. כמו כן, היא תשריש עוד יותר את התפיסה החברתית בעיני הפלסטינים של השוטר הישראלי כמקור איום וסכנה.
כמו כן, המעצר והשחרור בתנאים מגבילים יצרו כתם של חשודים בפלילים בגין עבירות שלא ביצעו. פתיחת התיקים נגד צעירים עלולה לפגוע בעתידם ובסיכוייהם הלימודיים והתעסוקתיים.
יתר על כן, להערכתי מעצר זה, למרות שמעצר שווא לא יוביל למתן פיצוי לעצורים, בהתחשב בכך שמדובר במעצר של שעות. יש להניח שהנפגעים לא יגישו תביעות נגד המשטרה בגין הנזק שנגרם מכליאת שווא מכוח ס' 26 לפקודת הנזיקין. זאת, בגלל שעלות הגשת תביעה נזיקית פרטנית גוברת על התועלת הנובעת ממנה.
סיכום
המשטרה נוקטת במדיניות של מעצר המוני במסגד אל-אקצא כבר רמדאן שני ברצף, והחשש הוא שמעשיה יהפכו לשגרה. יש לדאוג למניעת התרחשות מעצרים המוניים בעתיד, על ידי ביקורת ופיקוח על מעשי המשטרה.
