איאן לוסטיק טוען ש"הפרדיגמה של שתי מדינות" נכשלה באופן סופי, וכי הפרדיגמה האלטרנטיבית הינה זו של "מציאות המדינה האחת". לדעתי יש להציג את המציאות שהתהוותה לאור כישלון "שתי המדינות" כחלק מפרדיגמה רחבה יותר, שכוללת מהותית את הדה-קולוניציה של פלסטין – בין הים לנהר – ויצירת מדינה אחת שוויונית.
ספרו האחרון של החוקר היהודי-אמריקאי איאן לוסטיק, "הפרדיגמה האבודה – מפתרון שתי המדינות למציאות המדינה האחת" (רסלינג, 2022) משקף את מה שחוקר אינטלקטואל אמור לעשות: לנתח את המציאות ולהציע מסגור שלה לקהל החוקרים ואף למעגלים רחבים יותר של מעצבי דעת קהל, פוליטיקאים והציבור בכללותו. זאת בצורה ישירה, פשוטה ונעדרת סיבוכים שאינם נחוצים לצורך הבהרת הטיעונים אודות נושא המחקר שלו. לוסטיק הינו אחד החוקרים הבכירים בעולם בכתיבה ובמיצוי הידע אודות סכסוכים בכלל, וסכסוכים אתניים בפרט. במשך כחצי מאה הוא העשיר את הספרייה והידע שלנו בנושאים אלה, תוך התמקדות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא הגיש את המסקנות שלו ללא משוא פנים, ללא רתיעה ותוך חידוד התובנות בצורה שתביא את הקוראים להבנת כוונותיו כחוקר בצורה המדויקת ביותר. בספר מתאר לוסטיק את הנסיבות, המכוונות והלא מכוונות, שהביאו לקריסתה של "פרדיגמת שתי המדינות", ולצורך לחשוב על "המציאות של המדינה האחת", ולא על פתרון כלשהו, כבסיס לפרדיגמה חלופית.
ספרו של לוסטיק הוא המשך ישיר של שורת פרסומיו הנוגעים לסכסוך הממושך בין הפלסטינים לישראלים, ונפגש בצורה טבעית ומאלפת עם מחקרו הראשון. אז, בשנת 1980, פרסם לוסטיק את ספרו "ערבים במדינה היהודית: שליטת ישראל במיעוט לאומי" שהפך לפרסום קלאסי שהינו חובה לכל מי שעוסק בפוליטיקה בחברות שסועות לעומק בכלל, ובמקרה הישראלי והמיעוט הפלסטיני בתוך גבולות הפסקת האש משנת 1949 בפרט. הספר מתאר באופן מרשים את הדרך בה שולטת ישראל באזרחיה הפלסטינים ומביאה להחלשתם ולנטרולם כגורם שמאיים על יציבותה וביטחונה. הספר הפך לאבן דרך מרכזית להבנת הצורה בה המדינה היהודית, בהיותה מבוססת על עליונות אתנית, מקדמת את הפרויקט של הייהוד, את ההפרדה בין הרוב היהודי למיעוט הפלסטיני, ואת החלשתו ושיסועו של המיעוט.
אמנם ספרו החדש של לוסטיק עוסק בנסיבות שהביאו לקריסת העיסוק "בפתרון הסכסוך" ויצירת "מציאות המדינה האחת", ואיננו עוסק בצורה ממוקדת במרכיבי השליטה של ישראל בפלסטין המנדטורית ובקהילת הפלסטינים תוך קידומו של פרויקט קולוניזציה ועליונות יהודית, אך צד זה איננו נעדר לחלוטין. למעשה, אפשר להסיק מהניתוח החדש של לוסטיק אודות תכיפותם של מנגנוני השליטה של המודל שהציג בספרו מ-1980, בדפוסי השליטה שישראל נוהגת בהם כלפי כלל הפלסטינים: בישראל, בגדה המערבית, בירושלים וברצועת עזה. זאת, בנוסף לעוינות כלפי הפליטים הפלסטינים וזכותם לחזור למולדתם. הצורה בה ישראל מקדמת את ההגמוניה היהודית תוך העמקת תהליך הקולוניאליזם ההתיישבותי בפלסטין ויצירת משטר שמבוסס על עליונות יהודית שיטתית תופסת מקום מספק בניתוח בספר החדש. "הפרדיגמה האבודה" טוען שפרויקט המדינה היהודית ניזון ומתחזק משלושה גורמים: ראשית, מלאומיות אתנית גואה אשר מקצינה עם השנים, ומיישום המודל שהתווה ז'בוטינסקי במאמרו "על קיר הברזל" מ-1923, על ידי כל הזרמים ששלטו בישוב היהודי, הן לפני הנכבה הפלסטינית והקמת ישראל ב-1948, והן לאחריהן במדיניות הרשמית של מדינת ישראל. שנית, מהשימוש המתעצם, תוצר של חשיבה סדורה, בשואה היהודית ותוצאותיה הטרגיות כדי לתחזק תודעה יהודית של "סף כליון". זאת, כדי להבהיר לעולם בכלל וליהודים בישראל ומחוצה לה בפרט, שישראל נתונה במצור קיומי, ושהסכנה ליהודים עדיין קיימת ואף מתחזקת, הפעם בדמותה של ההתנגדות הפלסטינית למדיניות הישראלית של הכיבוש, הרדיפה וההחלשה. שלישית, מהכוח העצום של הלובי הפרו-ישראלי במסדרונות השלטון בוושינגטון, שהופך את הלובי הזה לגורם משמעותי בעידוד הצעדים הישראלים נגד הפלסטינים. זאת על ידי הכפפה, בחלקה ברוטאלית, של נבחרי הציבור האמריקאי לרצונותיו של הלובי הפרו-ישראלי ולאינטרס הישראלי כפי שראשי הלובי מבינים אותו, ואשר מתבטא בהבטחת עליונותה הצבאית של ישראל בנוסף לתמיכה כספית שוטפת ממנה ישראל נהנית (שבמשך תקופה ממושכת היוותה למעלה ממחצית מכספי סיוע החוץ התמיכה האמריקאי).
הטענה העיקרית של הספר הינה זו: נסיבות מגוונות הביאו ליצירת מציאות בין הים לנהר, בפלסטין המנדטורית או, כפי שהיהודים קוראים לה, "ארץ ישראל", של מדינה אחת. מציאות זו מתאפיינת בעליונות יהודית ושליטה בפלסטינים ובהווי החיים שלהם על ידי פיצולם והחלשתם, וזאת בנוסף למניעת חזרת הפליטים הפלסטינים למולדתם, ובקידומו של פרויקט הקולוניאליזם ההתיישבותי, שהתחיל לפני יותר ממאה שנים ועדיין מתקדם על ידי מדיניות רשמית של מדינת ישראל, שהינה המדינה היחידה בין הים לנהר. המציאות מתוחזקת אף על ידי מדיניות של אפליה ושיסוע הפלסטינים אלו באלו, לרבות על ידי הנהגת צורות שונות של ממשל ורגולציה כלפי קבוצות פלסטיניות שונות. מצב זה מתאפשר עקב תמיכה בינלאומית, בעיקר אמריקאית, וחולשה של הצד הפלסטיני בכלל, והנהגתו בפרט, ואפילו תמרונה לכדי משתפת פעולה ומסייעת לישראל במאמצי השליטה שלה בפלסטין, באליטות הפלסטיניות ובכלל הציבור, הן בתוך הקו הירוק הן מחוצה לו. מצב זה משקף מציאות מורכבת שנשענת על יסוד מוצק של "מותו של הסדר שתי המדינות" ולמציאות של מדינה אחת.
אך בהעדרה של אלטרנטיבה קוהרנטית ומשכנעת בדמותה של "מדינה אחת" כהסדר אלטרנטיבי ל"שתי המדינות", המציאות של המדינה האחת היא הפרדיגמה, מציאות זו שמתאר לוסטיק מזמנת אפשרויות של שיתופי פעולה והתפתחות שמבוססת באופן מהותי על קיומן של שתי קהילות לאומיות - ישראלים ופלסטינים - ומהווה תשתית למדינה דו לאומית, שבעצם מבוססת היום על משטר של עליונות אתנית, אך טומנת בחובה אפשרויות להתקדמות איטית, אך לינארית, לעבר ביטול הדומיננטיות היהודית ויצירתה של מדינה שוויונית לכולם. התהליך ידרוש המון זמן, אך בהחלט יש סיכוי ממשי להתבססותה של דמוקרטיה דו-לאומית ושוויונות בבוא העת.
במקביל לפרסום ספרו של לוסטיק, שיצא לאור בשפה האנגלית בשנת 2019 בהוצאת אוניברסיטת פנסילבניה, פורסמו ארבע דוחות שמצטלבים מבחינה עובדתית ואנליטית עם ממצאי ספרו של לוסטיק, ואפילו עם צורת הניתוח שלו. בכולם ישראל מוצגת כמי שמנהיגה משטר של קולוניאליזם התיישבותי המתבטא בעליונות אתנית ברורה, כלומר משטר של אפרטהייד. דו"ח ESCWA מ-2017, דוחות בצלם ו-HRW מ-2021 ודו"ח אמנסטי אינטרנשיונאל מ-2022, כולם מציגים את ישראל כבעלת משטר של עליונות אתנית המושגת באמצעות קולוניאליזם התיישבותי. חלק מהדוחות טוענים שמצב זה תקף בכל פלסטין המנדטורית, בעוד שאחרים טוענים שמצב דברים זה תקף רק בשטחים הכבושים משנת 1967. כך או כך, המשטר הינו מבוסס עליונות אתנית ומשקף מצב ממושך של השתלטות, קולוניאליזם ושיסוע לילידים. הדוחות זכו לתהודה בינלאומית ולהרבה תשבחות על האומץ בהצגת המציאות כהווייתה מצד אחד, אך גם להרבה ביקורת ואף לעג מצד תומכי ישראל בעולם ובמדינת ישראל, כולל מצדם של חוקרים בכירים. למיטב הבנתי ושיפוטי, בכל הביקורות כלפי הדוחות לא נסתרו העובדות לגבי אופי המשטר הישראלי. אך ברור שמבקרי הדוחות מונעים על ידי כך שהצגת ישראל כבעלת משטר של קולוניאליזם התיישבותי ואפרטהייד איננה תואמת את הצורה שבה הם מבקשים להציג את ישראל, כלומר כמדינה דמוקרטית שאינה פוגעת בפלסטינים אלא הינה קורבן לסירוב הפלסטיני להכיר בה, וכן על ידי חשש לנזק התדמיתי והמעשי שישראל עלולה לספוג מהצגתה בדו"חות רשמיים, בינלאומיים ואף מצדו של ארגון "בצלם" הישראלי, כמדינה שמקיימת משטר של עליונות אתנית, שניזון מתהליך של קולוניזציה ונישול.
במקביל, לוסטיק בורר את הדימויים, העובדות ודרך הניתוח בזהירות רבה. הוא נמנע משימוש במושגים "אפרטהייד" ו"קולוניאליזם התיישבותי", שכבר נפוצו לתיאור מצב המציאות הישראלית-פלסטינית בתוך הקו הירוק ומחוצה לו. קשה שלא להבחין בהימנעותו מהשימוש במושגים אלה, דבר שהיה מקים עליו סערה מצדם של תומכי ישראל, ואולי מסיט את הדיון לכיוונים שאינם רצויים מנקודת ראותו. אך הימנעות זו גורמת לעמעום, ולו קטן ביותר, של המסקנות של לוסטיק. אם ישראל מבצעת את כל העוולות שהוא מציג כלפי הילידים הפלסטינים, תוך ביסוס עליונות אתנית וסטייה מהתנהגות דמוקרטית – כיצד יותר מדויק לתארה מאשר להגיד בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, כי בין הים לנהר מתקיים משטר "אפרטהייד פלוס" או אפרטהייד במקרה הטוב?
בהמשך לכך לוסטיק, כחוקר מחויב לממצאים, מציג את התמונה כפי שהוא מבין אותה, ואני מסכים איתו ברוב הניתוח. אך בבואו להתמודד עם שאלת העתיד, ועם נתיבי ההתקדמות הלאה, הניתוח והתמונה שמציג לוסטיק לוטים בערפל ולא מבהירים: איך בכל זאת ניתן להתקדם? ולאן? כחוקר מעמיק לוסטיק פרסם בעבר עשרות מאמרים וספרים אודות חברות שסועות ועל דרכי ההתמודדות עם שסעים עמוקים בחברות מפולגות, כולל כאלה שנוצרו בעקבות תהליך של קולוניאליזם התיישבותי, ושסבלו מאותם תסמינים של עליונות אתנית ואפרטהייד, דוגמת דרום אפריקה, צפון אירלנד, ואפילו מאבקם של השחורים בארצות הברית לשחרור מהעבדות ועד לקבלת אזרחות שוויונית. לוסטיק הסיק שבכולם לא היה ניתן להגיע להסדרה ללא שרטוט ברור של תשובה סבירה ומתקבלת על הדעת לשאלה לאן רוצים להגיע, ואיך אפשר להתקדם.
אך במקרה שלפנינו לוסטיק נמנע מלעשות זאת ואף מעלה ביקורת, ולו מינורית, על תומכי "המדינה האחת" והתכניות שהם מעלים. בניגוד למסקנותיו שלו בהרבה מחקרים השוואתיים אודות צורות ממשל והסדרה הגיוניים והוגנים בסכסוכים אחרים, כאן לוסטיק מציע את דרך ההתפתחות ההדרגתית, שתתבסס על מדיניות של "צעד אחר צעד" בכדי להגיע בעתיד להסדר דמוקרטי מיוחל.
למעשה לוסטיק מציע דרך התקדמות שנוגדת את חלק מממצאיו במחקרים קודמים שמציעים הסדרים פוליטיים ותיאורטיים לפתרון סכסוכים. הדרך שהוא מציע בעצם פוגעת בסיכויי ההסדרה בישראל-פלסטין. טענה זו מבוססת על נקודות המוצא שלהלן:
ראשית, יש המון עדויות לכך שהיעדר חזון ותכנית ברורה, ושליטת העמימות דווקא יכולים להרע את היחסים ולגרום למתחים. הדבר נכון במיוחד לגבי היהודים הישראלים, שברובם חושדים בכוונותיהם של הפלסטינים. הצגת מודל ברור לגבי העתיד של מדינה אחת דמוקרטית, בצורה שתבטיח שוויון והגדרה עצמית לשני העמים, יכולה לסייע במאבק לעתיד דמוקרטי. הדבר נחוץ גם בכדי "לחנך" את הפלסטינים לכך שמולדתם, שהייתה פעם שלהם ורק שלהם, לפחות מנקודת ראותם, יכולה בעתיד להיות במקרה הטוב שוויונית ומשותפת, גם להם וגם ליהודים הישראלים. דבר זה יכול רק לקדם הסדר ולא לגרום למפחי נפש חוזרים בעתיד.
שנית, טענתו של לוסטיק שאין תכנית ברורה וסדורה, או, כלשונו, "פרדיגמה" סבירה, לעתיד של מדינה אחת דמוקרטית בפלסטין, נכונה גם לפרדיגמה של "שתי מדינות". כל מי שעוקב אחר התפתחות הרעיון או הפרדיגמה של שתי המדינות, יודע שאין מודל אחד מוסכם למימוש הרעיון, אלא אוסף של רעיונות ודימויים לגבי הסדרה על בסיס של הפרדה לאומית. זהו בערך המצב גם לגבי הפרדיגמה של המדינה האחת, אך קווים כלליים לפרדיגמה כזו בהחלט קיימים, ונדונו בעשרות הזדמנויות. העובדה שרוב היהודים ורוב הפלסטינים מתנגדים היום לרעיון של מדינה דמוקרטית שוויונית לכולם לא צריכה להניא אותנו, כחוקרים ואינטלקטואלים, מהעלאת רעיונות להסדרה המבוססת על רעיון מדינה אחת. ראוי לזכור גם שרעיון "שתי המדינות" לא זכה לתמיכת הרוב בשני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, עד לפני כשלושה עשורים, ובכל זאת הוא הוצע ונדון "כפרדיגמה" כבר בשנות השבעים של המאה ה-20. כלומר, הדיון האינטלקטואלי כיום יכול להפוך לדיון הציבורי של מחר. שינוי בפלסטין צריך להיות מונחה על ידי רעיון ברור, או "פרדיגמה חלופית", של משטר ומדינה שווים לכולם, ש"המדינה האחת" הוא חלק מתיאור המציאות שבה, ולא כפרדיגמה כשלעצמה. חוקרים ואינטלקטואלים אשר מחויבים לשינוי דמוקרטי, וכמובן לוסטיק כחוקר מוביל, דווקא צריכים להציע נוסחה דמוקרטית ושוויונית שתהווה מדריך או מגדלור כדי שבאמת נוכל להתקדם באופן לינארי, פחות או יותר. אחרת, נאבד את הדרך באופן סופי, דבר שיעודד מתחים, שסעים ויגביר את החשדות כלפי האחר – הפלסטיני או הישראלי.
לסיכום, כל ספרי לוסטיק, וביניהם הספר האחרון, צריכים להוות קריאת חובה לכל תלמידי התחום הרחב של סכסוך והסדרה בחברות שסועות, ולתלמידי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועתיד השאלה הפלסטינית-ישראלית בפרט. הספר שלפנינו מציע ניתוח קל לקריאה ולהבנה, ומסייע למסגר את המצב הנזיל בארץ לכדי תובנות שיכולות להוות תשתית מדעית להבנת המצב, ובעיקר תשתית עובדתית להתקדמות בארץ המסוכסכת. הדרך ארוכה, אך האפשרות לחברה דמוקרטית ונורמלית תלויה בנו, בני הארץ שיושבים בין הים לנהר, ובתומכי ההסדרה הדמוקרטית בעולם, שלוסטיק הינו אחד המובילים ביניהם.