שני הצדדים בוויכוח נוקטים עמדה שהיא הפוכה מגישתם הרגילה ל"תקינות הפוליטית"
יש משהו מוזר ופרדוקסלי בפולמוס הבינלאומי והישראלי בעניין ההגדרה הבינלאומית של אנטישמיות. "הגדרת העבודה של אנטישמיות" (The IHRA Working Definition of Antisemitism) נוסחה ב-2016 על-ידי International Holocaust Remembrance Alliance. מאז היא אומצה על ידי ממשלות, פרלמנטים ומוסדות רבים בעולם הדמוקרטי; אימוצה הפך, לדעת רבים, למעין אבן בוחן של נכונות להתגייס נגד האנטישמיות בתקופה שבה התרבו גילוייה הבוטים והאלימים. מצד שני, קמו לה גם מבקרים ומתנגדים. ההגדרה כוללת רשימה של דוגמאות קונקרטיות לביטויים של אנטישמיות, לרבות אמירות כלפי ישראל “conceived as a Jewish collectivity”. מבקרי ההגדרה, בארץ ובעולם, טוענים כי ניסוחיה הנוגעים לישראל רחבים מדי, ומאפשרים סתימת פיות של מבקרי המדיניות הישראלית. גם לדעתי, חלק מהניסוחים המופעים בהגדרה רחבים מדי. ואולם רוחב זה אינו ייחודי להגדרת האנטישמיות: אין הוא אלא החלה על היהודים של כלל "התקינות הפוליטית" בימינו. "תקינות" זו מבקשת להגן על קבוצות שהן מטרה לשנאה, אפליה ודעות קדומות על-ידי הטלת הגבלות ואיסורים רחבים על ביטויים פוגעניים כלפי קבוצות אלה. השאיפה היא למנוע לא רק פגיעה ישירה ומפורשת, אלא גם דיבור "מקודד" שיש בו מסרים פוגעניים מוצפנים, וייתכן אף בלתי-מודעים. הדגש הוא לא על רצון מודע לפגוע אלא על פוטנציאל של היפגעות מצד קבוצות פגיעות. כך הדבר כאשר מדובר בגזענות, קסנופוביה (שנאת זרים), אוריינטליזם, שוביניזם גברי, הומופוביה או איסלאמופוביה. ההגדרה הבינלאומית של אנטישמיות אינה חריגה כלל על רקע זה.
והנה הפרדוקס: אלה המבקרים את ההגדרה הזאת הם, לעתים קרובות, חסידים מובהקים של הקפדה מלאה על כללי התקינות הפוליטית כאשר מדובר בקבוצות אחרות. מנגד, אלה השוללים בתוקף את התקינות הפוליטית במתכונות שהתגבשה בעולם המערבי בעשורים האחרונים, ורואים בה פגיעה חמורה בחופש הביטוי וסוג של עריצות, נוטים לתמוך ללא היסוס בהחלת כלליה על היהודים. נראה לי שרצוי היה לנסות ולאמץ גישה עקבית יותר בנושאים אלה, גם אם מובן שאין זו משימה קלה. יכולות להיות השקפות לגיטימיות שונות לגבי נקודת האיזון הנכונה בין חופש הביטוי לבין הרצון להגן על קבוצות הזקוקות להגנה. אולם בכל מקרה ראוי לזכור שמדובר בשני שיקולים לגיטימיים וכבדי משקל, והקריטריונים להכרעה בנושא זה צריכים להיות אוניברסליים ככל הניתן.
אין ספק שבשנים האחרונות יש עליה מובהקת בתופעת האנטישמיות בארצות המערב, לרבות אלימות – כולל רצח - ואיומים באלימות נגד יהודים. מקורותיה של אנטישמיות זו מגוונים, והיא רחוקה מלהיות מוגבלת למקור המסורתי של חוגי הימין הקיצוני והגזעני ה"לבן". אין גם ספק שבמקרים רבים, רטוריקה אנטי-ישראלית ואנטי-ציונית אכן משמשת מסווה שקוף לשנאת יהודים גם בלי כל קשר לסכסוך הישראלי-ערבי; מהו הגבול בין נקיטת עמדה במסגרת מאבק לאומי, לבין גזענות כלפי הצד השני – זוהי שאלה מורכבת כשלעצמה, שגם עליה ראוי לנסות ולתת תשובה אוניברסלית ועקבית. ברור שמה שהניע את האסיפה הלאומית הצרפתית, למשל, לאמץ את ההגדרה הבינלאומית של אנטישמיות הוא הרצון לבלום את האנטישמיות בצרפת ולא רצון להגן על מדינת ישראל מביקורת. מגוחך (אם לא גרוע מזה) לחשוב שישראל, או אולי הציונות הבינלאומית, שולטות בפרלמנט הצרפתי, או במפלגת הלייבור הבריטית, שבה אנשי שמאל מובהקים, מבקרים חריפים של ישראל, נאבקו גם הם למען אימוץ ההגדרה על ידי מפלגתם. ברור גם שבפועל, ההגדרה לא מנעה ואינה מונעת ביקורת קשה על ישראל. לא רק ביקורת על ישראל, אלא אנטי-ישראליות ואנטי-ציונות בוטה פורחות ומשגשגות בעולם המערבי – לרבות באקדמיה, בעיתונות ובעולם התרבות והאומנות – בחופשיות רבה. כל זה אינו אומר שחלק מניסוחי הגדרה זו אינם מעוררים קושי.
ההגדרה קובעת כי אנטישמיות יכולה להתבטא ב-“targeting Israel as a Jewish collectivity”, אולם“criticism of Israel similar to that leveled against any other country cannot be regarded as antisemitic”. אין אפוא יסוד לטענה כי ההגדרה מונעת ביקורת על ישראל או על הכיבוש. אין היא חלה על שום ביקורת לגיטימית, חריפה ככל שתהיה, על ישראל; השאלה היא אם התבטאות לא לגיטימית כלפי ישראל היא בהכרח אנטישמית. גם אין זה נכון שהסעיף בהגדרה המתייחס לשלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית כאל גילוי של אנטישמיות מונע ביקורת על האידאולוגיה הציונית: יש דרכים רטוריות בדוקות להכיר (לפחות לכאורה) בזכות היהודים להגדרה עצמית תוך דבקות בהתנגדות לציונות כאידאולוגיה. סעיף זה מונה, בין הדוגמאות לאנטישמיות,
Denying the Jewish people their right to self-determination, e.g., by claiming that the existence of a State of Israel is a racist endeavor.
שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית איננה ביקורת - הוגנת או אף בלתי-הוגנת - על ישראל. לפי דעתי זו עמדה פסולה בעליל מבחינה מוסרית. אולם לא כל עמדה פסולה היא בבחינת אנטישמיות - או גזענות (בהנחה שאנטישמיות היא מקרה פרטי, אם כי בעל אפיונים מיוחדים, של גזענות או קסנופוביה). האם כל מי שמוכן לחתום על הגדרה זו מוכן גם לאמץ עיקרון אוניברסלי לפיו שלילת זכותו של עם כלשהו להגדרה עצמית היא ביטוי לגזענות כלפי עם זה? הגדרה עצמית לאומית היא עקרון צודק וחשוב. אולם יישומו המעשי של עיקרון זה, ועצם משמעותן של ההגדרות הלאומיות הרלוונטיות, הם, במקרים לא מעטים, עניין מורכב ושנוי במחלוקת. עדיף לא לערב את מושגי הגזענות והאנטישמיות בדיונים אלה. לדעתי, המצב בארץ שבין הים והירדן הוא מקרה קלסי שבו ראוי להכיר בזכותם של שני העמים בארץ להגדרה עצמית מלאה, כולל עצמאות לאומית. הייתי מעריך יותר את עמדתם של מבקרי ההגדרה הבינלאומית אילו היו מקפידים להבהיר כי שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית היא אומנם לא בהכרח אנטישמיות, אולם זוהי עמדה פסולה מבחינה מוסרית. לא תמיד הם מקפידים על כך, למרות שספק אם מישהו מהם היה מוכן לקבל כלגיטימית את שלילת זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ועצמאות.
גם חלק מהדוגמאות האחרות לאנטישמיות הנוגעות לישראל המופיעות בהגדרה מעוררות קושי. למשל, “Applying double standards by requiring of [Israel] a behavior not expected or demanded of any other democratic nation”. סטנדרטים כפולים הם, כמובן, פסולים בהגדרה, ומי שמפעיל אותם כלפי ישראל, נוהג כלפיה בחוסר-הגינות; יכול מאוד להיות שהוא עושה זאת משום שזאת מדינת היהודים. אבל האם לא נכון לומר שסטנדרטים כפולים הם, למרבה הצער, לחם חוקם של ויכוחים פוליטיים רבים, פנים-לאומיים ובין-לאומיים, בארץ ובעולם (לרבות בנושא זכות העמים להגדרה עצמית)? המציאות הרווחת בוויכוחים פוליטיים, בהקשר של מאבקים לאומיים כמו בהקשרים אחרים, היא שעצם הטענה כי מופעל סטנדרט כפול, יחד עם תיאור הנסיבות הרלוונטיות עליו היא מבוססת, תהיה שנויה במחלוקת פוליטית, ותלויה בהערכות שונות של נסיבות המקרה.
דוגמה אחרת לאנטישמיות המופיעה בהגדרה היא “Drawing comparisons of contemporary Israeli policy to that of the Nazis”. בתחום זה, פוטנציאל הפגיעה המכוונת דווקא בישראל כמדינה יהודית הוא כמובן גבוה מאוד. אבל שוב – האם לא שמענו השוואות מופרכות עם הנאצים כלפי מדינות אחרות, וגם בוויכוחים פנים-ישראליים?
למרות כל ההסתייגויות האלה, קשה לבוא בטענות למנסחי ההגדרה הבינלאומית על כך שהם ביקשו, נוכח גילויים חמורים ומחמירים של אנטישמיות, להגן על היהודים באמצעים המקובלים בימינו של הגנה על קבוצות שהן מטרות לגזענות, אפליה ודעות קדומות. "הגדרת עבודה" של אנטישמיות היא כלי נדרש במאבק נגדה, נוכח חומרת התופעה. כלי זה בוודאי אינו חורג מהנורמות הנהוגות בתחום זה בעולם הדמוקרטי בימינו; אם הנורמות עצמן בעייתיות, יש לבחון אותן מחדש באופן אוניברסלי. על האופן שבו מיושמות נורמות אלה בימינו – לא בקרב גורמים רדיקליים אלא בזרם המרכזי – ניתן ללמוד מאתר האינטרנט של מועצת העיר אוקספורד, המדווח על כך שמועצת העיר החליטה על הפיכת אוקספורד "עיר אנטי-גזענית". במסגרת זו ננקטים צעדים שונים, כולל אימוץ הגדרות של איסלאמופוביה, אנטישמיות ו-anti-black racism. לגבי האנטישמיות מאמצת אוקספורד את ההגדרה בינלאומית, ולגבי האיסלאמופוביה – את ההגדרה של All Party Parliamentary Group on British Muslims שנוסחה ב-2018. שתי ההגדרות מופיעות זו לצד זו, וברור שמנסחי הגדרת האיסלאמופוביה אימצו, בהתאמות הנדרשות, חלק גדול מהניסוחים המופיעים בהגדרת האנטישמיות, שזכתה כאמור ללגיטימציה בינלאומית רחבה. ההשפעה בין התחומים השונים של "תקינות פוליטית" היא אפוא הדדית.
לפני הגדרות אלה מכריזה מועצת העיר על כמה צעדים אנטי-גזעניים מעשיים. בין היתר,
Every year we will showcase the talent and achievements of ethnic minorities and people of colour across the city – at awards ceremonies, through arts and cultural events, exhibitions and storytelling conversations.
כאן מדובר בפן אחר של מה שמוגדר היום כ"אנטי-גזענות"– לא הגבלות על ביטוי הנחשב לפוגעני אלא פעולה פוזיטיבית. אין כאן דילמות של חופש ביטוי, ובכל זאת, למרות שהכוונה בוודאי טובה, ניתן לשאול אם הביצוע אינו חורג במקרה זה מגבולות הסביר. ניתן לתמוה אם היה רצוי, במסגרת המאבק נגד האנטישמיות – גם בעבר, כאשר היהודים היו קבוצה שולית הרבה יותר וסבלו מאפליה ממוסדת קשה, ולא רק מגילויי איבה ואלימות – שעיר כלשהי תתחייב על כך שכל שנה היא תעניק פרסים ליהודים כדי לבשר לעולם על כישרונותיהם. כמה זה היה מועיל ליהודים עצמם, ובין היתר - בכמה פרסים אמתיים היו יהודים זוכים בסופו של דבר, אילו היו מבטיחים להם פרסים מסוג זה? אומנם אין קדושה בנורמות ובפרקטיקות של העבר, ויש לדעתי מקום לסוגים מסוימים של העדפה מתקנת או affirmative action, כדי להתגבר על קיפוח ותת-ייצוג כרוני. בדומה לכך, יש ויש מקום להגן על קבוצות פגיעות יותר ממה שהיה מקובל בעבר. אלה ההופכים את ה"תקינות הפוליטית" למילת גנאי (דבר שאינני מוכן לעשות, למרות כל ההפרזות הנעשות בשמה, חלקן קיצוניות ומופרכות), עשויים לגלות רגישות רבה כאשר מישהו נוהג כלפי קבוצה שהם עצמם משתייכים אלה לפי הנורמות ה"ישנות והטובות" כביכול של היעדר תקינות פוליטית. זוהי שאלה של מידה וגבולות הסביר. התחייבות מראש להעניק פרסים מדי שנה למיעוטים אתניים רחוקה מלהיות הדבר הקיצוני ביותר שנעשה במסגרת זו, ובכל זאת נראה לי שמדובר כאן בחריגה ברורה מהסביר.
מכל מקום, הגדרת האסלאמופוביה כוללת שורה של ניסוחים רחבים שניתן להעלות לגביהם הסתייגויות הדומות לאלה שהעליתי לגבי הגדרת האנטישמיות. למשל, “Accusing Muslims as a group, or Muslim majority states, of inventing or exaggerating Islamophobia, ethnic cleansing or genocide perpetrated against Muslims”. ניסוח זה עשוי לפסול כל אי-הסכמה עם קביעה אפשרית של מדינות מוסלמיות באשר למה שצרך להיחשב לאיסלאמופוביה, או באשר לפגיעות שונות במוסלמים לאורך ההיסטוריה. הנוסח המקביל בהגדרת האנטישמיות מצומצם הרבה יותר, ומתייחס רק לשואה (שהכחשתה או "גימודה" מוגדרות כאנטישמיות בסעיף קודם): “Accusing the Jews as a people, or Israel as a state, of inventing or exaggerating the Holocaust”.
ובאשר לזכות ההגדרה העצמית: “Denying Muslim populations the right to self-determination e.g., by claiming that the existence of an independent Palestine or Kashmir is a terrorist endeavour”. מובן שהזכות להגדרה עצמית לאומית היא זכותם של עמים, ולא של "אוכלוסיות" המוגדרות לפי דת. לפיכך, שמענו לא פעם ממתנגדי הציונות שהיהודים אינם עם אלא דת בלבד. מנסחי ההגדרה הבריטית של איסלאמופוביה לא הקפידו על דקויות אלה, מאחר שביקשו להכניס את נושא ההגדרה העצמית למסמך העוסק באיבה על רקע השתייכות דתית. אבל למרות המלאכותיות של מהלך זה, הנושא עצמו - הזכות להגדרה עצמית – הוא רציני מאוד. כאמור, מוטב להפריד בין הדיונים על הגדרה עצמית לאומית – אף שיש להם ללא ספק היבט ערכי ונורמטיבי חשוב - לבין האשמות בגזענות ובאנטישמיות.
דוגמה אחרת לאיסלמופוביה היא:
Using the symbols and images associated with classic Islamophobia (e.g. Muhammed being a paedophile, claims of Muslims spreading Islam by the sword or subjugating minority groups under their rule) to characterize Muslims as being ‘sex groomers’, inherently violent or incapable of living harmoniously in plural societies.
הדוגמה המקבילה בהגדרת האנטישמיות היא:
Using the symbols and images associated with classic antisemitism (e.g., claims of Jews killing Jesus or blood libel) to characterize Israel or Israelis.
אומנם ההתייחסות לכיבושי האסלאם בעבר נחשבת לאיסלמופוביה רק כאשר היא נועדה לבסס טענה כוללנית ופוגענית נגד מוסלמים בימינו. ואולם אם מדובר בסכנה של "אפקט מצנן" על חופש הביטוי, סכנה זו נראית ממשית מאוד, למשל במסגרת פולמוס אפשרי נגד קבוצות איסלאמיסטיות קיצוניות המתרפקות על העבר האימפריאלי. מצד שני, אין לפקפק בכך ש"סמלים ודימויים" אלה ודומיהם אכן משמשים שונאי-מוסלמים אמתיים. גם במקרה של הגדרת האנטישמיות, וגם במקרה של הגדרת האסלמופוביה הבנויה במתכונת דומה, צריך להניח שהניסוחים לא נועדו להעמיד את מדינת ישראל ואת הציונות, או את המדינות המוסלמיות, את התנועה הלאומית הפלסטינית או הקשמירית, או את אירועי ההיסטוריה האסלמית, מעל לביקורת. המטרה הראויה היא להתמודד עם סכנה ממשית מאוד שפולמוס בוטה בנושאים אלה ינוצל כדי לפגוע ביהודים או במוסלמים. ואולם בשני המקרים, הניסוחים הרחבים פותחים פתח לפרשנויות בעייתיות.
לסיכום, לא הייתי מוכן לחתום על ההגדרה הבינלאומית של אנטישמיות כלשונה. אולם עוד פחות מזה הייתי מוכן להצטרף לביקורת הנמתחת עליה כאשר, כפי שקורה לעתים קרובות, ביקורת זו מבקשת למעשה לשלול מהיהודים, ומהם בלבד, את ההגנה שנהוג לתת בימינו לקבוצות שהן מטרה לשנאה, דעות קדומות, אפליה ואלימות. אכן, הגנה זו היא לעתים מופרזת. ראוי לשאוף לתקן את ההפרזות האלה, לגבי יהודים ולא-יהודים כאחת, בלי לוותר על המטרה הראויה, וראוי לעשות זאת לפי קריטריונים אוניברסליים ככל הניתן.
פרופ' אלכסנדר יעקובסון, החוג להיסטוריה, האוניברסיטה העברית. תחום המחקר העיקרי שלו אלכסנדר הוא היסטוריה של העולם העתיק ובמיוחד של רומא. בנוסף הוא עוסק במחקר של דמוקרטיה, זהויות לאומיות, מדינת-לאום וזכויות של מיעוטים לאומיים, בישראל ובעולם.