גם בעיר חרדית, על מוסדות ציבור לספק שירות ללקוחותיהם ללא הפליה או פטרנליזם
אישה ניגשת לדלפק בספריה העירונית והספרנית מסרבת להשאיל לה את הספר שבידה. "זה לא שייך, את רווקה", מנמקת הספרנית. אותו הדבר קורה שוב בהזדמנות אחרת ולגבי ספר אחר. הספרייה שבה מדובר היא הספרייה העירונית של בני ברק. האישה החרדית תובעת את העירייה באמצעות הסיוע המשפטי. בית משפט השלום פסק לאחרונה כי מגיעים לתובעת פיצויים נכבדים בגין הפלייתה על רקע מעמד אישי, בסך 60 אלף ש״ח, ועוד 20 אלף ש"ח שכר טרחה לעורכי דינה מהסיוע המשפטי. אני מציעה לבחון את עובדות המקרה, את טיעוני התובעת, את תשובת העירייה ואת פסק הדין, כנייר לקמוס ליחסים בין החברה והמשפט בישראל לחברה החרדית, וכהזדמנות לסמן שאלות שנותרו פתוחות ולגיבוש כיוונים למענה עליהן.
סיפור המעשה
הפעם הראשונה שבה נתקלה התובעת, חיה ברס, בסירוב להשאיל לה ספר, נגעה לספר ״חדר המתנה״ מאת אילה גרין, המקבץ את סיפוריהם של זוגות הממתינים ומייחלים לילד ועוברים טיפולים. הפעם השנייה הייתה ביחס לספר ״הרים סביב לה״ מאת רחל פומרנץ, שעוסק בסיפורם של ארבעה אנשים צעירים המתקבצים בירושלים ומתמודדים עם שאלות של זהות יהודית, תשובה, שידוכים וגיור. הספר לא זמין בחנויות ואזל בהוצאה. הספרנית הסבירה שהספר מיועד למבוגרים בלבד. ״המונח 'מבוגרים' מכוון לבני זוג נשואים״, אמרה. היא הוסיפה שהספרים ניתנים להשאלה לנשים נשואות, וכן לגרושות או אלמנות – אך אי אפשר להשאילו לרווקות. בתשובתה לבית המשפט טענה עיריית בני ברק כי ספר זה ״עוסק בשאלות של קשרי גבר ואישה שאינם מתאימים למצב הרוחני של התובעת בשלב זה של חייה״. הספר ״ירושלים הרים סביב לה״, המשיכה העירייה, "מתאר את ירושלים כיעד, את ההרים כמשוכות הנפשיות, החברתיות, בנסיבות ייחודיות של הדמויות הספרותיות המורכבות. מאבק זה – נפשי, מחשבתי, פסיכולוגי, פילוסופי, עובדתי, הינו מורכב ביותר ומכאן בסיס השיקול שתואר לעיל".
במהלך הדין והדברים של התובעת עם הספרייה הסתבר גם שיש בספרייה מדפים נעולים בארון זכוכית, שהשאלתם נתונה לשיקול דעתה הבלעדי של הספרנית, ללא קריטריונים מוצהרים או עקביים. הספרייה והעירייה לא הציגו כל הליך לבחירת הספרים שייכנסו לרשימת הספרים שהשאלתם אסורה לרווקות וסירבו לבקשה להציג רשימה זו. יתרה מכך, בעוד שהספרייה והעירייה תלו את ההחלטה אילו ספרים ייכללו ברשימת הספרים שהשאלתם מוגבלת ב״גדולי התורה ומנחי המגזר״, במהלך ההתדיינות הסתבר שלמעשה הספרנית היא זאת שמחליטה מה הם הספרים האסורים לרווקות.
מובלעות לא ליברליות בעולם ליברלי
העירייה טענה שלא מדובר בספרייה רגילה אלא בספרייה חרדית, ולכן היא איננה כפופה לחוק איסור הפליה במוצרים ושירותים, האוסר על הבחנות לא רלוונטיות המבוססות על מין או על מעמד אישי. הטיעון שהחברה הליברלית יכולה לשאת מסגרות של חרדים, גם אם הן ציבוריות, כמובלעות לא ליברליות בתוך חברה ליברלית, נשמע בשנים האחרונות בהקשרים רבים. מהמועצה המקומית בקרית ארבע שטענה שאין פגם בכך שהבריכה המקומית פתוחה רק לשעות רחצה בהפרדה, ומתחנת הרדיו החרדית ספרדית ״קול ברמה״, שטענה שהדרת הנשים משידוריה היא חלק מהאוטונומיה הקהילתית. גם מופעי תרבות לילדים חרדים בהפרדה ומסלולים אקדמיים בהפרדה לחרדים, יחידות חרדיות שבהן מובטח ״שירות סטרילי מנשים״ ואפילו ריטוש פני נשים בעיתונות החרדית – נשענים כולם על אותם טיעונים.
טענת המובלעות מתעלמת מהמידה המוגבלת שבה המובלעת אכן מבודדת. כפי שהתחדד בתקופת הקורונה, שום קהילה איננה אי. אי הקפדתן של קהילות חרדיות על כללי הזהירות העלה את שיעורי ההדבקה והעמיסה על מכונות ההנשמה בבתי החולים. בענייננו, אדוות ההפרדה בתוך הקהילה החרדית מתפשטות ומעצבות את שוויונן, כבודן וחירותן של נשים – הן נשים חרדיות, בהן יעסוק החלק הבא, והן נשים מחוץ לקהילה החרדית. המרצות במכללות שאינן רשאיות ללמד בכיתות הגברים החרדים נפגעות בשוויונן התעסוקתי. הפוליטיקאיות שאינן מועלות לשידורי תחנת רדיו ציבורית או שתמונותיהן אינן מוצגות בעיתונות החרדית או מושחתות בשלטי חוצות – נפגעות ביכולתן להעביר את השקפתן והרקורד שלהן לציבור. הנשים שאינן מורשות לעלות לאוטובוסים בקווי מהדרין מחמת ״היעדר צניעות״, כפי שנדון בערכאות לא מעט בשנים האחרונות, או העיתונאיות שרב הכותל שלח לאחור בעת שהן סיקרו את ביקור סגן נשיא ארצות הברית – כולן נפגעות מהנורמות של קהילות דתיות על אף שהן חיות מחוץ לקהילה הדתית.
הרשימה ארוכה, והמסקנה העולה ממנה ברורה. התפיסה הרווחת שלפיה הליברליזם מחויב להכיר באוטונומיה קהילתית של קהילות מיעוט דתי או תרבותי ושהנורמות הלא ליברליות יישארו בתוך הקהילה ולא ייעצבו את המרחב הציבורי, היא תפיסה לא ריאלית. הגיעה העת להכיר בכך שבישראל, בעוד שנורמות ליברליות מחלחלות במידת־מה לקהילות הלא ליברליות – מתרחשת גם תנועה הופכית. נורמות לא ליברליות, בעיקר בכל הנוגע לשוויון מגדרי, מעצבות מחדש את המרחב הישראלי.
ודוקו – הנושא שלפנינו איננו זכותה של הספרייה בבני ברק שלא להכניס אליה ספרים מסוימים שאינם מתאימים לבני ולבנות הקהילה. שאלה זו ראויה לבחינה נפרדת. בקצרה ייאמר שהמשימה של כל ספרייה ציבורית היא לשרת את קהילתה באופן הטוב ביותר, והגיוני שמדיניות רכישת ספרים לספרייה העירונית בבני ברק תהיה שונה ממדיניות בניית האוסף לספרייה בגבעתיים, כפי שהגיוני לקבוע שילדים צריכים אישור הורי כדי לשאול ספרים מהחלק של הספרייה שאינו לילדים. אלא שככל שמדובר במשאב ציבורי, יש להסדיר בחוק ובתקנות עירוניות את הסמכות לבחור ספרים, ולקבוע פרוצדורות שקופות, מבוססות על קריטריונים ברורים וניתנים לדיון ולשינוי באמצעות שיתוף הציבור. במקרה של הספרייה בבני ברק לא הוצגו לבית המשפט כל נהלים בנושא.
נניח שנקבל את המסקנה שלגיטימי שספרייה בעיר חרדית לא תכניס ספרים ״לא מתאימים״ לקהילה בבני ברק. הנושא שלפנינו הוא הלגיטימיות של ההבחנה בין רווקות לנשואות כמעצבת את מדיניות ההשאלה של הספרייה, וכפי שניווכח בהמשך, גם הלגיטימיות של ההבחנה של הספרייה בין נשים רווקות לגברים רווקים.
גם התובעת קיבלה על עצמה גישה זו, כשהבהירה בחקירתה בבית המשפט שהיא תישמע להוראות רבנים אם אלה יגידו לה שהספרים לא מתאימים לרווקות – היא רק רוצה הליך נאות, פרוצדורה ברורה שבה עשויים להיות לה קול והשפעה. ״אם רב היה אומר לי, תקשיבי, יש בעייתיות עם הספרים האלה, יש לי כתובת, למי לפנות, יש לי עם מי לדבר, יש לי עם מי לדון״.
מהי הגישה הנכונה כאן? האם נכון לקבל את הגישה המצדיקה מתן אוטונומיה לקהילה החרדית להבחין בין רווקות לנשואות לעניין השאלת ספרים? אחרי הכל, מדינת ישראל מעניקה אוטונומיה דרמטית לקהילות חרדיות בלא מעט נושאים. מרשתות חינוך נפרדות הפטורות מלימודי ליבה, דרך פטור דה פקטו מכלילת נשים במפלגות חרדיות בשלטון הארצי והמקומי, ועד פטור משירות צבאי או שירות צבאי ללא כל תקשורת עם חיילות, תוך קבלת תמיכה כספית מדינתית.
פסק הדין בעניין הספרייה בבני ברק צדק בדחותו את טיעון המובלעת הלא ליברלית של עיריית בני ברק. גישת בית המשפט רחוקה מלהיות מובנת מאליה באקלים הפוליטי והמשפטי הנוכחי. אדגים באמצעות שתי דוגמאות: ב־2011 טענה תובעת בבית הדין לעבודה ששירות התעסוקה מפלה אותה על רקע היותה אישה דתית. שירות התעסוקה הגדיר אותה כסרבנית ושלל את קצבת האבטלה שלה כשסירבה לשיבוצי עבודה כיוון שהם היו במקומות עבודה מעורבים. התובעת טענה שיש לה זכות בסיסית מתוקף אמונתה הדתית לעבוד בסביבה על טהרת הנשים. שופטת בית הדין לעבודה, אישה דתית בעצמה, דחתה את התביעה וקבעה ש״גם אם המערערת הספציפית חשה פגיעה בכבודה עקב החלטת המשיב, הרי שקבלת הערעור תפגע בכבודן ובזכותן לשוויון של נשים הרבה. קבלת טענות המערערת משמען הדרת נשים מהחברה ובכך לפגוע בזכותן לכבוד ולשוויון״. זו בעיניי תוצאה נכונה, ערכית ומשפטית. אך אילו פסק דין כזה היה נדון היום בערכאות, ספק רב אם היה מניב תוצאה דומה. הסיבה היא שהתפיסה בחברה הישראלית של גבולות האוטונומיה התרבותית השתנתה בשנים האחרונות, כך שכל עוד ״העוול שקורה בבני ברק נשאר בבני ברק״, ליברלים וליברליות רבים מוכנים לעמוד מנגד ולהתיר אותו.
הדוגמה השנייה היא מהעת האחרונה. בג״ץ פסק שיש לשקול את מועמדותן של נשים בקיאות בהלכה בחלק המוקצה לרבנים במועצה הבוחרת רבנים ראשיים. הרבנות הראשית התעלמה מפסיקתו ובחרה רבנים ראשיים בלי שכיבדה את פסק הדין ושקלה נשים למועצה הבוחרת כפי שהורה בית המשפט, ואי כיבוד פסק הדין עבר בשקט, ולווה בהמשך בחוק שעקף את פסיקת בג״ץ וקבע במפורש שרק מוסמכים לרבנות יוכלו להיות מועמדים רלוונטיים לכיסאות האמורים.
האוטונומיה של הקהילה החרדית ויחסי הממלכה אליה הולכים ונעשים יחסים של זהירות, לא תמיד ראויה, בכבודה של הקהילה. שילוב בין סובלנות רב־תרבותית מופלגת לקשיים מעשיים (קשה לאכוף את הנחיות הקורונה או את צווי הגיוס, קשה למכונית משטרה להיכנס לשכונות חרדיות, קשה לטפל בחריגות בנייה וקשה לחקור פשעים, בוודאי פשעי מין) מביאים לריחוק הולך וגובר בין העולמות.
מיעוט בתוך מיעוט בתוך מיעוט
הגישה הרב־תרבותית תבקש להמשיג את מצבה של התובעת כחברה בקהילת מיעוט, וזאת בשלושה ממדים. כחרדית בחברה הישראלית, כאישה וכרווקה. כמיעוט בתוך מיעוט בתוך מיעוט, לפי גישה זו על הרוב הליברלי להיזהר מלראותה כחלק ממקשה אחת של כל הציבור החרדי או אפילו של כל הנשים החרדיות, ולתת את הדעת להגנה היתרה שלה היא זקוקה. התיאוריה הפמיניסטית תראה את הדברים באופן דומה, באמצעות הרעיון של הצטלבויות או צמתים של זהות. תיאוריה זו תבקש להכיר במצבה הייחודי של התובעת תוך הימנעות מהכללות לגבי כל הנשים או כל החרדים. מעמדו של חרדי שונה ממעמדה של חרדית, ומצבה של אישה חרדית נשואה שונה ממעמדה של אישה חרדית של רווקה.
עיריית בני ברק עצמה מיקמה את התובעת במיקום המשולש הזה, וטענה כי יכול להיות שעוצמת הפגיעה שחוותה התובעת, נעוצה ב״רגישות יתר של התובעת למעמדה... והיא – לטענתה ... הביאה אותה לראות בסירוב ההשאלה פגיעה קשה, הנמכת רמתה האינטלקטואלית, ראייתה כילדה קטנה, אישה פגומה, חסרת ערך ע״י הציבור (!) וכיו״ב״. במילים אחרות, ביד אחת מזכירה העירייה לתובעת דרך מדיניות ההשאלה בספרייה שהיא אכן שונה בשל רווקותה, וביד השנייה היא מציעה שהתובעת רגישה יתר על המידה בדיוק כי היא מפנימה את תפיסות הקהילה כלפיה.
לא ברור מה בדיוק קורה, לפי השקפת הקהילה החרדית, במעבר בין רווקות לנישואים, ומדוע המעבר הזה מכשיר בן לילה את היכולת להתמודד עם תכנים רגישים. האם ברגע שהנשים נשואות כבר ברור שהן תחת השגחה ופיקוח? ואולי הסכנה שהן יעזבו את הקהילה או יצאו נגד מוסכמותיה חולפת או קטנה משמעותית? על כל פנים, אם לצטט את הדימוי של נציג העירייה בדיון המשפטי, אם היא תתחתן, גם אם היא תתגרש או תתאלמן אחר כך, היא משולה למי שקיבלה רישיון נהיגה ולא קיבלה שלילה בהמשך.
לדעתי, אחד הרגעים המעניינים בפסק הדין נמצא בסופו, שם מזכיר השופט את העובדה שקו ההגנה של עיריית בני ברק הקדיש זמן רב להדוף את הטענה שהתובעת הופלתה על רקע מינה (״הפליה מגדרית״), על אף שטענה זו לא נטענה על ידי התובעת. אבל כיוון שהעירייה ניסתה להשיב לטענה להפליה מגדרית, השופט ציין בהערת אגב שהתובעת אכן הופלתה גם כאישה. העירייה טענה שבאופן עקרוני, אותם ספרים שאסורים על רווקות אסורים גם על רווקים. אך בית המשפט השיב שבפועל, הספרייה לא מזהה את מצבם המשפחתי של גברים. זאת, כיוון שעל נשים בגירות יש סממן מובהק שהן אינן נשואות – הן הולכות בלי פאה או כיסוי ראש. גברים לעומת זאת, מעמדם האישי פחות ניכר לעין ומצריך, לפי נציג העירייה ״תעודות זהות ועדים ורישום נישואים ודברים כאלה״. לסיכום, קל לזהות את מצבן המשפחתי של נשים רווקות, ולכן האיסור על השאלת ספרים מופעל עליהן הרבה יותר ממה שהוא מופעל על רווקים גברים.
הסכמה ובחירה
העירייה טענה שבכך שהתובעת השתמשה בשירותי הספרייה, היא קיבלה עליה את כללי הקהילה המחמירים. מלבד היותה של הטענה הזאת המשך של טענת המובלעת שתוארה לעיל, הטענה שנשים חרדיות מסכימות לפגיעה באוטונומיה ובשוויון שלהן מצד הקהילה משמשת בעשורים האחרונים למתן לגיטימיות לפגיעה בזכויות היסוד שלהן.
כך למשל, בפסק הדין בעניין ההפרדה ב״קווי המהדרין״, התרכז בג״ץ לא באי חוקיותם של קווים נפרדים אלא בווידוא ההסכמה של נשים לשבת באחורי האוטובוס, ובהבטחת חופש הבחירה לנשים שלא מעוניינות לעשות כן. בפסק דינו בעניין ההפרדה באקדמיה קבע השופט מלצר, שכתב את חוות הדעת העיקרית, שאכן הפרדה פוגעת בשוויון, אבל העובדה שנשים חרדיות לא מעטות מסכימות לה ואף חפצות בה, מחלישה את טיעון ההפליה.
הסכמה ובחירה הן רכיב חשוב הן בתיאוריה הליברלית והן בתיאוריה הליברלית של רב־תרבותיות. בדילמה של מדינה ליברלית אם להתערב בפרקטיקות לא ליברליות בתוך קהילת מיעוט, אחת השאלות היסודיות היא אם נשמרת לחברי הקהילה זכות היציאה ממנה. כל עוד הן נשארות, הן מוחזקות כבוחרות להישאר, או לפחות כמסכימות עם הנורמות של קהילתן, גם אם מדובר בנורמות הפוגעות בהן כנשים.
ביקורת רבה נכתבה על רעיון זכות היציאה. פרופ' סוזן מולר אוקין טענה שעבור רוב הנשים, הוא לא ישים. זה אכן המצב בהקשר של נשים חרדיות, שרבות מהן יצטרכו לשלם מחיר כבד אם יעזבו את הקהילה, בדמות איבוד משמורת על ילדיהן, או פגיעה בשידוכים ובקבלה למוסדות לימוד של בני משפחתן. פרופ׳ גילה שטופלר מוסיפה שהמשמעות של הישענות על זכות היציאה היא הטלה על חסרי הכוח עוד מחיר כבד של עלויות מעבר, ושלמעשה, זכות היציאה היא רעיון שמקנה למדינה את הלגיטימציה לצדד בבעלי הכוח.
אני רוצה להציע בהמשך לדברים, שהרעיון של זכות היציאה חותר תחת הרציונל הבסיסי של התיאוריה הרב־תרבותית. גישה זו תופסת את הפרט כנטוע בקהילתו, וככזה שזהותו מתגבשת ונשמרת מתוך עולם המשמעות, המנהגים, הפרקטיקות והערכים של הקהילה. רעיון זכות היציאה זונח את כל זה, ומניח שפרטים אינם תלויים בקהילתם, ויכולים לעקור ממנה בקלות.
בדיוק מהטעמים של התיאוריה הרב־תרבותית על החשיבות העבה של חיים בתוך הקהילה, הטיעונים המבקשים להדוף את מאבקן של נשים חרדיות על זכותן להיות חברות בש״ס וביהדות התורה באמירות כמו ״אז תרוצו במפלגה אחרת״ או ״הקימו מפלגה משלכן״ הם טיעונים חלשים.
בנוסף ואולי הכי רלוונטי לענייננו, הרעיון של זכות היציאה לא עונה על השאלה כיצד יגבש הפרט את החלטתו אם לצאת או להישאר. כדי להכיר בכך שאני מעוניינת לצאת כיוון שאני לא מזדהה עם ערכי הקהילה והמקום שהם מקצים לי כ״מיעוט בתוך מיעוט״, עליי לקבל גישה לכלים לזהות את מקומי, לבחון את חיי מבחוץ ובאופן ביקורתי. קהילה ששוללת מרווקות את הגישה לספרים מסוימים שהיא מרשה לאחרים לקרוא, לא יכולה לטעון ברצינות שיש לפרש את הישארותן בקהילה כמבוססת על רפלקציה, לפחות על רפלקציה שאיננה פחותה מזו של שאר לקוחות הספרייה.
פסק הדין בעניין ברס מדגים שהנהגת הקהילה החרדית מנסה להחזיק במקל משני קצותיו. מצד אחד, היא פוגעת בדרכים רבות בתנאים לאוטונומיה של נשים חרדיות, ומצד שני היא טוענת שיש לכבד את האוטונומיה שלהן ואין לפקפק בהסכמתן לכללי הקהילה לגביהן. דוגמה נוספת ניתנה בתקופת הקורונה, אז פסק הרב קנייבסקי שעל הבנות החרדיות להישאר בבית כדי לאפשר לבנים ללמוד בקפסולות. האם ילדות שנמנעת מהן הזכות לרכוש דעת, כמו הילדות שלשיטת הרב קנייבסקי ניתן לוותר על הלימודים שלהן לטובת לימודי הבנים, יכולות להיחשב בבגרותן ככאלה שמסכימות למקומן בקהילה?
קריאה, ספריות ודמוקרטיה
הפילוסוף הפוליטי רוברט טליס (Talisse) מזהה ספריות ציבוריות, פארקים ציבוריים ומוזיאונים ציבוריים כמרחבים שמאפשרים התבודדות (solitude), כרכיב מרכזי של השתתפות אזרחית בדמוקרטיה. מרחבים לא מסחריים כאלה, מרחבים של פרטיות וגילוי, משחררים את הפוקדים אותם מהמבט המפקח, הן של בני בריתם הפוליטיים והן של בני הפלוגתא שלהם, מעודדים התבוננות פנימית ועשויים לחשוף את מי שפוקד אותם לרעיונות לא מוכרים ומאתגרים. ההשתתפות האזרחית הקבוצתית, שהיא הדימוי הרווח של דמוקרטיה – לקחת שלט ולצאת להפגנה בכיכר העיר, הוא כותב, היא רק חלק מהדמוקרטיה. דמוקרטיה היא גם civic solitude, החשיבה, הרפלקציה והדמיון שהובילו אדם להרים את השלט מלכתחילה. הספרן האקטיביסט אוסקר גיטמיייר (Gittemeier) אמר שבניגוד לבתי קפה, בספריה הציבורית אין חובה לצרוך. ״זה אחד המרחבים המעטים שבו אתה קיים לא כצרכן, אתה לא צריך להצדיק את קיומך במרחב הזה. יש קסם שיכול לקרות במרחבים הציבוריים האלה״. הוא בחר ללכת ללמוד ספרנות, הוסיף, כיוון שהוא זיהה בספריה מקום שיש בו גישה למידע, רעיונות מתחרים, ומרחב ציבורי – ממש יסודות הדמוקרטיה, כך האמין.
ספריות ציבוריות הן מושא עקבי לפגיעה בדמוקרטיות שנמצאות בתהליך נסיגה. בארצות הברית מתנהל מאבק אדירים בין שמרנים לדמוקרטים על צנזורה של ספרים שעוסקים בגזענות ובנושאים הנוגעים ללהטב״קים. כמה ספריות ציבוריות וספריות בתי ספר נסגרו כליל. מרצה אחד בתוכנית אוניברסיטאית לספרנים צוטט באומרו שספרנים מרגישים היום כלוחמים למען צדק חברתי. ״לא מדובר רק בספרים״, אמרה העיתונאית מג באטרוורת׳, ״זו גם תזכורת למה משמעותו של חופש אינטלקטואלי עבור הקהילה״.
בנוסף על הניסיונות לצנזר ספרים, יש מקרים של פניות של שירותי הבטחון לספריות לדרוש חשיפה של רקורד השאלה של ספרים מסוימים או של חשודים בפלילים ובדרך כלל נתקלת בסירוב נחרץ של ספריות המתנגדות לפגיעה בפרטיות הקוראות והקוראים. כך למשל, ב־2015 דווח שספרייה אקדמית בניו יורק השמידה את נתוני ההשאלה ותנקוט במדיניות של שמירת נתוני ההשאלה במשך שנה אחת בלבד. נוסף על כך, ישנן תביעות משפטיות המבקשות לשמור את נתוני ההשאלה כדי להגן על קניין רוחני, וכך שוב לפגוע בזכות לפרטיות ולחופש הדעה והמצפון. ב־2015 סערה יפן כאשר מתנדב בספריית בית ספר הדליף לעיתון יפני את כרטיסי ההשאלה של הסופר הרוקי מורקמי. ספרנים ביפן מחו נגד הפגיעה בזכות הקוראים לפרטיות.
הספריה היא חלון לעולם של דמיון יצירתי ופוליטי. ישנן עדויות רבות על הספרנית או הספרן שהמליצו לנער על ספר ששינה את חייו, או על ויכוחים של ילדים ״תולעי ספרים״ עם הספרנים על כמה ספרים הם יכולים לשאול במקביל, או על שעת סיפור קסומה בספריה הציבורית. Bruwster Kahle, מייסד ארכיון האינטרנט וספריות מקוונות אדירות הפתוחות לציבור, אמר באחת מהרצאותיו ש״ספרים הם הדרך שדרכה אנחנו חושבים על דברים. ספרים הם מה שהשקענו בו כדי לקיים דיונים ארוכים על רעיונות עמוקים״.
גם בזירת הרב־תרבותיות הישראלית ספריות הן טריטוריה נחשקת. כפי שנחשף בתחקיר ״המקור״ לפני כמה שנים, באחת המכללות הגדולות המלמדות בהפרדה מגדרית יש חדר ספרים אסורים שרק תלמידים הנמצאים ראויים לכך מורשים להיכנס אליו. עוד דווח שבשלוחה לסטודנטיות חרדיות של בצלאל, עבודות האמנות בספרי הספרייה מכוסים במדבקות כל אימת שהיצירה מציגה מבושים.
סיכום
המבנה השמרני, הפטריארכלי והסמכותני של הקהילה החרדית הוא עבה ומהודק. מסכת הפיקוח, הסנקציות והלחצים על מי שסוטים מהנורמה היא מפותחת ואפקטיבית. באור זה אפשר להבין את תפקידה של הספרנית. נשים, אגב, הן לא פעם שומרות הסף המחמירות ביותר של הסדר הפטריארכלי.
ומה באשר לתובעת? זו יצאה בנחישות ובפומבי כנגד הנורמות של קהילתה. ניתן לספור על אצבעות כף יד אחת את המקרים שבהן נשים חרדיות תבעו או עתרו נגד הנורמות המפלות נשים בקהילה החרדית. בדרך כלל הסנקציות הקהילתיות חריפות מדי מכדי שישמיעו את קולן. במקרים מסוימים הכירו בתי המשפט בישראל בבעיית הנציג הזאת, והתירו, לדוגמה, לארגון ״קולך״ של נשים דתיות לאומיות לתבוע את עלבונן של נשים חרדיות מתחנת קול ברמה שהדירה אותן. עבור חיה ברס, אישה שהגישה תביעה אמיצה נגד הנורמות של קהילתה, הניסיון של הקהילה לצנן את כמיהתה לגישה למרחב חופשי של מחשבה ודעת בבירור לא הצליח.
מה עלינו ללמוד מכל זה? בעיניי, אנחנו למדים שחובתה של החברה הישראלית ושל שיטת המשפט שלה להמשיך להתעקש על עקרונות היסוד המינימליים שמגנים על הפרטים בקהילות חרדיות, ועל החברה הישראלית בכלל מפני התבססותן של נורמות לא ליברליות בשם הרעיון של סובלנות תרבותית. אל לנו להיכנע להנחות המשטיחות את הקהילה החרדית למקשה אחת. כמו כל תרבות, הנורמות של הקהילה החרדית, מכשרות ועד צניעות, לא ירדו מהשמים והן משתנות תמידית. יש לזכור שלא פחות ממגמות השינוי שבאות מבפנים, לחברה ולמשפט בישראל יש השפעה על נורמות אלו. כפי שמדגים פסק הדין שלפנינו, זו השפעה חשובה ולגיטימית אם היא נעשית בגבולות הנכונים. פסק דין שהיה נמנע מלהתערב במדיניות ההשאלה של הספרייה היה מנציח את הפגיעה ברווקות בקהילה החרדית בבני ברק ואף מעמיק אותה, בהענקת הכשר והגנה מפני התערבות חיצונית.
כך, פרשת הספרייה בבני ברק מאפשרת הצצה לדילמות של גבולות ההתערבות במתרחש בקהילה החרדית, בחובה המוטלת על ההנהגה שלה לשלום חברי הקהילה כולם, ולאחריות של המחוקק ובתי המשפט להגן על חברים שנפגעים מהקהילה שלא כדין.
ד״ר יופי תירוש היא מרצה בכירה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ועמיתת מחקר בכירה במכון הרטמן בירושלים.