סעיפים בהסכמים הקואליציוניים וחלק מפעולות הממשלה משקפים ניסיון להפוך את ישראל לתאוקרטיה. ניסיון זה נתמך בהרכב הממשלה הנוכחית, ביחסי הדת והמדינה בישראל, ובהצלחת הניכוס של שיח זכויות האדם הליברלי על ידי השמרנות הדתית לשם פגיעה בשוויון והעמקת התיאוקרטיזציה.
בתחילת אפריל 2023 צוטט חבר הכנסת שמחה רוטמן, יו״ר ועדת חוקה חוק ומשפט, כאומר בשיחות סגורות שההפגנות נגד הרפורמה המשפטית/ההפיכה המשטרית שיזמה הקואליציה הנוכחית הן תחילתה של מלחמת דת. בדבריו אלה חשף רוטמן את העובדה שמבחינתו ומבחינת חלק מחבריו בקואליציה, מטרתם המרכזית של השינויים המשפטיים והמשטריים מרחיקי הלכת שיזמה הממשלה ה־37 היא תיאוקרטיזציה חסרת תקדים שתבסס את השליטה המשפטית והמשטרית של הזרמים השמרניים ביותר ביהדות האורתודוקסית במדינה, גם במחיר פריצתה של מלחמת דת. בפוסט זה אבקש לטעון כי שורשי ניסיון התיאוקרטיזציה הנוכחי טמונים ביחסים בין הדת למדינה בישראל מעת הקמתה, וכי העובדה שהוא מגיע לשיאו בעת הזו נובעת הן מהרכב הממשלה הנוכחית והן מהערעור הכללי של מעמד הליברליזם ומהצלחת ניכוס שיח זכויות האדם הליברלי על ידי השמרנות הדתית.
הרכב הממשלה וההסכמים הקואליציוניים
קריאה בהסכמים הקואליציוניים להקמת הממשלה ה־37 בראשות בנימין נתניהו בין סיעת הליכוד לבין הסיעות האחרות המרכיבות את הקואליציה – ש״ס, יהדות התורה, הציונות הדתית, עוצמה יהודית ונעם – חושפת כי תביעותיהן של סיעות אלה בנוגע ליחסי הדת והמדינה בישראל הן מרחיקות לכת ונוגעות לתחומים נרחבים של חיינו. תביעות אלה כוללות בין השאר את חקיקת חוק־יסוד: לימוד תורה המבטיח פטור קבוע מגיוס לבחורי ישיבות, הרחבה מסיבית של הדרת הנשים, הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים כך שיחולו גם על עניינים אזרחיים, הרחבת לימודי היהדות בבתי הספר הממלכתיים, מעקב של גורמים דתיים קיצוניים אחר תוכניות הלימוד לילדים חילונים ועוד.
חמש הסיעות המרכיבות את הקואליציה עם סיעת הליכוד הן סיעות דתיות המייצגות את הזרמים השמרניים ביותר ביהדות האורתודוקסית. שתיים מהן חרדיות – ש״ס ויהדות התורה, ושלוש מהן חרדיות לאומיות (חרד״ליות) – הציונות הדתית, עוצמה יהודית ונעם. אף כי על פי שמה סיעת הציונות הדתית מתיימרת לייצג את כלל הציונות הדתית, הרי שבפועל, יו״ר הסיעה, בצלאל סמוטריץ׳, וחברי הכנסת שלה, כגון שמחה רוטמן, צבי סוכות ואורית סטרוק, מייצגים רק את הזרם השמרני ביותר בציונות הדתית, המכונה חרדי־לאומי או תורני־לאומי. גם איתמר בן גביר, יו״ר סיעת עוצמה יהודית, ורוב חברי הכנסת מטעם הסיעה, כגון יצחק וסרלאוף, עמיחי אליהו ולימור סון הר־מלך, וכן אבי מעוז, חבר הכנסת היחיד של סיעת נעם, הם כולם חרדים לאומיים. ההרכב הקואליציוני האמור, בצירוף נחישותו של בנימין נתניהו למנוע בכל מחיר מממשלתו להתפרק, שמגדילה את תלותו בשאר סיעות הקואליציה, משמעותם היא שבידי הזרמים החרדי והחרדי־לאומי מרוכז כוח פוליטי עצום, שאינו משקף כלל את חלקם של זרמים אלו באוכלוסיית ישראל. כוח זה מאפשר להם להכתיב בהסכמים הקואליציוניים, ובאיומים במשברים קואליציוניים, מדיניות חסרת תקדים בנושאי דת ומדינה שיישומה יפגע קשות בזכויות האדם.
יחסי דת ומדינה בישראל
אף כי ניסיון התיאוקרטיזציה הנוכחי חריג בהיקפו ובחריפותו, הרי שהזרעים לו טמונים בהיסטוריה ובפרקטיקה של יחסי הדת והמדינה לאורך השנים. מעמד הדת בישראל מעולם לא תאם את המעמד הניתן לדת בדמוקרטיות ליברליות, הנמנעות ממתן כוח מדינתי כופה לדת ושמות דגש על חופש הדת ועל החופש מדת. במובן זה ישראל אינה דמוקרטיה ליברלית אלא היא לכל היותר דמוקרטיה סמי־ליברלית. זאת, כיוון שבעוד שבתחומים מסוימים המשפט הישראלי נותן עליונות לעקרון שלטון החוק הדמוקרטי־ליברלי ולזכויות האדם, בתחומים אחרים הוא מציב במפורש מעל עקרונות אלה אינטרסים דתיים. למשל, בתחום דיני המעמד האישי, כבר בשנותיה הראשונות של המדינה וכחלק מהסטטוס קוו קיבלו ערכי הדת היהודית בפרשנותה האורתודוקסית המחמירה עדיפות על פני זכויות האישה ואפילו על עקרון שלטון החוק.
זכורה אמירתו המפורסמת של בן גוריון לישעיהו לייבוביץ׳ לפיה הסיבה שהוא (בן גוריון) מתנגד להפרדת הדת מהמדינה היא שהוא רוצה שהמדינה תשלוט בדת. מבלי להיכנס לשאלה המוסרית אם ראוי שמדינה תשלוט בדת ובאיזה אופן, המציאות מוכיחה כי בהקשר זה בן גוריון היה תמים, ובפועל מיסוד הדת במדינה בישראל חיזק מאוד את הדת והחליש את יכולתה של המדינה לעצב את הדת ולמנוע קנאות דתית. הסיבה לכך טמונה באופן בו התבצע המיסוד. בתחומים יסודיים, ובעיקר בדיני המעמד האישי, הוא כלל שני רכיבים מרכזיים: ראשית, המדינה נתנה למוסדות הדת את הכוח והסמכות להחיל על כלל אזרחי המדינה, בכפייה, דין דתי. שנית, המדינה נתנה למוסדות הדתיים אוטונומיה מוחלטת לקבוע את תוכנו של הדין הדתי, מבלי שלגורם אזרחי תהיה אפשרות להתערב בהחלטותיהם, כל עוד החלטות אלו הן בתחומי הסמכות של המוסדות הדתיים, וזאת אף אם הן מפלות ופוגעניות.
זהו למשל המצב לעניין סמכותם של בתי הדין הדתיים של העדות המוכרות בענייני מעמד אישי. לעניין סמכותם של בתי הדין הרבניים חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953 מסתפק בקביעה ש"נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה". הדיינים, כולם גברים, רובם חרדים, הם היחידים המחליטים מהו דין תורה בכל עניין, כל דיין בהתאם להשקפתו, ללא מחויבות לדוקטרינת התקדים המחייב, ופעמים רבות אף מבלי לפרסם את פסקי הדין.
כפי שאמר שופט בית המשפט העליון חיים כהן לפני שנים בפרשת בורונובסקי (1971), בה נדחתה עתירה שהגישה אישה נגד החלטת בית הדין הרבני להתיר לבעלה לשאת אישה שנייה: "אין בית־המשפט הגבוה לצדק מהרהר אחר בתי־הדין הרבניים לענין דין התורה... כל אשר פוסקים הם, הרי הוא הדין הדתי שלהם״. עוד הוסיף, למען הסר ספק, תוך הפנייה לדברי חכמים: ״אפילו מראין בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, שמע להם״.
משמעות הדברים היא שבתי הדין הרבניים הם מערכת תיאוקרטית עצמאית שכל אזרחי ישראל היהודים כפופים אליה, אך היא עצמה אינה כפופה לזכויות האדם וגם לא לעיקרון שלטון החוק במובנו הליברלי־דמוקרטי, והיא פועלת בתחומי סמכותה ללא בקרה או ריסון מצד מוסדות אזרחיים של המדינה. מצב זה, בו המדינה מציבה את תפיסות היהדות האורתודוקסית השמרנית, בתחומים מסוימים, באופן מובהק מעל לערכי היסוד של שוויון וחירות, ובאותו זמן יש לנציגיה הפוליטיים עיגון מוסדי, תקציבי וערכי רחב, הביא לכך שרבים ממנהיגי הממסד הדתי האורתודוקסי החלו לראות עצמם משוחררים מהמגבלות המוטלות על רשויות שלטון אחרות, ולסבור שיש להרחיב את עליונות הדת על פני שלטון החוק האזרחי לתחומים רבים נוספים. הלך רוח זה בא לידי ביטוי מובהק בסעיפים שונים בהסכמים הקואליציוניים. אם כן, האופן הראשון בו מבקשים הנציגים החרדים והחרד״לים להעמיק את התיאוקרטיזציה של המשטר והמשפט בישראל, שהינו אנטי ליברלי במופגן, הינו הרחבת סמכויות הכפייה והפיקוח של אורגנים דתיים, כגון בתי הדין הרבניים או סגן השר אבי מעוז, על כלל האוכלוסיה. הרחבה זו מקבלת רוח גבית מהערעור הכללי של מעמד הליברליזם בישראל ובעולם ועליית הפופוליזם והלאומנות הדתית.
ניכוס שיח הזכויות הליברלי לשם פגיעה בשוויון ולהעמקת התיאוקרטיזציה
אופן שני, מתוחכם יותר, בו מבקשים הנציגים החרדים והחרד״לים להעמיק את התיאוקרטיזציה של המשטר והמשפט בישראל, הוא באמצעות שימוש בשיח ליברלי לכאורה, אך בפועל מטעה, כדי להצדיק את תביעותיהם להגבלת זכויותיהם של אחרים. מטרת השימוש החרדי/חרד״לי בשיח הליברלי אינה לחזק את מאפייניה הליברליים של ישראל, למשל על ידי מתן אפשרות לנישואין אזרחיים או הנהגת תחבורה ציבורית בשבת, אלא מטרתו להגביל את הזכות לשוויון ולהעמיק את אחיזתן של פרקטיקות אורתודוקסיות שמרניות ומפלות במרחב הציבורי ובמשפט המדינה.
דוגמה אחת לכך היא השימוש המטעה שעושים נציגי הקהילה החרדית בשיח הרב תרבותיות הליברלי בנושאים כמו פטור מגיוס והדרת נשים. התיאוריה הרב תרבותית הליברלית דנה בשאלה האם, ובאילו תנאים, יש לתת לקהילות מיעוט תרבותיות התאמות מיוחדות במטרה להגן על תרבותן. קיימות שלוש סיבות מדוע תביעות חרדיות להתאמות כגון אלה אינן מוצדקות, ולהלן אסביר בקצרה מדוע הדרישה להדרת נשים במרחב הציבורי בישראל מטעמי דת אינה יכולה להיחשב להתאמה רב־תרבותית:
ראשית, כדי שהתאמה תוכל להיחשב כהתאמה רב־תרבותית לגיטימית, אסור שהיא תפגע בזכויות אנשים מחוץ לקבוצה התרבותית המבקשת אותה. בפועל, הדרת נשים מהמרחב הציבורי מטעמי דת אינה משפיעה רק על זכויות נשים חרדיות אלא היא פוגעת בזכויותיהן של כלל הנשים בישראל ומעמיקה את ההפליה נגדן. הייצוג האפסי של נשים במשרות בכירות במשרדי הממשלה בממשלה הנוכחית הוא ראיה אחת לפגיעה זו.
שנית, על פי התיאוריה הרב־תרבותית הליברלית, יש מקום להתאמות רב־תרבותיות רק עבור קהילות מיעוט חסרות כוח פוליטי, אך הקהילה החרדית אינה קהילת מיעוט חסרת כוח פוליטי. זו קהילה בעלת כוח פוליטי רב, ונציגיה משתמשים בכוח פוליטי זה לא רק על מנת לשמר את אורח החיים בקהילה החרדית אלא גם כדי לשנות את המרחב הציבורי כולו כך שיתאים לתפיסות הפטריארכליות העומדות בבסיס אורחות חייה. אף כי תפיסות פטריארכליות התקיימו ומתקיימות בחברה הישראלית מאז ומעולם, הרי שההידרדרות החדה במעמד האישה מעת הקמת הממשלה הנוכחית היא ברורה. כך, בשנתיים שחלפו מאז הקמת הממשלה התדרדרה ישראל 31 מקומות במדד הפורום הכלכלי העולמי לגבי ייצוג נשים, אל המקום ה־91 , וזאת בעיקר בשל הירידה בייצוג נשים בתפקידים בכירים בכנסת ובממשלה. האחראיות המרכזיות לכך הן המפלגות החרדיות והחרד״ליות.
שלישית, התיאוריה הרב־תרבותית הליברלית מצדדת בביצוע התאמות רב־תרבותיות רק במסגרת מדינות ליברליות חזקות שבהן החלת ההתאמות לא תביא לפגיעה במסגרת הליברלית ולא תפגע בשמירה על זכויות האדם. אולם ישראל אינה מדינה ליברלית חזקה, אלא, כאמור, היא מדינה סמי־ליברלית בלבד, שבה התאמות מעין אלה פוגעות בחוסן המשטר הדמוקרטי ובזכויות כלל האזרחים. ההתחייבויות הנרחבות לחקיקה דתית בהסכמים הקואליציוניים והנסיונות הנמשכים של הממשלה לקדם את ההפיכה המשטרית ולהחליש את כוחו של בית המשפט ואת ההגנות המשפטיות על זכויות האדם מבהירים היטב את חולשת המבנה הליברל דמוקרטי בישראל ואת האיום החמור עליו.
דוגמה אחרת לשימוש מטעה בשיח ליברלי, שרווח בקרב שמרנים דתיים בעולם ומשמש אותם גם בישראל, היא השימוש בטיעוני חופש הדת כדי לפגוע בזכויות של אחרים. שימוש מטעה כזה אִפְשֵׁר לשמרנים הדתיים האמריקאים, השולטים במפלגה הרפובליקאית, להצדיק פגיעה רחבה בזכותן של נשים לשוויון בארצות הברית עד כדי ביטול זכותן החוקתית להפיל. השמרנות הדתית בישראל, נוסח סמוטריץ׳, רוטמן וקהלת, הרואה בשמרנות הדתית האמריקאית מודל לחיקוי, מבקשת לעשות שימוש דומה בחופש הדת כדי להצדיק הדרת נשים במרחב הציבורי. בעוד שטענות החרדים להדרת נשים מבוססות לכאורה על מאפייניהם הייחודיים כמיעוט תרבותי, סמוטריץ׳, רוטמן וקהלת מרחיבים את ההצדקות להדרת נשים וטוענים כי המדינה מחויבת לאפשר לכל מי שמעוניינים בכך לנקוט בהדרה במרחב הציבורי, באומרם שהגבלת הזכות להפריד בין נשים לגברים פוגעת לא רק במיעוטים תרבותיים אלא בזכות לחירות ולחופש הדת של כל מי שמבקש לבצע הפרדה. מובן שהחירות המוגנת בגישה זו היא רק חירותו של האדם הדתי החפץ בכך להפלות בשם הדת. על פי גישה זו לנשים ו/או ללהט״בים שיודרו מהמרחב הציבורי או מקבלת השירות לא מגיעה החירות להתנהל באופן חופשי במרחב הציבורי או הזכות לקבלת שירות שווה. גישה זו היא שבאה לידי ביטוי בסעיפים בהסכמים הקואליציוניים שמטרתם לבטל את הכלים המשפטיים המאפשרים לארגוני נשים להאבק בפגיעות בזכויות נשים מטעמי דת.
מלחמת דת?
בספרו ליברליזם פוליטי הפילוסוף ג׳ון רולס טוען שגם אידאולוגיות מנוגדות, כל עוד הן סבירות (reasonable comprehensive doctrines) יכולות להגיע לקונצנזוס חופף (overlapping consensus) על מבנה משטרי שמקיים את תנאי הליברליזם הפוליטי ומאפשר חופש ושוויון לכלל האזרחים. לא מעט אנשים סברו שהסטטוס קוו שהתקיים בישראל עד הבחירות האחרונות גילם מבנה משטרי שבבסיסו קונצנזוס חופף לגיטימי כזה. כפי שהבהרתי בחלקו הראשון של הפוסט, עמדתי היא שהסטטוס קוו האמור, שמפר בצורה חמורה את זכויותיהן הבסיסיות של נשים בדיני המעמד האישי, אינו ליברלי ולא היה לגיטימי גם טרם ניסיון התיאוקרטיזציה הנוכחי. אולם חשוב מכך, אופן ההתנהלות של הסיעות החרדיות והחרד״ליות בממשלה הנוכחית מצביע על כך ששתי האידאולוגיות הללו אינן יכולות להיחשב אידאולוגיות סבירות על פי הגדרתו של רולס, ולא ניתן להגיע לקונצנזוס חופף עם נציגיהן. בכתיבתה על רב־תרבותיות מבהירה פרופ׳ יולי תמיר מדוע לא ניתן להגיע עם קבוצות אנטי ליברליות לקונצנזוס חופף על קיום משותף בתוך מסגרת ליברלית פוליטית. לדבריה, כיוון שקבוצות אלה דוחות את העקרונות הליברליים שבבסיס המסגרת האמורה, המירב שאפשר להגיע אליו עמן הוא למודוס ויוונדי, שמשרת אותן כל עוד אין בידיהן מספיק כוח פוליטי. לדבריה, כאשר יהיה בידי קבוצות אלה הכוח הפוליטי הדרוש הן תפעלנה כדי לשנות את המצב ולהשליט את תפיסותיהן האנטי ליברליות במדינה. התיאוקרטיזציה אליה חותרות הסיעות החרדיות והחרד״ליות תוך שימוש בכוח הפוליטי חסר התקדים שנפל לידיהן בבחירות האחרונות מאששת את הטענה האמורה. זו היא מלחמת הדת עליה מדבר חה״כ רוטמן וסופה מי ישורנו.
גילה שטופלר היא פרופסור מן המניין וראש חטיבת זכויות האדם במרכז האקדמי למשפט ולעסקים.