היעדרם של נישואין וגירושין אזרחיים בישראל ותחולתו הבלעדית של הדין הדתי מובילים למציאות של נשים וגברים הכלואים בניגוד לרצונם בנישואין לא רצויים. בניגוד למיסגור המקובל, לא מדובר בבעיה של יהודים בלבד.
לפני 22 שנה נישאו יסמין וג'ורג' בטקס בכנסייה הקתולית בעיר חיפה. לאחר כשנתיים שבמהלכן נולדה להם בת, עזבה יסמין את הבית לנוכח אלימות קשה שהפעיל נגדה ג'ורג'. כיום, ולמרות שבני הזוג לא חיים יחד מזה שני עשורים, יסמין עדיין רשומה במרשם האוכלוסין הישראלי כנשואה. זאת משום שעל אף רצונה העז בגירושין עומד בפניה החוק הישראלי שמורה כי דיני הנישואין והגירושין שחלים על כל אזרח הוא הדין הדתי האישי שלו (בהתאם לדבר המלך במועצתו על ארץ ישראל 1922–1947). בדין הקתולי סקרמנט הנישואין הוא בלתי הפיך ולא מאפשר גירושין (כאשר במקרים נדירים ביותר ניתן לבקש את ביטול הנישואין למפרע). בכל השנים הללו יסמין הייתה – ועודנה - מנועה מלהינשא לאדם אחר או ללדת ילדים בלי שיהיו לכך השלכות קשות על מעמדה. יסמין היא אישה אמיתית וסיפורה שתיארתי מתרחש במציאות. היא ביקשה להפעיל פרקטיקה שעוקפת את הדין הדתי החד משמעי: באמצעות המרת דת זמנית לזרם נוצרי מוכר שנהליו מאפשרים גירושין (למשל הכנסייה האורתודוכסית) ניתן לבצע את טקס הגירושין ולאחר מכן לשוב לדת המקורית. ואולם פרקטיקה יוצאת דופן זו מחייבת את הסכמת שני הצדדים לנישואין להמרה. מאחר שג'ורג' סירב להמיר את דתו, גם הפיתרון העוקף נשלל ויסמין ממשיכה להיות שבויה בנישואין לא רצויים עד היום.
סיפור חייה של צביה דומה במאפייניו הטרגיים לזה של יסמין, אף ששתי הנשים שונות זו מזו בהשקפת העולם, אורח החיים, הדת והמוצא. צביה היא אישה יהודייה ודתיה שביקשה להתגרש מבעלה היהודי בשנת 1995, כשהיא בת 31. כיום, בשנת 2022, המעמד האישי של צביה בת ה-58 נותר באותו מצב: לאחר 27 שנים של מאבק לקבלת הגט מבעלה היא עדיין רשומה כנשואה (אמנם בשנת 2018 קיבלה פסק דין מבית דין פרטי שהתיר את נישואיה, אך הפסק הפרטי לא הביא לתיקון הרישום במרשם האוכלוסין). חרף העובדה שהיא פרודה כבר קרוב לשלושה עשורים, צביה עדיין נחשבת נשואה על ידי הרשויות במדינת ישראל, לנוכח הסרבנות העיקשת של הבעל. הבעל אף ריצה במשך כמעט שני עשורים מאסר כאמצעי לחץ למתן הגט בהתאם לחוק שיפוט בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה - 1995 וכן הורשע באופן תקדימי בדין הפלילי על הסירוב לפעול על פי החלטת בית הדין הרבני.
כמו יסמין, אף מצביה נשללת במשך תקופת חיים ארוכה - וללא תאריך תפוגה - האפשרות להינשא לאדם אחר וללדת ילדים מבלי שיהיו לכך השלכות. משנמנעת ממנה האפשרות להתגרש מהבעל שלא מתקיימים איתו בפועל חיי נישואין במשך שנים ארוכות, מתערערות זכויותיה היסודיות לחירות, לכבוד, לאוטונומיה על גופה, וכדברי השופטת עדנה ארבל נפגעת "זכותה של האישה להגשים עצמה כאדם חופשי, זכותה לבחור את גורלה, לכתוב את סיפור חייה – להחליט, היא ורק היא, האם ומתי יבוא על סיומו קשר נישואים שאין היא רוצה בו עוד" (בג"ץ 2123/08 פלונית נ' פלוני פ"ד סב(4)678 (2008)).
דברים אלו של השופטת ארבל נאמרו במסגרת פסק דין בעתירה שעסקה בצו הגבלה, שהוטל על גבר יהודי שסירב לתת גט לאישתו אף שהם חיו בנפרד מספר שנים. הדברים מצטרפים לשלל התייחסויות ביקורתיות של בית המשפט העליון על התופעה של סרבנות גט בשל הסבל שנגרם לאישה העגונה, וכן למגמה של בית המשפט העליון לפרש בהרחבה את סמכויות בתי הדין הרבניים להטיל סנקציות על סרבני גט יהודים (ראו למשל גם: בג"ץ 5185/13 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (נבו 28.02.2017); בג"ץ 6751/04 סבג נ' בית הדין הגדול לערעורים פ"ד נ (4) 817 (2004)). הפרספקטיבה של בית המשפט העליון בעתירות אלו מתמקדת במשפט הפרטי, בזכויות של האישה שנפגעות עקב ההתנהלות של בעלה שמסרב לסיים את הנישואין ובמישור היחסים שבין בני הזוג. אולם יש לשים לב לנקודת המבט החוקתית שחולשת על היחסים שבין הפרט למדינה בהקשר של נישואין וגירושין, שכן הסיפור של צביה וכך של יסמין הוא לא רק סכסוך גירושין פרטי בינן לבין בני זוגן. החיבור בין שני הסיפורים אף מבהיר שכובד המשקל של הסוגייה אינו בעיה נקודתית של חוקי הדת היהודית או לחלופין הקתולית, ואף לא בעיה פרטית של בעל עקשן ונקמן. משעה שהמחוקק הישראלי בחר לדבוק במדיניות המנדטורית והעות'מנית שלפיה נישואין וגירושין נערכים רק בהתאם לדין הדתי של הפרט, הרי שאזרחי ישראל כפופים לכללים הפנימיים של דתותיהם על פי הפרשנות של "ראש העדה הדתית" (הרבנות הראשית במקרה של יהודים). וזאת אם הדת מוכרת כאמור בפקודת העדות הדתיות (ארגונן). מכאן שהזכויות החוקתיות של האזרחים להינשא ולהתגרש נותרות שבריריות, ועל ההפרה של הזכויות יש להשקיף במישור היחסים שבין האזרח למדינה. מאחר שבמדינת ישראל אין אפשרות לנישואין אזרחיים, אנשים שנישאו בטקס קתולי נשארים שבויים בנישואין ללא יכולת יציאה אם אין הסכמה של שני הצדדים להמיר את הדת (אלא אם במקרים נדירים הכנסייה מאפשרת בעילות מסוימות לבטל את הנישואין כאמור), נשים יהודיות ונוצריות (וגם גברים) מעבירות חיים שלמים בכלא שקוף של נישואין, ובעיות דומות ושונות מתעוררות גם בבית הדין השרעי (ויש לציין שבצורות השונות של תחולת דיני הנישואין הדתיים מעורבים גם היבטים מגדריים).
בדין הבינלאומי ובדיני מדינות אחרות, מעמדה של הזכות לגירושין אינו חד משמעי. מגילת זכויות האדם של האו"ם לא כללה באופן מפורש את זכות היציאה מנישואין, אלא רק את הזכות להינשא (שיש לומר שאף היא מופרת בישראל, משום שמאות אלפי תושבים בה הם מנועי חיתון). מהאמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים לצורותיה (CEDAW), שישראל צד לה מ-1991, ניתן להסיק שקיימת זכות עקרונית לגירושין, אך ישראל הסתייגה מהסעיפים הנוגעים לשוויון מגדרי בדיני המעמד האישי. בית הדין האירופאי לזכויות אדם לא הכיר בזכות להתגרש כזכות אדם עצמאית כאשר הובאו בפניו מקרים של בני זוג שבית המשפט המדינתי קבע שבני הזוג לא יוכלו להתגרש משום שהצד התובע לא הוכיח עילת גירושין. לעומת זאת, בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע במספר הזדמנויות שהזכות להתגרש היא זכות חוקתית הנובעת מהזכות לפרטיות. כך או כך, בין אם הזכות לגירושין היא זכות יסוד הראויה להגנה ובין אם לאו, מהנשים והגברים שכבולים לנישואין לתקופות ארוכות, ולפעמים עד מות בן הזוג הסרבן, נשללות כאמור זכויות יסוד נלוות נוספות כמו הזכות לחירות והזכות לכבוד, הקיימות במישור היחסים שבין הפרט למדינה.
מעבר לנקודת המבט החוקתית קיים היבט נוסף של פגיעה ברווחת החיים של מי שנמצא במשך שנים בנישואין שהם "על הנייר" בלבד, והוא נוגע להטבות מינהליות נלוות למעמד האישי. המעמד האישי של האדם רלוונטי ביחסיו עם הרשויות ועם גופים דו מהותיים במגוון ממשקים מינהליים, וכל עוד אין הלימה בין הסטטוס הרשום לסטטוס בפועל – הפרט מוצא את עצמו בתסבוכת מול הרשויות. כך למשל, חוק סיוע למשפחות שבראשן הורה עצמאי, התשנ"ב–1992 מעניק הטבות והקלות מטעם המוסד לביטוח לאומי כאשר בראש המשפחה יש הורה יחידני. לחוק יש תחולה מיידית כאשר מדובר בהורה גרוש.ה. לעומת זאת כאשר מדובר בהורה פרוד.ה, לרבות אישה עגונה, הזכאות ניתנת רק לאחר שהתמלאו קריטריונים נוספים שיש להוכיח מדי שנה מחדש, וגובה, במיוחד מנשים עגונות, משאבים לא מעטים. דוגמה נוספת לקשיים הבירוקרטיים שנלווים לחוסר ההלימה בין המעמד האישי הרשום לבין המציאות דה פקטו, היא בכל הנוגע לדיווחים לרשויות המס. לפני מספר שנים סיפרה לי לקוחה שהיתה עגונה כעשרים שנה, שחרף העובדה שהיא חיה לבד במשך שנים, רשות המיסים משגרת את מסמכי הדוח השנתי גם לאדם שרשום כבעלה. אישה אחרת שייצגתי חויבה לשאת במחצית מחוב הארנונה של הבעל המעגן שלה, עבור תקופה שחלה שנים רבות לאחר פרידתם. מאישה אחרת מסורבת גט שנשקה לשנתה ה-40 נשללה האפשרות לקבל תרומת זרע בבנקי הזרע הציבוריים, משום שחוזר מנכ"ל משרד הבריאות דורש את הסכמתו של הבעל הרשום לצורך קיום הפרוצדורה. קיימות עוד דוגמאות רבות לסבך הבירוקרטי שחוות נשים שהמדינה לא מכירה פורמלית בפרידתן, כמו קושי באישור משכנתא בנקאית ליחיד.ה כאשר הנשים רשומות כנשואות. הקשיים הללו עלולים להיתפס כזוטי דברים, אבל יש לזכור שאלה הסוגיות שפוגעות ברווחת חיי היום יום.
אף אם אין באופק אפשרות נראית לעין שהמחוקק יכונן בישראל נישואין וגירושין אזרחיים ויגאל לפחות חלק משמעותי מהציבור מפגיעה בזכותיהם להתגרש, לאוטונומיה ולחירות (שכן נשים ואנשים דתיים ידבקו ממילא בחוקים הפנימיים של הדת, וכל עוד הדבר נעשה מבחירה אין בכך בעיה), אין מקום להמשיך בפגיעה המשנית באותם מנועי-גירושין. במשך שנים פיתחו בתי המשפט את המודל של "ידועים בציבור", שבמקורו הוא בא לעולם עבור זוגות מנועי חיתון על פי הדין האישי. זוגות המוכרים כידועים בציבור זכאים בפועל לסל זכויות וחובות כמעט זהה לזה של זוגות נשואים. פיתרון חלקי לבעיית ה"גרושים בפועל" היא שהרשויות יפעילו דין דומה עבור אזרחים שאינם יכולים מסיבות שונות להתגרש על פי הדין האישי שלהם וחיים בנפרד מבני זוגם הרשומים – כ"גרושים בציבור" או "גרושים למעשה" - ויעניקו להם את הזכויות המנהליות וההטבות שלהם זוכים אזרחים שאינם רשומים כנשואים. אין כאן המקום לדון בפרטי ההסדר הנדרש שיכול לבוא לעולם באמצעות מעין סטטוס שיפוטי או הסדר כולל מטעם המחוקק.
בשנותיה הראשונות של המדינה, בפסק דין שניתן בשנת 1951 ביקש השופט זילברג להבהיר את הרציונל מאחורי פיצול הדין בענייני המעמד האישי בין העדות הדתיות השונות: "מדוע נדונים ענייני המצב האישי על פי החוק הדתי או הלאומי של בעלי הדין? על שום שהדין אינו דבר השווה לכל נפש על שום שעניינים אלה, חוט של הווי ומסורת משוך עליהם והם שונים ומשתנים עם הבדלי השקפת העולם, מוסר דת, מסורת מנהגים" (השופט זילברג, ע"א 26/51 קוטיק נ' וולפסון). אף עבור מי שמחזיקים בתפיסה הרב תרבותית שמציע השופט זילברג בכל הנוגע לדיני המעמד האישי, ברור שהמחיר של שלילה של הזכות לגירושין הוא כבד ובלתי נסבל עבור הפרט, ויש לכל הפחות לצמצם את ההשלכות שלו, גם אם כרגע לא ניתן בנסיבות הפוליטיות לפתור אותן באופן גורף. מכל מקום, ועל מנת להביא לפתרון, חיוני להשקיף על המציאות המשפטית בישראל מנקודת מבט חוקתית וברמת המאקרו. חשוב להפנות את הזרקור לעובדה שבמדינת ישראל נשללת מהאזרחים והאזרחיות היהודים ושאינם יהודים הזכות לסיים את קשרי המשפחה, לבחור ולכתוב את סיפור חייהם.
ניצן כספי שילוני היא עורכת דין, מנהלת משפטית של "מרכז צדק לנשים", כותבת ומגישה (במשותף) את הפודקאסט "מבקרות ברבנות" ותלמידת מחקר בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן.