בפרשת אליהו נקבעו אמות מידה חשובות לבחינת גבולות חופש הביטוי של רבנים עובדי מדינה. אך פסק הדין לא הבהיר את העמימות ביחס להיקף ההגנה על חופש הביטוי בחסות ההלכה, ולא נראה שהוביל לשינוי הרצוי במידת אכיפתו של הדין המשמעתי.
בשנתיים האחרונות אנו עדים ליותר ויותר עובדי מדינה המתבטאים באופן פוליטי או בדרכים שאינן הולמות את תפקידם. להלן כמה מקרים מייצגים:
- כשח"כ (דאז) לפיד עדכן את נשיא המדינה כי עלה בידו להרכיב ממשלה, פרסמו תא"ל א' ומספר קצינים בכירים מכתב הקורא "לעשות הכול כדי שממשלה כזאת לא תקום". לקראת פיזורה ביוני 2022, התבטאו שוב באופן פוליטי ואמרו שהקמת הממשלה ע"י בנט הייתה מעשה הונאה שנעשה "בחוצפה ועזות" ושהעם לא תומך בלפיד.
- ניצב בכיר במשטרה פרסם מאמר המתנגד להוראות הפתיחה באש בצה"ל, וקורא לסלק מצה"ל את ארגוני השמאל שמחלישים לשיטתו את רוחו וכובלים את ידי החיילים.
- גונדר משנה בשב"ס, שהתפרסמה בעבר בשל סירובה להעסיק סוהרים ערבים בבית הסוהר שתחת פיקודה, נאמה בכנס שהתקיים במהלך מבצע שומר חומות אשתקד והתגאתה: "הסוהרים שלי מאושרים. לא שוברים להם מכוניות. לא שורפים אותם". עוד אמרה כי "יש בעיה מהותית בגישה הערבית, זה שהם חיים במין תרבות שקר כזאת. קשה מאוד לדבר עם אנשים שזה התרבות שלהם".
- מורה נערץ סייר עם תלמידיו בכותל, הצביע על הר הבית ואמר לילדים הסקרנים: "גם בדורנו, אנחנו מקבלים מתנות ולפעמים אנחנו זורקים אותם. קיבלנו את הר הבית. מה עשינו איתו? השארנו אותו בידי פראי אדם".
- בכיר במוסד אמר כי יש להימנע מלהתפתות ללכת אחר "נביאי השקר החדשים" שמוכרים אשליות של שלום וגורמים לעם לפחד לכבוש את הארץ.
נעצור כאן. סביר להניח שרוב הקוראות והקוראים פקפקו בקיומן של התבטאויות אלה, שהרי אלו ודאי היו מעוררות סערות תקשורתיות כל כך גדולות שאפילו חובבי האקטואליה הקטנים ביותר היו מתקשים לפספס. אכן, קשה להאמין שעובדי ציבור יתבטאו בצורה כה גזענית או יביעו את דעתם בכזו בוטות בסוגיות שנויות במחלוקת. אך בעוד זהויות המתבטאים אכן בדויות, ההתבטאויות דווקא אמיתיות. כפי שמפקפקי הלכת שלחצו על הקישוריות כבר גילו, כל האמירות נאמרו (עם התאמות קלות) על ידי הרב שמואל אליהו, המכהן למעלה משלושים שנה כרב העיר צפת.
רבני ערים הם עובדי מדינה הכפופים למגבלות מסוימות על חופש הביטוי שלהם מתוקף תפקידם. סעיף 1 לחוק שירות המדינה אוסר על עובדי ציבור להשמיע אמירות פוליטיות או להביע ביקורת בלתי ראויה על מוסדות המדינה (החוק הוחל על רבני ערים בהחלטת ממשלה משנת 1969). סעיף 12 לחוק שירותי הדת מסמיך את שר המשפטים להגיש קובלנה לבית דין משמעתי באחד משלושה מקרים: רב שנהג שלא כהלכה במילוי תפקידו, רב שהתנהג באופן שאינו הולם את מעמדו של רב בישראל, ורב שהורשע בעבירה שבנסיבות העניין יש בה משום קלון.
הדוגמאות לעיל לא הובאו בכדי לטעון שדין מרחב הביטויים של רב העיר כדין המורה, הקצינה או השוטר. למרחב הביטויים של כל עובד ציבור גבולות ותכליות משלו. הדוגמאות הובאו כדי להציע הנחה עלינו, הגולשים בשיח.זכויות@מינרבה: בעוד אוזנינו אינן מורגלות לשמוע עובדי ציבור רבים מתבטאים בצורה צורמת זו, מרביתנו דווקא התרגלנו לשמוע רבני ערים בפרט ורבנים בשירות המדינה בכלל מתבטאים כך (מרבנים ראשיים ועד רבני מועצות אזוריות ורבני שכונות). לא בכדי רבני ערים זוכים לאמון ציבורי נמוך במיוחד. על רקע זה, חשוב במיוחד לאכוף את הדין המשמעתי, שנועד להגן על אמון הציבור בשירות הציבורי. לפיכך, פגום במיוחד שהדין המשמעתי החל על רבני ערים כמעט ולא נאכף ובסכנה של ממש להיהפך לאות מתה. ולראיה: אף רב עיר לא עמד לדין משמעתי עד היום.
סוגיית גבולות חופש הביטוי של רבני ערים בראי הדין המשמעתי נדונה בהרחבה בבג"ץ 5150/16 המרכז הרפורמי לדת ומדינה נ' שרת המשפטים, הידוע כבג"ץ אליהו.
בג"ץ אליהו
בשנת 2016 הגיש המרכז הרפורמי לדת ומדינה עתירה בה דרש לחייב את שרת המשפטים להורות על העמדת הרב אליהו לדין משמעתי, בהסתמך על הצגת למעלה ממאה התבטאויות של הרב אליהו בנושאים שונים: אמירות בוטות ופוגעניות כנגד האוכלוסייה הערבית, נשים, וקהילת הלהט"ב; עמדות בנושאים שנויים במחלוקת כסכסוך הישראלי פלסטיני, סוגיות בטחונות כהוראות פתיחה באש, שירות נשים בצה"ל, תופעת ההתבוללות; ביקורת חריפה נגד רשויות השלטון (כגון בתי משפט) ומדיניות הממשלה; וכן אמירות פוליטיות ומפלגתיות מובהקות. העותר טען שהימנעות שרת המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה מהעמדה לדין של הרב נגועה בחוסר סבירות קיצוני. הרב אליהו טען מנגד שהעתירה וצעדים נוספים שנקטו נגדו העותרים מהווים ניסיון לסתימת פיות שתכליתו לאלצו להסתיר את עמדותיו, ושתפקידו כרב עיר מחייבו להשמיע את עמדותיו ופרשנותו לדברי ההלכה. לאחר ששיחת ההבהרה שקיימה שרת המשפטים עם הרב בשנת 2017 לא הועילה, פסק בית המשפט בסוף שנת 2020 פה אחד כי ההחלטה להימנע מלהעמיד את הרב אליהו לדין משמעתי אכן נגועה בחוסר סבירות קיצוני. בג"ץ הורה לשר המשפטים (שהחליף בינתיים את השרה) להעמיד את הרב אליהו לדין משמעתי. אם הוראה זו תתממש, זו תהיה הפעם הראשונה בתולדות המדינה שרב עיר יועמד לדין משמעתי.
אף שהשופטים היו חלוקים על תכלית והיקף הגבלות חופש הביטוי של רבני ערים, הם הסכימו על שלושה סוגים של התבטאויות אסורות, שראוי שהרב אליהו יועמד לדין בגינן. אחד הוא איומים, הסתה, לשון הרע ואמירות בגנות אוכלוסיות שלמות. סוג שני הוא התבטאויות פוליטיות המביעות תמיכה במפלגות או במתמודדים מסוימים. סוג שלישי של התבטאות אסורה הוא ביקורת בוטה על מוסדות המדינה, ביניהם שופטים וקציני צבא. בקביעה זו בג"ץ הציב אמות מידה שהן למעשה גולת הכותרת של פסק הדין.
השופטים נחלקו ביניהם לגבי גבולות חופש הביטוי של רב עיר, ובמיוחד לגבי אמירות המוצדקות על ידי ההלכה היהודית. השופט שטיין כתב את חוות הדעת העיקרית. הוא קבע שחופש הביטוי של עובד ציבור מצומצם יותר ככל שהקהל שלו "שבוי" יותר. כדי להימנע מפגיעה בקהל זה וכדי לשמור על אמון הציבור במוסדות המדינה, על עובד ציבור להיות ניטרלי ושוויוני כלפי הקהל על כל גווניו, ולהימנע מיצירת תחושות של ניכור, נחיתות, אפליה וחוסר הגינות אצל פרט או קבוצה. ברם, לדעת השופט שטיין הצורך בהתנהגות ניטרלי ושוויונית בכדי לשמור על אמון הציבור נחלש בכל הנוגע לרבני ערים, מפני ששירותי הדת שהם מעניקים (עצת רב ודבר הלכה) מיועדים לקהל וולונטרי, כלומר, לקהל בלתי שבוי. לפיכך, מסרים הלכתיים ואמירות מ"הפרספקטיבה הדתית לאומית" של רבני ערים מוגנים ואינם מהווים עבירת משמעת, אפילו אם הם בוטים וקשים. המשמעות היא שלשיטת השופט שטיין אמירות המביעות למשל יחס שלילי ומבזה לתופעת ההתבוללות ולקהילת הלהט"ב, ואמירות בגנות מכירת והשכרת נכסים לערבים, שירת נשים ושירות נשים בצה"ל, כל אלה מוגנות על ידי חופש הביטוי של רב עיר.
הנשיאה חיות והשופט עמית חלקו על טיעון זה של השופט שטיין. הנשיאה קבעה כי מצופה מרב עיר לגזור על עצמו התנהגות ממלכתית ההולמת את מעמדו ושאמירות שבסבירות קרובה לוודאית חותרות תחת יסודות השירות הציבורי אינן חוסות תחת חופש הביטוי של רב עיר. התבטאויות פוגעניות, פוליטיות או כאלה הקוראות לפעול בניגוד לחוק, אינן לגיטימיות. השופט עמית ביקר את ההבחנה בין קהל שבוי ובלתי שבוי בטענה שהיא איננה רלוונטית מפני שעל רב עיר חלות מגבלות שירות המדינה בדיוק כמו על כל עובד ציבור אחר, וכן כי כלל הציבור מממן את משכורתו של הרב. עוד ציין השופט עמית ש"המילה "הלכה" אינה מילת קסם שאמורה להדוף ולהרתיע מפני ביקורת שיפוטית". ההנמקה של השופט שטיין זכתה לביקורת חריפה גם מפרופ' קרמניצר, שטען שהשופט שטיין למעשה התיר ביזוי של בני אדם על בסיס השתייכותם באצטלה הלכתית באופן שסותר את עקרון כבוד האדם. לשיטת קרמניצר, השופט שטיין התעלם מהתכלית העיקרית בהגבלת חופש הביטוי של רבני ערים, שהיא מניעת השפעה ועידוד של אותם קהלים בלתי שבויים לפגוע בכבוד האדם, ואף לפגוע פיזית, באנשים המבוזים.
הטוב הרע והמכוער בפסק הדין
אדון בשלושה היבטים חשובים שעולים מפסק הדין. בטוב, במסד המשפטי שהונח, ובהזדמנות להרחבת תחולתו לרבנים עובדי מדינה נוספים. ברע, בכך שגבולות חופש הביטוי ההלכתי נותרו עמומים, יש שיאמרו באופן מסוכן. ובמכוער, באי יישומו של פסק הדין, שמתבטא בהתמהמהות המשוועת של המדינה באכיפת הדין המשמעתי.
ראשית, הטוב: אין ספק שהונחו יסודות פסיקתיים חשובים לתיחום מרחב חופש הביטוי של רבני ערים. אותיות חוקי הדין המשמעתי הגיעו לפתח הדיונים בבג"ץ בפרפורי גסיסה של ממש, אחרי התעלמות רבת שנים מפניות, אי הפעלת הדין המשמעתי והקלת ראש בנוסח "שיחות הבהרה". כך למשל, עורכי הדין ארז-לחובסקי ונרוב שייצגו את העותרים העידו שבשנים שקדמו לפסק הדין הם הגישו למעלה מ-30 תלונות על התבטאויות בלתי הולמות של רבנים בשירות המדינה. אמות המידה שהוכרו בעניין אליהו והקביעה שהמדינה נהגה בחוסר סבירות קיצוני ביצעו החייאה של ממש בדין המשמעתי. בנוסף, פסק הדין חשוב במיוחד למי שאמון הציבור בשירות הציבורי יקר לליבו, והוטרד מהנזק שגרם הרב אליהו לאמון הציבור ברבני ערים ובעובדי מדינה בכלל. נראה גם כי אמות המידה שנקבעו רחבות ורלוונטיות גם לרבני מועצות אזוריות, יישובים ושכונות הכפופים לנציבות המדינה, ולדיינים שהסמכות להעמידם לדין נתונה בידי השר לשירותי דת. אין סיבה שהעקרונות שנקבעו בבג"ץ אליהו לא יחולו על כלל הרבנים בשירות המדינה, בהתאמות המתבקשות.
באשר לרע: כיוון שחוות דעתו של השופט שטיין היא הראשית, הביע פרופ' קרמניצר חשש שמא היא תפתח פתח לחסינות בפועל לרבנים המסיתים בחסות ההלכה. כך למשל, אמירה של עובד מדינה הקוראת לא לקנות מערבים, היא אמירה שסותרת את העקרונות החוקתיים היסודיים ביותר במבננו החוקתי, כבוד האדם ושוויון, אך זוכה להגנה מלאה בחסות ההלכה. למרות שניתן לטעון כי התנגדותם של הנשיאה חיות והשופט עמית לעמדת השופט שטיין מצמצמת אופק פרשני זה, היא לא סותמת עליו את הגולל. יש לקוות כי פסיקה עתידית תעשה זאת.
אולי חמור יותר מביטויים שפסק הדין מגן עליהם מפורשת, הוא מרחב העמימות שהוא מותיר. המילה "הלכה" מכסה מרחב ביטויים שלם בעננה כבדה וסמיכה של פרשנויות ודיבורים דו-משמעיים. במובן הזה, הגם שהשופט עמית אמר שהמילה "הלכה" אינה מילת קסם, נראה כי במציאות ההיפך הוא הנכון, מדובר בכישוף של ממש. הקושי נובע מכך שהמשפט דורש בחינה אנליטית מחמירה הכוללת דרישה לוודאות גבוהה שהביטוי אכן מסית. כתוצאה מכך ביטויים דו-משמעיים ועקיפים חומקים מעיני המשפט אך ברורים גם ברורים למי שהם מכוונים אליהם. להמחשה ראו מילותיו של יגאל עמיר: "ללא פסק הלכה או פסק דין רודף שחלו על רבין מפי מספר רבנים שאני יודע עליהם, הייתי מתקשה לרצוח". ראוי להזכיר שלמרות דברים אלו, אף לא רב אחד עמד לדין בשל ההסתה לרצח ראש הממשלה רבין.
על רקע עמימות זו והחשש שאמירות הלכתיות יתפרשו בצורה קיצונית, חשוב במיוחד שרבנים עובדי מדינה יתבטאו באיפוק ובצורה אתית בהתאם לדין המשמעתי. התבטאויותיו של הרב אליהו רחוקות מכך. הדבר חמור בשני מובנים. ראשית, ביטויים אלו ממומנים על ידי הציבור כולו, ובמת הביטוי עליה עומד אליהו היא ציבורית. שנית, במצב בו הדין הפלילי דורש ודאות גבוהה לצורך הרשעה ומתקשה ללכוד את הביטוי האפוף באותה עננה ולמסגרו כמסית, הדין המשמעתי אמור להוות כלי פשוט יותר להתמודדות עם התנהגות בלתי הולמת וביטויים ספק מסיתים (ראו למשל כאן וכאן). אף שהסעדים בדין המשמעתי קלים בהשוואה לאלו שבדין פלילי, התכלית של גינוי חברתי ממומשת במידה מסוימת גם בדין המשמעתי, והיא נחוצה לדמוקרטיה הנחושה לשמור על אמונה הציבור בעובדיה המדינה שלה ולהגן על עצמה. וכמה שהגנה זו נדרשת במחוזותינו.
ולבסוף, המכוער: תגובתו של הרב אליהו לפסק הדין רמזה על הבאות: "לא נפסיק לומר את האמת. אין לנו אמון בבית המשפט הזה". ואכן, בחלוף למעלה משנה וחצי מאז מתן פסק הדין, הרב אליהו מוסיף להתבטא באותה חופשיות שהתבטא קודם לכן (כפי שהודגם בהתבטאויות למעלה, שכולם נאמרו לאחר הבג"ץ). הרב אליהו אינו לבד. התבטאויות החורגות מהמצופה מרבנים בשירות המדינה נשמעות ללא מורא, וסביב כהונת הממשלה הנוכחית ביתר שאת (ראו למשל כאן, כאן, כאן, וכאן). אז מה מכוער בעניין? אוזלת ידה של המדינה, על משרדיה ונציבותיה, לקיים את פסיקת בג"ץ ולהעמיד את הרב אליהו ורבנים נוספים לדין משמעתי. לפי העותרים כאמור ישנם לפחות עוד כ-30 תלונות בגין הפרות דין משמעתי נגד רבנים בשירות המדינה שלא מגיעות לכדי הליך בירור או העמדה לדין, כפי שהיה מצופה נוכח הביקורת החריפה של בג"ץ כלפי המדינה. התמהמהות המדינה (במקרה הטוב) תמוהה במיוחד על רקע העובדה ששמירת אמון הציבור בעובדיה אמור להיות אינטרס מובהק שלה. נוכח ההתמהמהות בהעמדת אליהו לדין, העותרים הגישו באוקטובר האחרון בקשה לביזיון בית המשפט בגין אי יישום פסק הדין (גילוי נאות: הכותב לקח חלק בכתיבתה כקדם מתמחה במרכז הרפורמי לדת ומדינה). ברגע האחרון, לפני שבית המשפט דן בבקשה, המדינה הודיעה שכתב טענות משמעתי כבר גובש והעובר לעיון אליהו. לפיכך בית המשפט דחה את בקשת בזיון. מאז נראה שדבר לא התקדם והמדינה גוררת רגליה. אם לוקח זמן כה רב למצות את הדין המשמעתי עם הרב אליהו, אליו מופנה זרקורו של הדין המשמעתי בעקבות פסק הדין, קשה להעריך כמה זמן יחלוף עד שיתבררו תלונות נגד רבנים נוספים בשירות המדינה שמתבטאים בצורה שחורגת מגבולות חופש הביטוי, וככל שימצא לנכון להעמידם לדין משמעתי, אם ומתי ההחלטה תיאכף. אכן אכן, "טחנות הצדק טוחנות לאט". לאט מאוד.
