למרות כניסה מאוחרת לפרופסיה המשפטית הישראלית, וייצוג חסר בתוכה, עורכות הדין הפלסטיניות הן חוד החנית במאבק ארגוני החברה האזרחית בישראל נגד הפרות בוטות ושיטתיות של זכויות האדם של פלסטיניות ופלסטינים בישראל ובשטחים הכבושים. הן משכילות לעשות שימוש במשפט ככלי להתנגדות ולהנעת שינויים פוליטיים-חברתיים, מתוך מודעות למוגבלותו.
נשים בעריכת דין ציבורית-חברתית (״Cause-lawyering״)
עריכת דין ציבורית-חברתית הינה דפוס פרופסיונלי גלובלי ורב השפעה שתפס תאוצה בישראל החל מסוף שנות ה-80 של המאה ה-20. משנות ה-90 צמחה פרקטיקה מקצועית זו גם בקרב עורכי דין פלסטינים אזרחי ישראל, בתמיכת תכנית המשפטנים של הקרן החדשה לישראל. במקום לשמש "חרב להשכיר", עריכת דין ציבורית-חברתית משתמשת במשפט כדי לחשוף את הסטטוס קוו החברתי-כלכלי-פוליטי, ולהתנגד לו, לאתגר חלוקה בלתי צודקת של משאבים, ולייצג את האינטרסים של קבוצות מודרות ו/או מוחלשות. עורכות ועורכי דין העוסקים בתחום זה משתמשות בכישוריהן המקצועיים כדי לקדם ערכים שהן מאמינות בהם, ובראשם שלטון החוק וזכויות האדם. עורכי דין ציבוריים-חברתיים מועסקים לרוב בארגוני החברה האזרחית ובקליניקות המשפטיות, או הופכים לכאלה באמצעות ייצוג חוזר ונשנה של לקוחות מוחלשים בסוגיות שבתחום מומחיותם.
מחקרים שנערכו החל משנות ה-70 של המאה ה-20 לא מצאו שוני במוטיבציות שהובילו נשים וגברים ללמוד משפטים. למרות זאת, נמצא ייצוג יתר של נשים במגזר הציבורי ובארגוני החברה האזרחית, הן בעולם המערבי והן בישראל. ייצוג היתר של נשים בעריכת דין ציבורית-חברתית בארצות הברית של המאה הקודמת, נעוץ, בין היתר, בהפלייתן לרעה במגזר המשפטי הפרטי, ונמצא שאפליה מגדרית בתנועת זכויות האזרח האמריקנית הניעה אותן להקים ארגונים משפטיים פמיניסטיים. Crenshaw, Lorde ואחרות מצאו שנשים, המוכפפות למגוון מנגנוני שליטה ודיכוי בשל הצטלבות זהויותיהן, מחד גיסא נדחקו לשוליים של התנועה הפמיניסטית הלבנה, ומאידך גיסא הואשמו בבגידה בקהילותיהן בשל מאבקן בדיכוי המגדרי. ההדרה, המקום השולי שניתן להן והאפליה הובילו אותן תחילה לנדידה בין התנועות ולאחר מכן, לפיתוח כלים להתמודדות עם ההשפעה הייחודית של הצטלבות זהויותיהן על החוויה שלהן, ולהקמת תנועות עצמאיות.
פלסטיניות בפרופסיה המשפטית ובעריכת דין ציבורית חברתית בישראל
באימפריה העות'מאנית נשים הורשו ללמוד משפטים החל משנת 1908, ובשנת 1927 הוסכמה עורכת הדין הראשונה בטורקיה. למרות זאת, בסירובם לאשר לנשים להצטרף לפרופסיה המשפטית בארץ בתקופת המנדט הבריטי ניסו שלטונות המנדט להיתלות בחשש לכאורה לפגיעה בגברים מוסלמים. בשנת 1930 החלו עורכות דין יהודיות להשתלב בפרופסיה, לאחר עשור של מאבק ציבורי ומשפטי שבחזית שלו התייצבה רוזה גינצברג בתמיכת גורמי מפתח במוסדות הציוניים, ומספרן הגיע ל-42 בשנת 1948. באותה שנה הפכו הפלסטינים למיעוט מוחלש ומודר מעמדות כוח בארצו. הנכבה ומנגנוני השליטה והדיכוי של הממשל הצבאי שהושתו על אזרחי ישראל הפלסטינים עד ספטמבר 1966 פגעו אנושות בהתפתחות הפרופסיה המשפטית בקרבם. עד 1952 רק תשעה עורכי דין ערבים הורשו לעסוק במקצוע, ועד סוף 1969 מספרם עלה ל-27 בלבד. כולם היו גברים.
שיעור עורכות הדין בישראל עלה בעקביות, מכ-13% מכלל עורכי הדין בשנות ה-70 של המאה ה-20, ל- 47.1% בסוף שנת 2019, אולם רק בשנת 1973 הוסמכה עורכת הדין הערבייה הראשונה בישראל, גאדה סעד. כשמונתה לשופטת בשנת 1989, נרשמו בישראל 16 עורכות דין פלסטיניות בלבד, ועד סוף המאה ה-20 מספרן עלה ל-156. עורכות הדין הפלסטיניות צמצמו בקצב מהיר ביותר את הפער המגדרי, ושיעורן בקרב עורכי הדין הפלסטינים בישראל עלה ל-27% בסוף שנת 2019. למרות זאת, שיעורן בקהילה המקצועית כולה נותר זניח, 2.5%, מאחר ששיעור הפלסטינים במקצוע הצטמצם ל-9% בלבד. בניגוד לנתונים אודות מיעוטים בעולם המערבי, ייצוג עורכי דין פלסטינים בשירות המדינה בישראל הוא חסר, ויש פערי שכר מגדריים גם במגזר הציבורי. מאחר שהעסקת עורכות ועורכי דין פלסטינים במשרד עריכת דין גדולים ובינוניים עודנה אפסית, עורכי דין פלסטינים נוטים לפתוח משרדים פרטיים קטנים, והכנסותיהם נמוכות באופן משמעותי מאלו של עורכי דין יהודים.
החברוּת בפרופסיה המשפטית הישראלית מציבה עורכות דין פלסטיניות במיקומים מנוגדים של עוצמה ודיכוי. הן חברות באליטה מקצועית רבת השפעה המבטיחה מוביליות חברתית-כלכלית, ובה בעת הן מתמודדות עם מגוון מנגנוני דיכוי מצטלבים ומצטברים, בהיותן נשים המוכפפות לדיכוי פטריארכלי פנים-חברתי, ופלסטיניות במדינה יהודית המוכפפות להפליה מגדרית ואתנו-לאומית. ככלל, פלסטיניות בעלות השכלה גבוהה, ובהן עורכות דין, ממשיכות לסבול מגזענות, הפליה בוטה בשכר וחוסר הלימה בין רמת ההשכלה לבין עיסוקן בפועל. נראה כי דפוסי אפליה מגדרית, לאומית ואתנית במקצוע המשפטי הישראלי, הם שהובילו חלק לא מבוטל של עורכות דין פלסטיניות להתמחות בעריכת דין ציבורית-חברתית. אדגים זאת מתוך דבריהן של חמש מתוך 35 עורכות דין פלסטיניות, מהמובילות בתחום, שבין אפריל 2019 למרץ 2021, התראיינו למחקר שערכתי במסגרת לימודי הדוקטורט שלי. מרואיינת אחת הסבירה מדוע עזבה תקן במשרד המשפטים, למרות שעסקה בתחום הקרוב לליבה, שהיה ביכולתה לפתח ולעצב, בהיותה הערבייה הראשונה והיחידה בתחום:
"נאלצתי לעזוב כי היה לי ממש קשה שם. [...] מקצועית הרגשתי סיפוק עצום, אבל שנת 2001 היתה קשה. הפיגועים בירושלים ואירועי 11.9. הייתי היחידה שדיברה ערבית בצוות המשפטי. האווירה הייתה ממש עוינת. נהגו לדבר נגד ערבים כשנכנסתי לחדר. [...] קיללו ערבים בפניי [...] גיליתי שהמזכירות לא הדפיסו ולא שלחו מכתבים שהכנתי. [...] אחת המזכירות אמרה לי שעבורי היא לא מוכנה לעשות דבר. לפניי לא היה להם ערבים בצוות המשפטי [...] הפונים הגיעו מרקע כלכלי קשה מאוד [...] מבחינתן עלינו לומר תודה שהם נותנים לנו סיוע. הגזענות הייתה בלתי נסבלת ובגללה עזבתי. החזקתי מעמד שנה נוספת כעורכת דין והתפטרתי. "
מרואיינת שנייה שיתפה מדוע עזבה עבודה רווחית ומבטיחה במשרד פרטי בעיר מרכזית, לאחר שפיתחה בו מומחיות והתקדמה במסגרתו, בשל חוויות חוזרות ונשנות של גזענות בבית המשפט ומצד הלקוחות:
"הגזענות שנתקלתי בה ברחוב הישראלי היא שגרמה לי להתעורר. התחלתי לשים לב לדברים שקורים לי ממש לא בתום לב. את עובדת קשה, מתקדמת ומגיעה להישגים מקצועיים מצוינים, אבל את לא חלק ... שומעים אותך מדברת ערבית בבית המשפט ואומרים לך: "אה! לא ידענו! את ערבייה?" כן. "לא רואים עליך". כן. החבאתי את הזנב, או הסתרתי את הקרניים. ... הגזענות השפילה אותי. גרמה לי לא לרצות להיות שם. גזענות שהופנתה אלי אישית הובילה אותי לחיפוש תשובות לשאלות שהטרידו אותי. התחלתי לראות! עם הזמן פיתחתי הבנה של המציאות. הבנתי שהעניין לא מתמצה בגזענות אישית או הפליה של קהילה שלמה. העניין האמיתי הוא הנכבה, הקולוניאליזם ההתיישבותי והכיבוש. הבנתי שיש לי שליחות! הרגשתי שאני חייבת למנף את השימוש במשפט כדי לחתור לצדק עבורנו. עבור החברה שלנו."
שלישית, שהחלה את דרכה במשרד פרטי בעיר ערבית, שיתפה בחוויותיה כאישה ערבייה צעירה בפרופסיה:
"למרות שעבדתי במשרד של עורך דין, שנתן לי להיפגש עם הלקוחות ולנהל את התיקים ולפעול מולם, בכל פעם שייעצתי ללקוח הוא ביקש לדבר עם הבוס, עם הגבר. הרגשתי שזלזלו בי ... הוא דווקא נתן לי מקום ... אבל החוויה עם הלקוחות היתה... את מבינה! הרגשתי שלפעמים לקוחות נתנו לי יחס מיוחד מאוד כי אני אישה צעירה ולקוחות אחרים נתנו יחס שונה."
רביעית שיתפה בקושי שחוותה בתחילת דרכה כשכירה בשוק הפרטי מעמיתיה עורכי הדין הערבים:
"הקושי המרכזי היה שהרגשתי objectified. ... כשנכנסתי לבית המשפט הרגשתי שכל העיניים ננעצו בי. ... קושי נוסף היה שהתייחסו אלי כאילו הייתי ילדה ולא עורכת דין."
המתח בין מיקומן כמומחיות בעלות שם במקצוע לבין מיקומן כנשים ערביות ממשיכה ללוות גם את הבודדות שבחרו לפתוח פרקטיקה פרטית, לאחר שצברו וותק רב בארגונים:
"כשעזבתי ייסדתי משרד עצמאי, עם מומחיות בזכויות אדם, שלא נופל ממשרדים פרטיים של עמיתים ישראלים. ... אבל גם במשרד הפרטי שלך היחס אליך שונה. אומרים לך, השירות המשפטי שהענקת היה מצוין, כל עוד הענקת אותו בחינם. ברגע שאת דורשת שכר טרחה דומה ואפילו נמוך במעט מעורך דין ישראלי בתל-אביב, עונים לך: לא! אם ככה זה עולה עדיף ללכת אליו."
נראה כי חווית האפליה הלאומית הינה מוטיבציה מרכזית להשתלבות בעריכת דין ציבורית-חברתית, גם בקרב מי שמעולם לא שקלו לעסוק בערוץ מקצועי זולת קידום זכויות אדם, כפי שמשתפת מרואיינת נוספת:
"קודם כל, כל הקונספט הזה של "לא לקחת צד" הוא פריווילגיה שאין לנו אותה, כעורכי דין פלסטינים שעוסקים בקידום זכויות האדם של פלסטינים בישראל. את חלק מה-case. גם כשאת, באנה, עובדת באגודה כדי לקדם את זכויות הפלסטינים הבדואים בנגב, את אמנם לא חלק מתת-קבוצה זו, אך את חלק מהקבוצה הגדולה יותר שהבדואים בנגב חלק ממנה. כך שבפועל כשאת מממשת את זכויות האדם שלהם, זהו חלק מהפסיפס של קידום הזכויות שלך, כמיעוט לאומי פלסטיני בארץ. את חלק מהמאבק הזה, ולמאבק שלהם יש משמעות עבורך. ... אני לא עושה הפרדה בין המאבק לקידום זכויות אזרח למאבק הפוליטי, כי כל עוד את חלק מהעם הפלסטיני, שנאנק תחת הכיבוש, המדינה רואה בך אויב! ועד שלא תיפתר מלכודת היסטורית זו, שכולנו חלק ממנה, לעולם, אבל לעולם לא נגיע לשוויון זכויות."
המחקר שלי מוביל למסקנה הפוכה מזו של Ellmann, שבמחקרו משנת 1998 מצא שייצוגן של נשים בארגוני זכויות אדם, שנמצאים במתח עם גורמי ממשלה, הוא מזערי עד אפסי בעולם השלישי ובישראל/פלסטין. בהיותן רוב בקרב עורכי הדין הפלסטינים המועסקים בארגוני החברה האזרחית והקליניקות המשפטיות, הפכו עורכות הדין הפלסטיניות לחוד החנית במאבק נגד הפרות בוטות ושיטתיות של זכויות אדם וזכויות נשים בישראל ובשטחים הכבושים. מאבק זה עוסק, בין היתר, בקידום שוויון בזכויות אזרחיות-פוליטיות וחברתיות-תרבותיות; ריכוך האפליה הלאומית-מגדרית בחלוקת משאבים; מניעת פינוי בתים והריסתם וקידום זכויות הבדואים בנגב; חשיפת והפללת עינויים; קידום זכויות בהליך הפלילי; קידום שוויון זכויות בעבודה; קידום זכויות נשים בדיני אישות, וביעור אלימות מגדרית; שימוש במשפט הבינלאומי ההומניטרי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי כדי להתמודד עם עוולות הכיבוש; והכרה בזכויות הקיבוציות של הפלסטינים בישראל. נראה כי למרות הכניסה המאוחרת לפרופסיה, ייצוג חסר בתוכה והאפליה שעורכות דין פלסטיניות חוות במסגרתה, השכילו משתתפות המחקר למנף את הפרופסיה המשפטית כדי לפלס לעצמן דרך למיצוי אישי ומקצועי באמצעות חתירה בלתי נלאית למיצוי זכויות אדם וזכויות נשים עבור האוכלוסייה הפלסטינית בארץ.
עורכות הדין הפלסטיניות עושות שימוש במשפט מתוך מודעות הן לכוחו והן למוגבלותו. היטיבה לתאר זאת אחת המרואיינות בשפה הערבית, שבה נערכו הראיונות, אשר שיתפה כיצד לדעתה הסכנה בהשתתפות בבחירות לכנסת לא שונה מהסכנה שבפנייה לערכאות, מאחר ולשני המוסדות אין עניין במתן מענה הולם למאבק האוכלוסייה הערבית. על כן, לגישתה, תפקידם של פלסטינים הבוחרים בעריכת דין ציבורית-חברתית הוא להכין את התשתית המשפטית למאבקו של המיעוט, אך להותיר בידי העם את הבחירה בכלים המתאימים ביותר למאבק זה:
"بفكر انو الخطورة في الروحة ع المحكمة مش مختلفة عن الخطورة في الروحة للكنيست. انه بالآخر احنا المواطنين العرب الفلسطينيين في داخل اسرائيل منعرف انو لا هاي المؤسسة ولا هاي المؤسسة مربط خيلنا. كمان مرة، انا كتير بآمن انو احنا جزء من دورنا كمحاميات ومحامين بالمجتمع المدني هو انا نبني الاساس القانوني لنضال الاقلية العربية في الداخل، ومش بس نبلوره في قلب التماس للمحكمة، لأ! مهم جدا نتواصل مع شعبنا ونعطيه الادوات اللي باللحظة اللي بدو يستعملها يقدر يستعملها."
עו"ד באנה שגרי היא דוקטורנטית, עמיתת הוראה ומחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. במשך כשני עשורים קידמה זכויות אדם כעורכת-דין שכירה בארגוני החברה האזרחית בישראל וקידמה בהתנדבות זכויות נשים פלסטיניות.