אף על פי שנוהל השכירות בדיור הציבורי שומר על הזכות לאוטונומיה של דיירים ציבוריים, ראוי לבחון את ההנחות הניצבות בבסיסו לגבי המציאות החברתית בישראל.
השכונות הערביות והשכונות היהודיות בלוד שוכנות בשני עבריה השונים של מסילת הרכבת בעיר. אף על פי שרק מסילה מפרידה ביניהן, היא משקפת את השסעים העמוקים ואת ההפרדה החברתית־כלכלית החדה בין הקבוצות התרבותיות בישראל. בעוד השכונות היהודיות בלוד ממוקמות באשכולות החברתיים־כלכליים הגבוהים, השכונות הערביות מצויות בתחתית המדד. מסילת הרכבת בלוד אינה אלא דוגמה להפרדה המרחבית בחברה: מרבית האוכלוסייה החרדית והערבית בישראל מתגוררת ביישובים נפרדים או בשכונות מובחנות תרבותית בערים מעורבות כמו ירושלים, עכו וחיפה. בעניין עם חופשי (2000), התיר בית המשפט הקצאת מקרקעין לקבוצות תרבותיות ייחודיות כמו גם הפרדת מי שאינם משתייכים לקבוצה הייחודית ממגורים באזורים המובחנים. בעניין עדאלה (2002), לא הכיר בית המשפט בזכות קבוצתית של קבוצות תרבותיות ייחודיות לשמר את תרבותן, אולם אזורי מגורים נפרדים מאפשרים לפרט לממש את האוטונומיה שלו לקיים את אורח חייו התרבותי כרצונו. אוטונומיית הפרט הוכרה בפסיקה כחלק מהזכות לכבוד בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והיא כוללת גם את זכותו לבחור היכן לחיות ולממש את ההשתייכות לקהילה ייחודית.
במקרים של הקצאה יזומה של אזור מגורים נפרד המאפשר קיום של אורח חיים תרבותי ערבי או חרדי על ידי המדינה, עולה צורך בתכנון ייעודי של המרחב. ייחודיות התכנון מתבטאת בפיתוח תשתיות ציבוריות מתאימות באזור המגורים, כמו מוסדות חינוך ומוסדות דת. ביטוי נוסף לצורך בתכנון ייחודי מתגלם אף בתכנון מבני המגורים עצמם. לדוגמה, אזורי מגורים שתוכננו עבור האוכלוסייה החרדית, מאופיינים במבני מגורים נמוכים בשל אי השימוש במעליות בשבת בקרב הציבור החרדי.
בספטמבר 2024 נכנס לתוקף נוהל "הקצאת דירות בשכירות בדיור הציבורי" של משרד הבינוי והשיכון. סעיף 5.13 לנוהל קובע שזכאים לדיור ציבורי רשאים לסרב לשתי דירות המוצעות להם גם ללא נימוק. אם יסרבו לשתי הצעות, הם יוסרו מרשימת הממתינים לדיור ציבורי. בין שני הסירובים לא ייספרו סירובים מטעמים מנויים הנחשבים מוצדקים. טעמים אלו כוללים חוסר התאמה בין צביון המשפחה (או היעדרו) לבין צביון שכונת המגורים בה נמצאת הדירה (או היעדרו). צביון הוגדר ברשימה סגורה כ"חרדי" או "ערבי". בעבר משרד הבינוי והשיכון הקצה באופן לא גלוי את הדירות בדיור הציבורי לפי צביון, באופן שמנע הצעת דירות בסביבת מגורים יהודית לדיירים ערבים. בשנת 2018 נחשף הסדר זה בדו"ח נציב תלונות הציבור, ובעקבות פרסומו בוטל על ידי משרד הבינוי והשיכון. בשונה מפרקטיקה זו, הנוהל כיום מתיר לזכאי הדיור הציבורי להפריד את עצמם מקבוצות תרבותיות שהם אינם משתייכים אליהן, אך מבלי לכפות את ההפרדה כפי שהיה בעבר.
בשוק הפרטי אין מגבלה על השיקולים האישיים שבהם שוכרי דירות יכולים להתחשב בעת שכירת דירה. לעומת זאת, נוהל השכירות בדיור הציבורי קובע אילו שיקולים מוצדקים בסירוב להצעה לדירה. מאחר שמדובר בהצהרה ציבורית של המדינה, הנוהל מחויב לכבד זכויות חוקתיות. הנוהל מאפשר לזכאי הדיור הציבורי החרדים והערבים לבחור לממש את זכותם לחיות בקרב הקהילה התרבותית על ידי בחירת צביון סביבת מגוריהם, בדומה ליכולת הבחירה של שוכרי דירות בשוק הפרטי. באופן דומה, הנוהל מתיר גם לדיירים ציבורים יהודים שאינם חרדים להימנע ממגורים במרחב של קהילה שהם אינם משתייכים אליה ולהתגורר במרחב שמרבית האוכלוסייה המתגוררת בו דומה להם. אף על פי שהאוכלוסייה היהודית שאינה חרדית לא נחשבת קהילה תרבותית ייחודית בפסיקה, הנוהל מאפשר לדיירים הציבוריים בתוכה לקיים את אורח חייהם כרצונם מבלי שתכפה עליהם מסגרת החיים של קהילה בעלת ייחוד תרבותי. לכן, ההכרה ברצון הדיירים הציבוריים היהודים שאינם חרדים להתגורר במרחב שאינו מאופיין ברוב חרדי או ערבי כהעדפה לגיטימית, מוצדקת על ידי זכותם לאוטונומיה. השמירה על האוטונומיה של זכאי הדיור הציבורי חשובה נוכח תלותם במדינה בקבלת דיור ונוכח מטרת הדיור הציבורי לא רק למקם דיירים תחת קורת גג לתקופה קצרה, אלא לספק מגורים לטווח ארוך.
אמנם ההיתר בנוהל מאפשר מימוש של הזכות לאוטונומיה של זכאי הדיור הציבורי, לעומת ההסדר הכופה שקדם לו, אך הוא גם מעורר שאלות בדבר המקור לצורך בהפרדה המרחבית. החברה הישראלית מאופיינת במתיחות גדולה בין הקבוצות התרבותיות בתוכה. בחירת יהודים שאינם חרדים להימנע ממגורים בשכונה חרדית או ערבית, עשויה לנבוע מהניכור החברתי כלפיהן. עמדות עוינות כלפי האוכלוסייה הערבית או החרדית עשויות ליצור חשש להימצא בסביבה שמרבית תושביה נמנים עמן. גם בחירה של זכאי ערבי לדיור ציבורי להימנע ממגורים בשכונה יהודית שאינה חרדית עלולה לנבוע מחשש מהעוינות הרווחת כלפי האוכלוסייה הערבית ולא רק משיקולים תרבותיים. העוינות בין הקבוצות החברתיות מתגלמת לעתים במעשי אלימות. פעמים רבות יהודים שאינם חרדים עוזבים את אזור מגוריהם כשמתחילה להתגורר בו אוכלוסייה חרדית נוכח שינוי צביון המרחב.
לצד החשש מחשיפה לקבוצה שתרבותה זרה, יש גם קושי של פרטים לקיים את אורח חייהם כרצונם במרחב בעל צביון תרבותי שונה משלהם. בבסיס הצדקת שיקולי הצביון, ניצבת ההנחה שמגורים באזור בעל צביון תרבותי זר פוגמים בגישה למשאבים ולשירותים ציבוריים. הנגישות למוסדות חינוך יהודיים ממלכתיים פחותה עבור המתגוררים בשכונות חרדיות וערביות. גם דייר ציבורי חרדי או ערבי שיבקש לשלוח את ילדיו למוסד חינוך חרדי או ערבי ומתגורר בשכונה שאינה מתאימה לצביונו התרבותי, ייאלץ לשאת בנטל כלכלי נוסף עבור הסעתם למוסד חינוך מחוץ לשכונת המגורים. יתרה מכך, בשכונות חרדיות הצביון התרבותי הדתי של המרחב מתגלם במרחב הציבורי במנהגים של "צניעות" או אי נסיעה ברכב בשבת, ומגביל את אפשרות הדיירים הציבוריים היהודים שאינם חרדים לקיים את אורח חייהם כרצונם. בשכונת קריית יובל בירושלים, שאינה בעלת צביון חרדי מובהק, פתיחת מקום בילוי גם בימי שבת עוררה התנגדות עזה בקרב האוכלוסייה החרדית. סביר שהתנגדות זו תתעורר ביתר שאת באזורים בהם מרבית האוכלוסייה חרדית, ולכן באזורים אלו עלולה להתעורר מחלוקת בין התושבים החרדים לבין תושבים שאינם חרדים. מקום השסעים החברתיים בעיצוב הנוהל מתחדד נוכח הפרקטיקה שנהגה טרם כניסתו לתוקף והחלה ב־2008 בעקבות המתחים הביטחוניים הגוברים בין האוכלוסייה הערבית לבין האוכלוסייה היהודית. לכן, אמנם הנוהל מגן על הזכות לאוטונומיה של הדיירים הציבוריים ומשווה אותה לזכותם של שוכרי הדירות בשוק הפרטי, אולם הוא מכיר בלגיטימיות הרצון של קבוצות תרבותיות לא לבוא במגע עם קבוצות אחרות בחברה ולצמצם את החשיפה אליהן.
סיכום
נוהל השכירות בדיור הציבורי משקף מציאות חברתית בעייתית. החברה הישראלית היא חברה רב תרבותית שסועה, בה קיימים מתחים ופערים חברתיים־כלכליים גדולים בין קבוצות האוכלוסייה השונות. לצד ההכרה בצורך במרחבים נפרדים עבור קבוצות ייחודיות תרבותית, בעניין סולודוך (2010), הכיר בית המשפט גם בחסרונותיה של ההתבדלות המרחבית ובצורך לעודד חיים משותפים בחברה. יצירת קהילות נפרדות מעודדת ניכור ויריבות בין קבוצות תרבותיות. ישנה חשיבות למתן אפשרות לפרט המשתייך לקבוצה תרבותית ייחודית, לקיים את אורח חייו כחלק ממנה. באופן דומה, חשוב לשמור על אוטונומית פרט שאינו משתייך לקהילה התרבותית, להישאר מחוץ לגבולותיה. אולם, מתן לגיטימציה להעדפה של יהודי חרדי, יהודי שאינו חרדי או ערבי להתגורר בסביבה הדומה לו משקפת הכרה במציאות של עוינות וניכור חברתי. מיגור השסעים החברתיים והפערים החברתיים־כלכליים בין הקבוצות השונות, אינו צריך להתבצע על ידי פגיעה באוטונומיה של זכאי הדיור הציבורי בהסדרי הסירוב להצעות לדירות. אולם ראוי לקדם הסדרים שינסו להתמודד עם מציאות חברתית זו במקום לשמרה.
