
השתקת ביקורת על התנהלותה של מדינת ישראל במלחמה מבטאת הלך רוח ציבורי מסוכן שבגינו אזרחים לא נחשפים או לא מעוניינים להיחשף למעשים שנעשים בשמם. הרשימה מציעה תזה לפיה לצד הזכות של הציבור לדעת יש לו גם חובה מוסרית לדעת.
זכות הציבור לדעת הינה חלק מאגד של זכויות שיחד מעניקות הגנה על חופש הביטוי – מעמודי התווך של כל דמוקרטיה מודרנית. הנחת המוצא של זכות הציבור לדעת היא שלציבור צריכה להיות גישה חופשית למידע, שבאמצעותו הוא יוכל לקבל החלטות מושכלות יותר בנוגע לניהול אורחות חייו. ג'יימס מדיסון, אחד מאבות החוקה האמריקאית, תיאר את חשיבותה של זכות זו:
A popular Government, without popular information, or the means of acquiring it, is but a Prologue to a Farce or a Tragedy; or, perhaps both. Knowledge will forever govern ignorance: And a people who mean to be their own Governors, must arm themselves with the power which knowledge gives.
המחוקק הישראלי, גם הוא, הכיר בחשיבותה של זכות הציבור לדעת, בחוקקו את חוק חופש המידע, תשנ"ח–1998. חוק זה מעגן את הזכות של כל אזרח או תושב ישראלי לקבל מידע מרשויות ציבוריות. אמנם, כמו כל זכות אחרת, גם הזכות לקבל מידע איננה מוחלטת. סעיף 9 לחוק מורה, בין היתר, שרשות ציבורית לא תמסור מידע "אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור או בביטחונו או בשלומו של אדם". ואכן, לעיתים, ובעיקר בעתות מלחמה, יש צורך בצמצום גבולות הזכות על מנת להגן על אינטרסים ציבוריים גוברים כגון האינטרס לביטחון.
עם זאת, האיזון בין שמירה על חופש הביטוי מחד גיסא, והגנה על בטחון המדינה מאידך גיסא אינו פשוט כלל. העיקרון המנחה בפסיקה הישראלית, שנקבע בעניין קול העם (1953) הוא מבחן הוודאות הקרובה לפיו הגבלת חופש ביטוי מותרת רק במקרים שבהם "הפרסום יצר אפשרות, כמעט ודאית, שייגרם נזק רציני לשלום הציבור".
בנקודת המפגש שבין החובה על השלטון שלא לפגוע בזכות הציבור לדעת, לבין חובתו של השלטון להימנע מהתערבות בהתבטאויות שאינן מהוות סכנה לשלום הציבור, ממוקמת התופעה של השתקת ביקורת על השלטון. כלומר, ניתן להסתכל על השתקת ביקורת משני כיוונים: מצד אחד, כאשר אדם מושתק מלהביע את הביקורת שלו, נפגעת הזכות שלו לחופש הביטוי. מהצד האחר, בעצם הפגיעה בחופש הביטוי שלו, נפגעת גם זכותו של הציבור לדעת. הפגיעה בחופש הביטוי של פרט מסוים, ככל שהיא לא מהווה סכנה ממשית לשלום הציבור, היא אם כך בהכרח גם פגיעה בזכותו של הציבור לדעת.
בהקשר הישראלי, אציג שני ממדים של השתקת ביקורת בנוגע להתנהלות של מדינת ישראל במלחמה ובלחימה. הראשון הוא ניסיון של השלטון הישראלי למנוע מראש את הביקורת או גישה אליה. הממד השני, והחמור יותר, הוא שהציבור אינו מוכן לשמוע ביקורת לעיתים עד כדי השתקה אקטיבית של מבקרים. שני הממדים מפורטים במטרה לתת תמונת מבט כוללת יותר על הלך הרוח הציבורי בישראל. עם זאת, רשימה זו עוסקת בעיקר בממד השני. זאת כיוון שבעוד שלממד הראשון יש בעיקרון מענה משפטי בדמות הגנה על חופש הביטוי ועל זכות הציבור לדעת, לממד השני אין מענה בספירה המשפטית ולא בכדי: אין אפשרות משפטית מעשית להטיל על הציבור חובה לדעת מקום שהציבור אינו רוצה לדעת, וגם לא רצוי שתוטל חובה כזו. ההנחה היא שגם ללא חובה משפטית כזו, עיגון של זכות הציבור לדעת היא מענה מספק להגנה על הציבור מפני ציות עיוור לנרטיב שהשלטון מבקש להכתיב באמצעות הטלת חובה על רשויות ציבוריות לפרסם מידע הנוגע לפעילותן.
אך מה קורה כאשר הציבור אינו רוצה לדעת על עוולות מוסריות שהשלטון מעולל בשמו גם כאשר המידע נגיש לו? מה קורה אם הציבור עצמו מבקש לעצום את עיניו אל מול שטף המידע שמפליל אותו ואת השלטון בעוולות מוסריות? במענה לשאלות הללו, הרשימה שלפניכם מציעה תזה לפיה גם אם הציבור אינו מעוניין לממש את זכותו לדעת, הוא עדיין חב חובה מוסרית לממש אותה.
השתקת ביקורת על ידי השלטון
נדמה שמאז עלייתם לשלטון של גורמים קיצוניים, וביתר שאת מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ההנחה היא שכל ביקורת על התנהלותה של מדינת ישראל היא בבחינת פרסום שבאופן כמעט ודאי יגרום נזק רציני לשלום הציבור. על כן, הונחו על שולחן הכנסת מגוון הצעות חוק שכל מטרתן היא מניעת ביקורת על המדיניות הישראלית במלחמה ובלחימה. בין היתר ניתן למנות את הצעת החוק לאיסור תיעוד של חיילי צה"ל; הצעת חוק חסינות כוחות הביטחון באירועים מבצעיים; הצעת חוק לאיסור לשון הרע על חיילי צה"ל; הצעת חוק לפיטורי סגל אקדמי בשל הסתה או תמיכה בטרור והפחתת תקציב; הצעת חוק להרחקת סטודנטים תומכי טרור.
המשותף לכל ההצעות הללו הוא שהן מייתרות את הבחינה הפרטנית של כל מקרה ומקרה לפי מבחן הוודאות הקרובה. כלומר, הן מניחות מראש, ללא כל ביסוס, שההתבטאויות שחוסות תחתן בהכרח יביאו לסיכון שלום הציבור. בחלק מההצעות ישנו שימוש במושג הטרור כדי להצדיק את המגבלות הדרקוניות שהן מטילות על חופש הביטוי של הציבור. אך מדובר בשימוש ציני במושג לאור העובדה שחוק המאבק בטרור, תשע"ו–2016, ועבירות ההסתה המנויות בחוק העונשין, תשל"ז–1977 כבר נותנים מענה להתבטאויות המסיתות לטרור. לא זו בלבד, אלא שהצעות חוק אלו מציבות רף נמוך מאוד של הוכחת עבירות הסתה או תמיכה בטרור. בהצעת החוק לפיטורי סגל אקדמי למשל, הקביעה אם חבר סגל אקדמי הסית לטרור או תמך בטרור תלויה בשיקול דעתו של מנהל המוסד האקדמי. אמנם הקביעה צריכה להיות בכפוף ל"קבלת דיווח" מרשויות המשמעת של המוסד האקדמי ולקבלת עמדות היועמ"ש של המוסד ושל המל"ג. אך על פי לשון ההצעה לא נראה שיש חובה להתייחס לעמדתם של הגורמים הללו בקבלת ההחלטה. יתרה מכך, בהצעת חוק המאבק בטרור (תיקון מס' 11) (עבירת הסתה לטרור), תשפ"ד–2024 מוצע להוריד את רף ההוכחה של עבירות הסתה ותמיכה בטרור, באמצעות אימוץ מבחן "אפשרות סבירה" במקום "אפשרות ממשית" שההתבטאות תביא לביצוע מעשה טרור.
בנוסף להצעות החוק שצוינו לעיל, אנו עדים לאחרונה לניסיון של השלטון להשתיק ביקורת כלפיו בפרט, ועל המלחמה בכלל, באמצעות הצעת חוק העמותות (תיקון – תרומה מישות מדינית זרה). ההצעה מבקשת להטיל מס של 80% על הכנסותיהן של עמותות מישויות מדיניות זרות כך שהלכה למעשה פעילותן תצומצם או תופסק לחלוטין. ההצעה מנוסחת כך שהמס יוטל רק על ארגונים ביקורתיים כלפי השלטון, ובראשם ארגוני זכויות אדם שמרבים לבקר את ההתנהלות הישראלית במלחמה ובלחימה. שכן, היא מחריגה עמותות שמתוקצבות ע"י המדינה, ובפועל כמעט ואין בנמצא ארגוני זכויות אדם שמקבלים מימון מהמדינה. בנוסף, ההצעה חלה רק על תרומות ממדינות זרות ולא מגורמים פרטיים זרים. יצוין שבאופן לא מפתיע, דווקא ארגוני זכויות אדם נתמכים, על פי רוב, ע"י תרומות ממדינות זרות. יתר על כן, ההצעה מאפשרת לשר האוצר (בצלאל סמוטריץ') לתת פטור לעמותות "בנסיבות מיוחדות". עם זאת, הסעיף החמור ביותר בהצעה, שמעיד כאלף עדים על כוונתו של השלטון להשתיק ביקורת, מבטל את זכות הגישה לערכאות של עמותות שמתוקצבות על ידי ישות מדינית זרה. אם ההצעה תעבור כלשונה, ארגוני זכויות אדם - שחלק גדול מפועלם הוא העברת מידע לציבור לגבי עוולות שמתרחשות במדינת ישראל ובחסותה – יאלצו להפסיק את פעילותם, ואף לא יוכלו להשמיע את קולם בבית המשפט.
כלי נוסף של השלטון, שמביא לצמצום משמעותי של זכות הציבור לדעת, הוא שליטה על אמצעי התקשורת. כך למשל, מדינת ישראל אוסרת על עיתונאים ישראלים וזרים להיכנס לרצועת עזה כדי לדווח עצמאית על המתרחש שם. אלה שמקבלים אישור כניסה יכולים לשהות ברצועה רק בליווי של צה"ל ורק לאחר שהסכימו לתנאי צנזורה נוקשים שכוללים, בין היתר, הגבלה על סיקור הנפגעים. בעקבות זאת, קו התקשורת היחיד שנותר לעזה עם העולם הוא עיתונאים מקומיים. אלא שמתחילת המלחמה נהרגו 179 עיתונאים עזתיים וממילא אלה שעדיין פעילים עובדים בעיקר עם ערוץ אל-ג'זירה שנאסר לשידור בישראל בטענה (שנויה במחלוקת) שהוא פוגע בביטחון המדינה. מהאמור לעיל עולה שמדינת ישראל אוחזת במקל בשני קצותיו: מצד אחד, היא אוסרת סיקור בשטח רצועת עזה שאינו בליווי ופיקוח של צה"ל ומצד שני היא אוסרת לפרסם את שידוריו של הערוץ הדומיננטי ביותר מבין הערוצים המעטים שלעיתונאים מקומיים בעזה יש גישה אליהם. כך, הסיקור בתקשורת הישראלית בנוגע לעזה מציג, לכל היותר, תמונה חלקית בלבד של המתרחש ברצועה. נתונים אלו לא נעלמו מעיני העולם, והתוצאה היא שישראל צנחה 11 מקומות במדד חופש העיתונות העולמי, לדירוג הנמוך ביותר מאז פרסום המדד בשנת 2002.
יתר על כן, נראה שהמשטרה מבקשת למנוע מראש הפגנות שקוראות להפסיק את המלחמה ו/או מאשימות את מדינת ישראל בביצוע פשעים נגד האנושות בעזה (לרבות רצח עם). זאת, באמצעות סירוב שיטתי כמעט לכל בקשה של קיום הפגנה כאמור ובמקרים מסוימים באמצעות דרישת רישיון להפגין ללא צורך. ככל שקמות משמרות מחאה שאינן מצריכות אישור של המשטרה, המשטרה פועלת באלימות קשה על מנת לדכאן ובשורה של מקרים שוטרים תועדו מחרימים וקורעים שלטים שבהם קריאות נגד המלחמה, תוך שהם מתנכלים למפגינים שנושאים אותם.
המשטרה אף נוהגת "להגדיל ראש" בכל הקשור להתבטאויות של יחידים ומרבה לעצור אזרחים בעילת שווא של חשד להפרת השלום והסדר הציבורי כדי להפליל התבטאויות ולהימנע מהצורך לקבל אישור פרקליטות לפתיחה בחקירה על התבטאויות אלו. בין האזרחים והתושבים שנעצרו בגין עילת שווא זו ולאחר מכן שוחררו ללא שהוגש כתב אישום נגדם, ניתן למנות את חוקרת המוח והזמרת המצליחה דלאל אבו אמנה; את יואב בר, מתכנת בן 68 מחיפה ואקטיביסט נגד הכיבוש; את אחמד ומחמוד מונא, הבעלים של חנות הספרים Educational Bookshop במזרח ירושלים; והסטנדאפיסט נידאל בדארנה.
השתקת ביקורת על ידי הציבור
בהלך הרוח הנוכחי בישראל, ביקורות על התנהלות מדינת ישראל בעזה וביו"ש מבוטלות בזלזול על ידי חלקים גדולים בציבור הישראלי. אמנם, תופעת ההתעלמות מביקורות מסוג זה ידועה כבר שנים, אך נראה שבעקבות המלחמה הזעם הציבורי על המבקרים הגיע לנקודת שיא והם מוקעים דרך קבע כבוגדים, אנטישמים או כתומכי טרור על לא עוול בכפם.
הלך רוח זה מתבטא, בין היתר, בתקשורת ובמוסדות החינוך. כלי התקשורת המרכזיים והגדולים בישראל נוקטים בגישה של צנזורה עצמית שמכוחה הם ממעטים לסקר ולהציג את המתרחש ביו"ש ובעזה, ונמנעים מלהזמין פרשנים ומרואיינים שדעתם אינה עולה בקנה אחד עם הלך הרוח הציבורי. כמו כן, ישנה מגמה של סיקור שטחי של טענות לביצוע פשעים חמורים על ידי מדינת ישראל במהלך מלחמת חרבות ברזל. לרוב הסיקור אינו מציג בפירוט את הטענות כשלעצמן, אלא הוא בבחינת עדכון חדשותי לגבי עצם הבעת הביקורת. לעיתים הסיקור כולל התייחסות של גורמי שלטון שונים לגוף או לאדם שהציגו את הביקורת, כדי לעשות דה לגיטימציה לטענות שלו. כל זאת, ללא כל התייחסות רצינית לטענות לגופן. כך, רוב הציבור הישראלי לא נחשף לחוות הדעת המפורטות של גופים בין-לאומיים ושל היסטוריונים ישראלים וחוקרי שואה לגבי האפשרות שישראל אכן מבצעת רצח עם בעזה. הציבור הישראלי גם אינו נחשף כמעט לשימוש של צה"ל במגנים אנושיים; לירי חסר ההבחנה באזרחים עזתים חפים מפשע; לעינויים, התעללויות והרג של עצורים פלסטינים; להתערבות של רשויות הביון הישראליות בבית המשפט הפלילי הבינלאומי בניסיון למנוע העמדה לדין של גורמי ממשל ישראלים; לעדויות על ירי של כוחות צה"ל בילדים; למעצרי השווא וההפחדה של פלסטינים וערביי ישראל בעקבות הבעת ביקורת על מדינת ישראל; ולדיווחים הלא מדויקים (שלא לומר מטעים) של צה"ל בנוגע למספר המחבלים ההרוגים בעזה.
נראה שהצנזורה, על כל גווניה, מקבלת תמיכה רחבה בציבור הישראלי. בסקר שנערך על ידי מכון המחקר האמריקאי פיו (Pew Research Center) נמצא ש60% מהישראלים מעוניינים לצנזר פרסומים ברשתות החברתיות שמביעים סימפתיה לסבל של הפלסטינים בעזה. כמו כן נמצא שחצי מהישראלים חושבים שצריך לצנזר פוסטים שמעבירים ביקורת על פעולות הממשלה בעת מלחמה.
השתקה ציבורית של ביקורת אינה מוגבלת רק להימנעות של ערוצי התקשורת מלהציג עמדות שאינן נוחות לציבור הישראלי. כך גם קורה במוסדות חינוך.
בספטמבר אשתקד, תלמידה ערבייה בכיתה ז' מבית הספר המקיף זילברמן בבאר שבע הותקפה על ידי עשרות תלמידים לאחר שהביעה סימפתיה לילדים בעזה. התלמידים המעורבים הקיפו אותה וצעקו לה "שיישרף לכם הכפר" ו"לא רוצים כאן ערבים". בתגובה, סגן ראש העיר שמעון טובול קרא לשלול את אזרחותם של הורי הילדה ולגרש אותם מבאר שבע. הילדה עצמה הושעתה ומשרד החינוך טען שזה נעשה "כדי להגן עליה". אתר ynet בחר להדגיש בכותרת שהילדה "קראה לחיילים רוצחים לכאורה" למרות שכל חטאה היה לציין עובדה: בעזה נהרגים גם (אלפי) ילדים. כמו כן, מורים שהביעו ביקורת על צה"ל במסגרת חשבונותיהם הפרטיים ברשתות החברתיות גם הם היו נתונים למתקפות ציבוריות ואף לפיטורים. מורה אחד שהביע ביקורת כאמור, הוקע כתומך טרור, על ידי עיריית פתח תקווה שבה עבד ועל כן פוטר. בית הדין לעבודה החליט לתת סעד זמני של ביטול הפיטורים תוך הבעת ביקורת קשה על התנהלות העירייה. לאחר חזרתו לבית הספר, תלמידים קיללו אותו וירקו עליו והוריהם גיבו אותם. מורה אחר עורר סערה בעקבות סרטון שפרסם ובו הביע ביקורת חריפה על התנהלות צה"ל ברצועת עזה ואף הביע תמיכה בסרבנות. ראש העיר נשר פנה למשרד החינוך בדרישה לפטר את המורה, ואכן מחוז חיפה של המשרד ביקש לזמן את המורה לבירור והטיל ספק בהמשך העסקתו.
כך יוצא שבאופן אבסורדי, מי שקוראים לסרבנות ולהנחת הנשק מסומנים כתומכי טרור, בעוד שמי שקוראים לשרוף כפרים לא רק נתפסים כשומרים על בטחון המדינה, אלא גם ממונים להיות שרים.
כמו בחינוך, כך גם בתרבות – לאחרונה הסרט אין ארץ אחרת של היוצרים יובל אברהם ובאסל עדרא עלה לכותרות, בין היתר בעקבות זכייתו באוסקר. אולם, ובניגוד למה שניתן היה לחשוב, אף אחד לא חגג בנתב"ג את חזרתם של היוצרים מהטקס ובנוסף לכך ששר התרבות ביקש לאסור את השידור של הסרט בחוסר סמכות, היו קריאות לביטול הקרנתו של הסרט באוניברסיטת חיפה ובארגון השומר הצעיר. באוניברסיטת חיפה בחרו לבטל את ההקרנה בטענת סרק שהקרנת הסרט צריכה לקבל אישור של המועצה לביקורת סרטים. לאחר פנייה של האגודה לזכויות האזרח בנושא, האוניברסיטה חזרה בה מעמדתה וטענה שהסרט יוקרן במועד שנקבע. בארגון השומר הצעיר ביטלו את ההקרנה לחלוטין לאחר איומים של ארגוני ימין קיצוני ולחצים מעיריית כפר סבא. לצד זאת, אחד מיוצרי הסרט אף הותקף על ידי מתנחלים וכוחות צה"ל. כל זאת, בעקבות הביקורת הלגיטימית שהסרט מביע על העוולות שנעשות לתושבי מספאר יטא בחסות מדינת ישראל.
מה קורה כאשר הציבור לא רוצה לדעת, או: חובתו המוסרית של הציבור לדעת
כידוע, אחד מעקרונות היסוד של דמוקרטיה ייצוגית, הוא שהאזרחים מאצילים לשלטון הנבחר את הסמכות לקבל החלטות בשמם. בתמורה, השלטון דואג לכל צרכי החיים של אזרחיו ואלו נהנים מאורח חיים נוח וחופשי יחסית בכפוף לחובות שהשלטון מטיל עליהם (ועל עצמו). במידה והציבור מרגיש שהתנהלות השלטון אינה הולמת את צרכיו הוא יכול להחליף אותו בבחירות כל תקופה מסוימת. הכרזת העצמאות האמריקאית מתארת היטב את היחס שבין שלטון דמוקרטי ייצוגי לאזרחים שלו. היא מציינת ש"בכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית... הרי שזכותו של העם לשנותה או לבטלה, ולהקים ממשלה חדשה... כך שבעיני העם היא המתאימה ביותר להגשמת ביטחונו ואושרו".
עם קבלת הסמכות לקבל החלטות בשם האזרחים, השלטון מקבל גם מנדט מוסרי מסוים. כלומר, הציבור מניח ומאפשר לשלטון לשקול גם שיקולים מוסריים בעת קבלת החלטות. שכן, לרוב המוחלט של ההחלטות שהשלטון מקבל ישנן גם השלכות מוסריות שיש להתחשב בהן. כלומר, השלטון הוא השלוח של הציבור וכל פעולה של השלטון כמוה כפעולה של הציבור. לכן, הציבור אינו יכול להתפרק כליל מהריבונות המוסרית שלו – קרי, הכוח והחובה לקבל החלטות תוך התחשבות בהשלכות המוסריות שלהן - ולהפקיד את כולה בידי השלטון.
הווה אומר, אדישות "רציונלית", שבגינה אזרחים בוחרים לא לקחת חלק פעיל בהחלטות ציבוריות, לא תפטור אותם מאחריות להחלטות לא מוסריות שהשלטון מקבל, לא כל שכן כאשר אזרחים בוחרים במודע להימנע מחשיפה להשלכות המוסריות של החלטותיו של השלטון. אדרבא, אזרח הפועל כך מביא על עצמו קלון מוסרי גדול אף יותר מאשר אם היה נוהג רק באדישות רציונלית.
בהיקש מן הדין הפלילי לתחום המוסר, נראה שהמדינה עצמה מכירה בכך שהתעלמות מכוונת מנסיבות שבהתקיימן המעשה הופך לפלילי לא תפטור את עובר העבירה מאחריות למעשה. כך למשל, דוקטרינת עצימת העיניים שמעוגנת בס' 20(ג)(1) לחוק העונשין, תשל"ז–1977 מחילה מודעות לנסיבות ולטיב המעשה גם על מי שחשד באפשרות קיומן אך נמנע מלברר אותן. יתרה מכך, ניתן גם להקיש מדיני האצילה במשפט המנהלי לגבי אחריותו המוסרית של הציבור למעשיו של השלטון, לפיהם כאשר האוצל (הציבור) אוצל מסמכותו לנאצל (השלטון), הוא אינו מאבד מסמכותו וממשיך לשאת באחריות על פעולות הנאצל.
נראה אם כן, שלצד החובה של השלטון לכבד את זכות הציבור לדעת ולהגן עליה, אסור להתעלם מחובתו המוסרית של הציבור לדעת. החובה המוסרית לדעת נובעת מתפיסת האדם-האזרח כשותף פעיל בעיצוב החברה, ולא כצופה מן הצד. היא מעוגנת בעקרונות יסוד של אחריות מוסרית אישית לפעולות שמתבצעות בשמו, גם אם לא בידיו. אמנם ניתן לטעון כי לא ניתן לצפות מהציבור לדעת הכול, אך אין המדובר בדרישה לדעת כל דבר, אלא בדרישה מינימלית לא להסב את המבט במודע כאשר מוצגות עדויות חותכות על עוולות מוסריות. מובן שאין מדובר בדרישה פשוטה. החברה הישראלית מצויה בתקופה רווית חרדות ותחושה של איום קיומי. אך דווקא במצבים כאלה, מוטלת על כל אזרח אחריות מוסרית לא להפקיר את התודעה הציבורית באמצעות "טאטוא" מתחת לשטיח של עובדות שלא נעים לשמוע, אלא לדרוש לדעת – ולשפוט בכנות האם אנו כחברה אכן פועלים באופן ראוי.
** נכון למועד הפרסום של פוסט זה, ומאז שישראל הפרה את הסכם הפסקת האש ב-18 במרץ, צה"ל הודה שלמעלה מ-80% מההרוגים בתקיפות ברצועת עזה הם אזרחים בלתי מעורבים (כ-2,280 בני אדם). כמו כן, ישראל הטילה מצור מוחלט על עזה, ועל פי עדויות של קציני צה"ל הוא יביא להרעבה המונית של האוכלוסייה המקומית אם לא יוסר לאלתר. בעקבות הממצאים, סמנכ"ל סניף אמנסטי ישראל, חזר בו מההתנגדות לקביעה שישראל מבצעת ג'נוסייד בעזה.
ששי רצון, סטודנט שנה ג למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים