דיני זכויות האדם הבין־לאומיים מהווים מסגרת מבטיחה מאוד להתמודדות עם שאלות של חופש הביטוי באקדמיה בעת מלחמה. זאת, מאחר שלצד הגנה חזקה מאוד, הדין הבין־לאומי מכיר בכך שביטויים מסויימים מהווים סכנה אמיתית לזכויות אדם ולשלום.
פוסט זה הוא שני מתוך אסופת פוסטים העוסקים בהיבטי זכויות אדם של מלחמת ה-7 באוקטובר 2023.
ב־11 בינואר 2016 חתמה קבוצת אקדמאים מאוניברסיטאות טורקיות שונות על מכתב שהכין ארגון בשם "אקדמאים לשלום" (Academics for Peace), שכותרתו "לא נהיה צד לפשע הזה". המכתב קרא לרשויות המדינה בטורקיה לחדול מהטלת עוצר ופעולות אחרות, שהיוו, לטענת קבוצת האקדמאים הפרות חמורות של זכויותיהם של אזרחי טורקיה הכורדים בדרום מזרח המדינה. יום לאחר פרסום המכתב כינה הנשיא ארדואן את החותמים "פסאודו־אקדמאים" והאשים אותם בבגידה. בשנים לאחר מכן, הם הושמצו פומבית כ"מחבלים", והיו נתונים להליכים משמעתיים, מנהליים ופליליים. הליכים אלו התרחשו כחלק מרדיפה של אקדמאים לאחר ניסיון ההפיכה של יולי 2016 וההכרזה על מצב חירום בטורקיה, במסגרתה מאות אקדמאים פוטרו מתפקידיהם באוניברסיטה באמצעות צווי חירום.
המקרה של מכתב ה"אקדמאים לשלום" הוא מקרה קיצוני של פגיעה בוטה בחופש הביטוי של חוקרים. אולם נדמה כי ההתפתחויות בישראל מאז הטבח הנורא שביצע החמאס ב־7 באוקטובר מקרבות אותנו בישראל לתרחיש דומה. האקדמיה הישראלית סוערת סביב עצומות שחברי סגל ישראליים חתומים עליהן, טורי דעה, סרטונים שפרסמו בתקשורת, ואפילו מאמרים אקדמיים, בנוגע לחוקיות של פעולות של צה׳׳ל בעזה או למדיניות הרצויה לגבי עזה. הגם שקשה לדמיין ברגע זה פיטורים של אנשי אקדמיה בשל דעותיהם, צורות מתונות ועדינות יותר של משטור ביטויים הופעלו על ידי ראשי אוניברסיטאות, כגון נזיפות פומביות. הדיונים הערים סביב העמדות הפומביות של חברי אקדמיה בנוגע לניהול הלחימה בעזה, בזמן מלחמה, מעלות שאלות רבות בנוגע לחופש הביטוי, למקום של האקדמיה בחברה דמוקרטית, ולאחריותם של מרצות ומרצים כשהם מתערבים בדיון הציבורי.
בלי להתיימר לענות לכל שאלות אלו, בפוסט קצר זה אבקש להציע מסגרת אנליטית המתאימה להתמודדות עם שאלות אלו, דיני זכויות האדם הבין־לאומיים, ולהבהיר מה הרלוונטיות והחשיבות שלהם לשאלות המתעוררות בישראל ביחס לחופש אקדמי בעת מלחמה. מובן שכללי המשפט הישראלי ביחס לחופש הביטוי חלים באופן ישיר על הסוגייה. אולם דווקא בגלל שהמשפט הישראלי מוכר היטב למשפטנים בישראל, אתמקד במשפט הבינלאומי. מסגרת זו מחייבת את ישראל. אך הסיבה העיקרית שדיני זכויות האדם הבין־לאומיים היא מסגרת מעניינת ורצוייה לדיון בחופש הביטוי באקדמיה בעת מלחמה היא שמשפט זה מכיר בכך שביטויים מסויימים מהווים סכנה אמיתית לזכויות אדם ולשלום, ולכן לא רק מאפשר למדינות להגביל את חופש הביטוי באופן משמעותי, אלא אף מחייב אותן לעשות זאת. במילים אחרות, לא מדובר בתפיסה של אינדיבידואליזם פרוע, אלא בתפיסה אחראית, המכירה במשמעות הקונקרטית והקולקטיבית של ביטויים.
לאור האיומים הגוברים בעשור האחרון על החופש האקדמי עם עלייתם של משטרים לא ליברליים, גובר העיסוק של המשפט הבין לאומי בחופש האקדמי. לפי דיני זכויות האדם הבין־לאומיים, כך התחדד לאחרונה, ״חופש אקדמי״ הוא אגד של זכויות אינדיבידואליות, ביניהן חופש הביטוי, הזכות לחינוך, הזכות לאמת, הזכות ליהנות מפירות חקר המדע, ושל עקרונות מוסדיים, ביניהם עצמאות המוסדות האקדמיים והסגל שלהם מהמדינה. פוסט זה מתמקד בפגיעות בחופש הביטוי של חברי סגל אקדמי בעת מלחמה.
לפי ביטוי לטיני, ״בעת מלחמה, החוקים שותקים״ (Inter arma leges). היום, לאור חשדות לניצול לרעה של תפיסה זו על ידי השלטונות והסכנה לקיום דמוקרטיה, משטר זכויות האדם הבינלאומי קובע תנאים קפדניים להשעיית זכויות בעת מלחמה. חופש הביטוי, לרבות חופש ביטוי אקדמי עליו חלים כללים אלה, נמנה בין הזכויות שניתן לגרוע מהן בעת מצב חירום אשר מאיים על חיי האומה, כאמור בסעיף 4 לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות (להלן: האמנה) שישראל חברה בה משנת 1991. גריעה כזו מותרת בכפוף לתנאים פרוצדוראליים שונים, ורק במידה הנדרשת ממצב החירום, ובכפוף לאיסור הפליה. סעיף מקביל מצוי באמנה האירופית לזכויות האדם.
כיוון שישראל לא הודיעה רשמית על גריעה מחופש הביטוי כאמור בסעיף 4 (היא הודיעה רק על גריעה מסעיף 9 המגן על הזכות לחירות בשל מצב החירום במדינה), היא כפופה לדין הכללי בנושא, לפיו המדינה רשאית להטיל מגבלות על חופש הביטוי, בין היתר לצורך שמירה על הבטחון הלאומי (סעיף 19.3 לאמנה). זאת בכפוף לתנאי נחיצות ומידתיות, ובכפיפות לאיסור הפליה.
הוועדה לזכויות אדם, גוף המומחים האמון על פרשנות האמנה, הבהירה כי יש לפרש את האפשרות להגביל את חופש הביטוי באופן צר, כדי למנוע שימוש לרעה באמנה שעלול לפגוע בליבת הזכויות. בהתאם, אין להשתמש בתירוץ של שמירה על הבטחון הלאומי כדי להשתיק פעילות למען עקרונות דמוקרטיים וזכויות אדם. כמו כן, הוועדה ציינה כי המטרה של מניעת ביקורת על הממשלה לעולם לא תעמוד בתנאי הנחיצות. נוסף על כך, יש להגדיר בצורה ברורה ומדויקת עבירות כגון "עידוד טרור", כדי להבטיח שהן לא יובילו להתערבות מיותרת או בלתי מידתית בחופש הביטוי. בכל מקרה, יש צורך בהוכחת קשר ישיר ומיידי בין הביטוי לבין האיום על הבטחון הלאומי.
כללים אלה תקפים ביתר שאת כשמדובר בביטוי אקדמי. הגישה הרווחת בתחום היא כי האקדמיה נהנית ממעמד מועדף בכל הנוגע לחופש הביטוי לאור תפקידה החשוב בהפצת האמת, בחינה רפלקטיבית והשמעת עמדות מגוונות, כולל ביקורתיות, בנוגע לסוגיות אתיות, פוליטיות וחברתיות. מכאן, שרק במקרים יוצאים מן הכלל תהיה הצדקה לפגיעה בחופש הביטוי האקדמי. התפקיד החשוב של האקדמיה אינו מתיישב עם חובת נאמנות לממשלה ספציפית. בהקשר של מלחמה בטרור קבעה הוועדה לזכויות האדם שיש להימנע מהגבלות מוגזמות על גישה למידע, וכי אין לפרש חוקי בגידה או חוקים דומים הקשורים לבטחון לאומי באופן שמאפשר להעמיד לדין חוקרים בשל הפצת מידע שיש לציבור עניין לגיטימי בו ושאינו פוגע בבטחון הלאומי. נוסף על כך, נוכח החשיבות של החופש האקדמי לדמוקרטיה, מוסדות בינלאומיים לזכויות האדם אמצו גישה רחבה ביחס להגדרה של פגיעה בחופש הביטוי האקדמי, כזו שכוללת סנקציות מנהליות לרבות פיטורין, נזיפה ופעולות אחרות המיועדות להשתיק או להגביל ביטוי של חוקרים וחוקרות. אולם יש להבחין בין ביקורת כלפי חוקרת, לבין ניסיון להשתיק את אותה החוקרת, לרוב באמצעות סנקציה המופעלת על ידי רשויות המדינה או המוסד האקדמי.
כך, בהקשר של בטחון לאומי, ההגנות החזקות שהמשפט הבינלאומי לזכויות אדם מספק לביטוי אקדמי נסוגות, על פי סעיף 19.3 לאמנה רק בפני סכנות ישירות לבטחון הלאומי. בנוסף, סעיף 20 לאמנה מטיל על מדינות חברות בה חובה להגביל ביטויים מסוכנים במיוחד:
1. כל תעמולה למלחמה תיאסר על ידי חוק.
2. כל הטפה לשנאה לאומית, גזעית או דתית, המהווה הסתה להפליה, לפעולת איבה או לאלימות תיאסר על ידי חוק.
החובה של המדינה לאסור ביטויים אלו מבוססת על הנסיון ההיסטורי, במיוחד מהמשטר הנאצי, ועל ההבנה שלביטויים מסויימים יש כוח גדול מאוד לעודד פגיעות חמורות בזכויות אדם. בדומה להגבלה על חופש ביטוי המהווה סכנה לבטחון לאומי, המגבלות על חופש ביטוי הקבועות בסעיף 20 לא מהוות צ׳ק פתוח למדינות. על המגבלות לעמוד בתנאי נחיצות ומידתיות של סעיף 19.
על כן בדיון על הגבלת חופש הביטוי האקדמי בעת מלחמה, עיקר המלאכה היא לבחון אם הביטוי, בהתחשב בנסיבות (הקשר, זהות הדובר, אמצעי הביטוי) מהווה סכנה לביטחון הלאומי, או הטפה לשנאה המהווה הסתה להפליה, לפעולת איבה או לאלימות. כך, למשל, על רקע פיגועי טרור מהעת האחרונה, הפצה של אמנה או טקסטים אחרים של ארגון טרור הקורא לביצוע פיגועים נוספים תיחשב סכנה לביטחון הלאומי. על כן ניתן יהיה להגביל את ההפצה גם אם היא מבוצעת על ידי אנשי אקדמיה, אלא אם מדובר בהפצה לצורך מחקר אקדמי או דיון ביקורתי בהם. מנגד, החתימה של ה"אקדמאים לשלום" על העצומה המבקרת את פעילויות טורקיה ב־2016 תהנה מהגנה. כך קבע בית המשפט החוקתי של טורקיה ביולי 2019, כאשר ביטל את הרשעתם של עשרה מהאקדמאים שחתמו על העצומה, לאחר שהורשעו בעבירת "הפצת תעמולה למען ארגון טרור". חוות דעת הרוב התבססה, בין השאר, על הפסיקה של בית הדין האירופי לזכויות האדם, תוך מתן תשומת לב מיוחדת לזהותם של החותמים כאנשי אקדמיה, אשר נהנים מחירויות רחבות יחסית להביע את דעתם. רוב שופטי בית המשפט קבעו שהרשעתם של האקדמאים מפרה את הזכות לחופש הביטוי המעוגנת בחוקה הטורקית. לדבריהם, רק תעמולה המופצת באופן שמצדיק, משבח או מעודד שימוש בשיטות הפעולה של ארגוני טרור, ביניהן כפייה, אלימות או איומים, יכולה להיחשב כפשע ולהגביל את חופש הביטוי. דעות התומכות בעמדותיו בלבד של הארגון בנושאים פוליטיים, כלכליים וחברתיים, אינן יכולות להיחשב כתעמולת טרור.
יתר על כן, בית המשפט דחה את הטענה שהעצומה מהווה תעמולה למען ארגון טרור נוכח פנייתה רק למדינה ולא לארגון הטרור עצמו, לסיים את הסכסוך. הוא סבר כי לא ניתן להאשים אקדמאים בכך שאינם רואים בארגון בלתי חוקי ובמדינה שחקנים שווים, וכי ענישה של אקדמאים בנסיבות אלה תפגע בדיון הציבורי אודות המצב של הכורדים במדינה. בנוסף ציין בית המשפט, שלא ניתן לקבל את הטענה לפיה העצומה נועדה להשפיל את טורקיה בזירה הבינלאומית כהצדקה להגבלה של חופש הביטוי. בהיעדר דברי שבח או האדרה של האלימות וללא הטפה לשנאה, אין הצדקה להעניש את האקדמאים על חתימה על העצומה. (לדיון בפסק הדין ובצורך לבטל לא רק הרשעות פליליות אלא גם בסנקציות אזרחיות ראו כאן.)
מסגרת אנליטית זו מוצאת ביטוי בדין הישראלי, שמגן על חופש הביטוי אך מאפשר הגבלות שלו, ואוסר על הבעת תמיכה בטרור בסעיף 24 לחוק המאבק בטרור, התשע״ו-2016, ועל הסתה לגזענות בסעיף 144 לחוק העונשין, התשל״ז-1977. מסגרת זו מספקת סטנדרט בינלאומי הפשוט ליישום, שלאורו ניתן לבחון את הפרשנות שנותנים רשויות אכיפת החוק, בתי המשפט וכן, בהתאמות הנדרשות, מוסדות אקדמיים לחופש הביטוי בהקשר האקדמי ולעבירות של תמיכה בטרור ועבירות בטחוניות אחרות (ניתן לטעון שמסגרת זו אף חלה על מוסדות אקדמיים פרטיים מאחר שעל פי הוועדה, חובות המדינה בקשר לחופש הביטוי כוללות את החובה להגן מפני פעולות של שחקנים פרטיים). זאת, כמובן, רק כל עוד יש עניין בכך שישראל תישאר מדינה דמוקרטית. מאז הטבח של ה־7 באוקטובר נשמעים קולות שטוענים שלמדינות דמוקרטיות יש חסרון מובנה ביחס לארגוני טרור, בגלל הדבקות שלהן בזכויות אדם ובשלטון החוק. אולם בהקשר של חופש הביטוי, למרות ההגנה החזקה על הזכות, הדין מאפשר ובמקרים מסוימים אפילו מחייב, להגביל ביטויים בעילות שתואמות בדיוק את הנסיבות של לחימה בטרור: סכנה לביטחון לאומי והטפה לשנאה שמהווה הסתה לאלימות.
ד׳׳ר נטלי דודזון היא מרצה בכירה בפקולטה למשפטים ע׳׳ש בוכמן באוניברסיטת תל אביב. היא חוקרת משפט בינלאומי לזכויות אדם, משפט חוקתי ומשפט וחברה.