שיקולי הסברה אינם מצדיקים מדיניות ממשלתית של הלעטת השיח הציבורי באלימות גראפית
מתקפת הטרור של ה־7 באוקטובר השאירה שובל חסר תקדים של תיעוד ויזואלי של מעשי טבח מחרידים. אלפי שעות של קטעי וידאו נאספו ממצלמות גוף שחבשו המחבלים, מצלמות אבטחה, מצלמות רכב ומצלמות גוף של אנשי כוחות הבטחון. תוך ימים ספורים הפכה יחידת דובר צה"ל חלק מהחומרים האלה לסרט תיעודי שמציג לצופים באופן מרוכז עדויות לכמה מהמעשים המזוויעים שהתרחשו באותו הבוקר. הסרטון שהופק הוצג בשלב ראשון למעגל מצומצם של עיתונאים בכירים ומקבלי החלטות מרכזיים בעולם (ראשי מדינות, שגרירים, שרים וחברי פרלמנט). בשלב השני הורחבו ההקרנות לכלול גם "משפיענים" במשמעות העממית יותר של המושג. מתחילת ההקרנות ועד היום צה"ל נקט אמצעים מרחיקי לכת, טכנולוגיים ומשפטיים, כדי להבטיח שהסרטון לא "יזלוג" מחוץ לקהל מוגדר שהוזמן באופן אקסקלוסיבי להקרנות.
על פי דיווחים בתקשורת, בישיבת ממשלה שנערכה ביום השנה לטבח פרץ ויכוח באשר להפצתו של הסרטון לציבור הרחב. חלק מהשרים התרעמו על כך שהסרטון נותר במעגלים סגורים וראו בכך "נזק להסברה", בעוד שנציגי צה"ל טענו שמגבלות משפטיות מונעות את הפצתו. שרים אחרים גרסו שיש להימנע מהפצת הסרטון מחשש להשפעות טראומטיות על הצופים.
ברשימה זו אני מבקש לתהות באשר לשימוש הממשלתי הבלעדי במידע מהסוג הזה והשפעתו על השיח הציבורי. מסקנתי תהיה כי טוב עשה הצבא בראשית הדרך כשהגביל את המידע למעגל מצומצם מאד של מעורבים בקבלת החלטות הרלוונטיות למלחמה, והתנגד לדרישות שהגיעו מהדרג המדיני להפצת הסרטון ברבים, וטוב תעשה הממשלה אם תימנע מלהורות על הפצת הסרטון ברבים.
זכות הציבור לדעת בשירות קבלת החלטות מבוססות מידע
זכות הציבור לדעת מוכרת כיום כתנאי־בלעדיו־אין למשטר דמוקרטי. היא מעוגנת בכל דמוקרטיה בחקיקה דוגמת חוק חופש המידע, תשנ"ח–1998. היא מוגנת אף במשפט הבין לאומי. יש הטוענים שיש לראות בה זכות חוקתית. טענות מרכזיות בעד הכרה בזכות הזו עוסקות בתרומתה למשטר הדמוקרטי – היא מאפשרת לאזרחים גישה למידע שהוא חיוני לשם בקרת נבחרי הציבור ולשם גיבוש עמדה מושכלת בעניינים שעל סדר היום.
בסעיף 1 לחוק חופש המידע הישראלי קבוע העיקרון לפיו "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית". סעיף 2 קובע שהגדרת "מידע" כוללת מידע שהוא "כתוב, מוקלט, מוסרט, מצולם או ממוחשב". רשימת הרשויות הציבוריות מוגדרת באותו סעיף והיא כוללת בין היתר את כל משרדי הממשלה ואת הצבא (פרט לאגף המודיעין). מכאן שלכל אזרח או תושב ישראלי הזכות לקבל מהצבא או הממשלה את הסרטון המדובר לעיונו. זכות זו כפופה לסייגים המופיעים בסעיף 9 לחוק. הסייג היחיד הרלוונטי לענייננו הוא סייג הפגיעה בפרטיות. בישיבת הממשלה שתוארה לעיל טען ראש הממשלה שאפשר לפתור בעיה זו בטשטוש פניהם של קורבנות הטבח המופיעים בו. מסיבות שלא נעסוק בהן כאן, ספק אם טשטוש שכזה אכן פותר את החשש לפגיעה בפרטיות, אולם לצורך הדיון הנוכחי אניח כי הבעיה ניתנת לפתרון. ככל שקיים פתרון כזה, הרי שהמצב המשפטי הוא שכל אזרח זכאי לקבל מהצבא עותק של הסרטון המדובר ולעשות בו כרצונו.
המניע להכרה בזכות הציבור לדעת תואר לראשונה בפרשת שליט (1990), והיווה בהמשך את הבסיס לחקיקת חוק חופש המידע. עיקרו בהבנה שמידע הוא רכיב חיוני בשיח הציבורי ובתהליכי קבלת החלטות קולקטיביים רציונליים, ולכן "מעין מפתח לפעולתה של המערכת הדמוקרטית כולה" כדברי הנשיא שמגר באותה פרשה. אם זו ההצדקה לפרסום מידע, מתעוררת מאליה השאלה הבאה: האם מידע שאינו עובדתי בעיקרו, שאינו תורם לקבלת החלטות רציונלית ושעיקר פועלו הוא בהסערת רגשות, מחויב גם הוא בפרסום במסגרת "זכות הציבור לדעת"? האם ראוי שממשלות וגורמים מוסדיים יזרימו מידע כזה אל תוך השיח הציבורי?
רתיעה בעולם המערבי, הצפה בעולם המוסלמי
ההכרה בחשיבות שיתוף הציבור במידע אמין ועובדתי, שהוא בסיס לקבלת החלטות רציונלית, וההימנעות מהעצמת הרגש בתהליכי קבלת החלטות, נטועות שתיהן עמוק בתרבות המערבית המודרנית. הן מעוגנות בתפיסות של רציונליות של השיח הציבורי, ואמונה של הוגים כמו רולס, הברמאס וארנדט לפיה מידע עובדתי הוא תנאי־בלעדיו־אין לדמוקרטיה השתתפותית. אלכסנדר מייקלג'ון כתב שהפצה חופשית של מידע נחוצה להבטחת "שיפוט שפוי ואובייקטיבי" על ידי הציבור המשתתף בשיח. הברמאס האמין ששיח רציונלי מגביל (וטוב שהוא מגביל) את מקומם של רגשות שעלולים "לזהם" את תהליך ההתייעצות הציבורית. גם בהליך המשפטי אנו מכירים את ההבחנה בין מידע עובדתי לבין תיאורים רגשיים. לא אחת נראה שופטים בהליכים בהם משתתפים מושבעים (בדרמות אמריקאיות וגם בחיים האמיתיים) מפצירים במושבעים להתעלם מאירועים שמעוררים רגשות במהלך המשפט ולהתמקד בעובדות "היבשות" בעת הכרעתם.
ברוח זו נהגו ממשלות מערביות והעיתונות המערבית לאורך המאה ה־20 (עם חריגות קלות) שלא להפיץ תמונות גראפיות של אלימות וקורבנותיה. כלי תקשורת מרכזיים במערב נמנעו בדרך כלל משידור תמונות זוועה, בין אם אלה הגיעו ממקורות בצד המערבי (למשל מחיילים בעיראק) ובין אם הגיעו מאויבי המערב (למשל תמונות עריפת ראשים על־ידי דאע"ש). הגישה הזאת נתמכה גם בסקרי דעת קהל שהראו שקהל צרכני התקשורת במערב אינו מעוניין בתמונות כאלה. בעולם האסלאמי הגישה הייתה שונה. מחקרים שהשוו בין סיקור מלחמות במערב ובמדינות ערב הראו כיצד האחרונים הרבו להשתמש בחיוויים גראפיים של האלימות, גם כקורבנות וגם כמחוללי האלימות, בעוד שבמערב נמנעו מכך. עם זאת נראה שבמאה ה־21 החלו במערב להתקנא באפקט החזק של תמונות זוועה על דעת הקהל. בישראל החלה הממשלה לראשונה לעשות שימוש בתמונות כאלה למטרות תעמולה בזמן פיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה. גם בארה"ב חל שינוי בערך באותה התקופה כאשר הוגשו המלצות לסנאט באשר להתמודדות עם תעמולה אסלאמיסטית, שכללו הצעה לשימוש בתמונות שמתעדות אלימות קשה "כדי להעצים את השפעת השפה", בדומה לאופן שבו תנועות אסלאמיות "מעוררות יצרים ומניעות לפעולה".
המטרות של הפצת "סרטוני זוועות" בארץ ובעולם
מטרתה של ישראל בהקרנות של סרטון הזוועות הייתה ליצור לגיטימציה לפעילות המלחמתית של צה"ל בעזה שהחלה ב־7/10 ותגבה בהמשך את חייהם של עשרות אלפי עזתים, מחבלים וחפים מפשע. כשלעצמה, זוהי מטרה צפויה ולגיטימית. אולם, האמצעי לא היה הצגת טעמים מצדיקים לפעילות המלחמתית, וודאי לא הגבלת מקומו של הרגש. נהפוך הוא. הסרטון הוא אמצעי לעיצוב השיח הציבורי באמצעות זעזוע רגשי. צה"ל צפה את הביקורת הביןלאומית שיגררו פעולות המלחמה, והאמין שחשיפה של צופים לזוועות החמאס תשפיע עליהם באופן עמוק, רגשי ומתמשך כך שהנכונות שלהם לתמוך בפעולותיו כנגד החמאס תגבר.
כבר במוצאי ה־7 באוקטובר כתב רוגל אלפר ב"הארץ" שסרטונים מזוויעים שהופצו בוואטסאפ וב"טלגרם" לא יוצגו לציבור הרחב כי "הם חומר נפץ פוליטי, שלממשלה ולצה"ל יש אינטרס שהציבור לא ייחשף אליו". המציאות הייתה מורכבת יותר. הדרג הפוליטי דווקא דחף מראשית הדרך להצגת התמונות לציבור הרחב בתקווה להישג תודעתי. הדרג הצבאי אכן העדיף להימנע מכך. המתנגדים התבססו על פרטיות הקורבנות, על התנגדות עורכים בכלי התקשורת המרכזיים משימוש בחומרים ועל היגיינה של השיח הציבורי. שופטים אמריקאים שבעת ביקורם בישראל נחשפו לסרטון סיפרו שבפגישה עם נציגי הפרקליטות הצבאית נאמר להם שהוא אינו מוצג לחיילי צה"ל, בדיוק בגלל החשש שהוא יעורר בהם תגובות נסערות מדי (הטענה עצמה מעניינת גם אם ספק שהמשפטנים שהשמיעו אותה אכן מודעים לתהליכי קבלת ההחלטות בנושא ולשיקולים שנשקלו).
כך או אחרת, בהיעדר הוראה רשמית מהדרג המדיני לשחרר את הסרט לציבור הרחב, המשיך צה"ל להקרינו למעגלים סגורים, אך הולכים ומתרחבים. בחודשיים הראשונים להפצתו צפו בו מעל עשרת אלפים צופים, כמעט כולם מחוץ לישראל. בתחילה היו אלה בעלי תפקידים מוגדרים במערכת הציבורית (פוליטיקאים, דיפלומטים, עיתונאים בכירים). בהמשך נכנסו למעגל "משפיענים" בהגדרה רחבה למדי (אנשים בעלי קשרים בעולם הבידור כמו גל גדות, משפיעני רשת ודומיהם). צה"ל ערך מעקב מדוקדק אחר מספר העוקבים המצטבר בחשבונותיהם ברשתות החברתיות של מי שהוזמנו להקרנות. במקביל, עמד בעינו הסירוב להציג את הסרט לקהל הישראלי. בקשת חופש מידע שהגיש הח"מ לדובר צה"ל בבקשה לקבל עותק מהסרט, סורבה.
דילמות דומות באשר למקום של מידע מעורר רגשות בשיח הציבורי התעוררו בעבר לא רק מצד ממשלות שהשתמשו בו כדי להכות בתופי המלחמה. בארצות הברית ניטש מאבק משפטי סביב פרסום תמונות של ארונות קבורה של חיילים שחזרו מעיראק, לאחר שהפנטגון סירב להפיצן. עותרים נגד הממשלה טענו שהמידע חיוני לשם הבהרת מחיר המלחמה לציבור, וזכו במאבקם המשפטי. באופן דומה מידע רב על מצבם של חטופים בישראל מופץ כאשר מטרתו לעורר את רגשות הציבור לתמוך בעסקה לשחרור החטופים בתנאים שאולי ללא ההעצמה הרגשית שנלווית למידע, הייתה אליהם יותר התנגדות. גם מאבקים כאלה מעוררים דילמות דומות. אולם לעניין זה חשובות שתי הבחנות לדיונים שיהיו בהמשך: הראשונה היא זו שבין מידע שמצוי בידי הממשלה ונטען שחובה עליה לשתף עם הציבור, לבין מידע שגורמים אזרחיים מפיצים במסגרת זכותם לחופש הביטוי. השנייה היא ההבחנה בין תיעוד גראפי של אלימות קשה, שיש בו נזקים ארוכי טווח להיגיינה של השיח הציבורי ושנוטה להסעיר את הרגשות באופן קשה יותר לשליטה, לבין מידע רגשי שהשפעתו מתונה יותר. עם זאת, הבחנות אלה אינן בהכרח מכריעות ומוצעות רק כשיקולים לדיונים עתידיים. מוצע גם להזהר מהבחנה שהוצעה ואינה בהכרח חשובה: ההבחנה בין מידע רגשי שתומך בלחימה וכזה שמתנגד לה.
חשיבה זהירה על הזכות למידע רגשי
אין בכוונתי לטעון כאן שלרגשות אין מקום בתהליכי קבלת החלטות, אישיים וציבוריים. השפעתם על קבלת החלטות היא עניין עובדתי בלתי נמנע. טענתי היא שמשפטית יש טעם להבחנה בין מידע עובדתי לבין מידע שעיקר פועלו הוא הסערת רגשות, בעיקר בעוצמה גבוהה. במידע שכזה יש לעשות שימוש זהיר, ובמקרים מסוימים, מוצדק שרשויות ציבוריות יימנעו מלהטמיעו בשיח. יש להעיר שהמידע המדובר זמין כמובן ברשתות כמו "טלגרם", אולם גם ב־2024 התפוצה והנגישות של סרטונים כאלה מצומצמת לאין שיעור כאשר השלטון, ובעקבותיו כלי התקשורת העיקריים וגם רשתות המיינסטרים, נמנעים מהנגשתו.
לישראל היו אינטרס והצדקה ברורים להציג את הזוועות שהתרחשו ב־7 באוקטובר למעגלים מצומצמים של מקבלי החלטות. ראשית, כיוון שדובר בימים הראשונים לאחר הטבח, בהם העובדות עדיין לא היו ברורות לכולם והיה צורך להבהירן. שנית, כיוון שהמעגלים המצומצמים להם הוצג הסרטון היו מוגבלים מאד כך שהנזק לשיח הציבורי בהפצת מידע מהסוג הזה היה מוגבל גם הוא. לבסוף, האנשים להם הוצג המידע בשלבים הראשונים היו כאלה שהיו מעורבים ישירות בקבלת החלטות רלוונטיות (ראשי מדינות, גנרלים ודיפלומטים) או בעלי השפעה ניכרת עליהם (עורכי כלי תקשורת). אפשר לטעון שנתון זה פועל לשני הכיוונים: כיוון שהם בעלי השפעה רבה, ככל שהנעה רגשית יותר ורציונלית פחות היא מזיקה, הרי שהנזק בהשפעה עליהם יהיה גדול במיוחד. מנגד, מדובר באנשים שחשופים לעושר רב של מידע עובדתי. במציאות כזו התוספת של מידע רגשי עשויה לתרום הקשר והמחשה למידע עובדתי, מבלי להשתלט על שיקול הדעת של צופה מיומן. זאת, בהנחה שממלאי תפקידים כאלה, ככל שהם ראויים לתפקידם, הם מיומנים בשקלול ההשפעות השונות על תהליכי קבלת החלטות ובברירת הרלוונטי והחיוני מזה שאינו. אלה אנשים שתפקידם אכן מצדיק, ואולי מחייב, הכרת כל סוגי המידע, כולל מידע מעין זה.
באשר לציבור הרחב המצב שונה. יש סיבות טובות לצפות שמידע ויזואלי מזעזע במיוחד ישתלט על השיח ועל שיקול הדעת. כמובן שככל שהמידע מסתובב בחברה האזרחית ואנשים מעוניינים להפיץ אותו, ואף עיתונאים מבקשים לעשות זאת, אין להטיל עליהם מגבלות, מהטעמים הידועים של חופש הביטוי והעיתונות. השאלה המעניינת אותי כאן היא האם ההכרה המשפטית בזכות הציבור לדעת עומדת לצד אלה הדורשים מהשלטון לאפשר לציבור הרחב גישה לסרטון. כפי שנכתב בראשית הדברים, זהו המצב המשפטי הנוהג (לאחר מענה אפשרי לבעיות פרטיות).
עם זאת, המצב הרצוי שונה. טוב עשה הצבא כשהגביל את המידע בתחילת הדרך לקהלים מצומצמים מאוד, ופחות טוב עשה כאשר הפך את הסרטון לפריט לסיפוק סקרנותם של עשרות אלפי משפיעני רשת וידוענים למיניהם. עוד פחות טוב עושה הדרג הפוליטי שמבקש להשתמש בסרטונים אלה כדי להסעיר את דעת הקהל ולהגביר את לוחמנותה. חיווי ויזואלי של מידע ידוע שאינו במחלוקת תורם לחוויה הרגשית, אבל פוגע ביכולת לנהל דיון מושכל.
סייג שיאפשר לרשות לקבוע מתי מידע הוא כזה שעלול להזיק לשיח הציבורי בגלל השפעתו על היצרים, מעורר שאלות קשות. הן דומות במהותן לשאלות שמעוררים מושגים עמומים כמו "הפרה של הסדר הציבורי" שרשות עלולה לפרש בהרחבה לצרכיה שלה. סייג שכזה יצטרך לחול רק על מידע שאין בו חידוש עובדתי ושתוכנו אינו שנוי במחלוקת. בעיקר הוא יצטרך להיות מוגבל למידע שהשפעתו היא בעוצמה כזו שלא ניתן להתמודד עימה באמצעות הגיוון. לעיתונאים בכלי תקשורת מערכתיים המחויבים לכללי אתיקה צריכה להיות תמיד אפשרות לגשת למידע כזה ולבחון אותו. אבל אין לחייב רשות להפיץ מידע שכזה לכל דורש, וראוי שהיא עצמה תמנע מלעשות בו שימוש לצרכים פוליטיים או לאומיים.
ההצדקה לכך אינה מבוססת על ביטול מקומם של רגשות בתהליכי קבלת החלטות. כעניין עובדתי רגשות ישפיעו תמיד על קבלת החלטות. כעניין נורמטיבי, יש בהשפעה שכזו יתרונות וחסרונות. הוויכוח באשר למקום של רגשות בקבלת החלטות רציונליות (אישיות וציבוריות) הוא סבוך, מורכב ומעמיק ואין אפשרות אפילו לגעת בקצותיו ברשימה כמו זו. לצרכי הדיון כאן אני מבקש להעלות את האפשרות שהתפיסה המודרנית המבקשת להגביל את הנטייה הטבעית לחוות רגשות בעוצמה רבה, ולעודד את הנטייה הפחות טבעית להתמקד במידע עובדתי, היא ראויה. תפיסה כזו גורסת שלעובדות יש מהות פנימית ייחודית שמקנה להן יתרון משמעותי בקבלת החלטות. לכן, היא מחייבת ממשלות לשתף את הציבור במידע המצוי בידיהן. מכאן שהיא עשויה גם לתמוך בהצנעת מידע שמכביד על כיבוש יצרים.
