בעניין יואל שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ נקבע כי שיתוף של פרסום משמיץ ברשתות החברתיות מהווה פרסום משמיץ נפרד וניתן לתבוע בגינו בעילת תביעה נפרדת. הרחבת ההגנה על הזכות לשם טוב, באמצעות הטלת אחריות על שיתוף (share) של פרסומים משמיצים ברשתות חברתיות, ללא תנאים נוספים, מהווה פגיעה חמורה מדי בחופש הביטוי.
בשנים האחרונות הרשתות החברתיות מהוות מעין "כיכר העיר" החדשה. כל אדם יכול לפתוח חשבון, הן בשמו והן באופן אנונימי, ולכתוב ככל העולה על רוחו. במדינת ישראל, המקוטבת חברתית ופוליטית, הרשתות החברתיות מהוות זירה חדשה להתנצחות ולהבעת דעה פוליטית או חברתית. בשל כך, בתי המשפט מתמודדים עם תביעות רבות העוסקות בפגיעה בזכות לשם טוב.
אבקש לטעון כי על אף שההסדר הקבוע בחוק איסור לשון הרע הנוגע לפרסום עצמו הוא ראוי ומקנה עילת תביעה לנפגע. בניגוד לכך, פסק הדין בפרשת שאול נ' ניידלי (2020), שגרם להאחדת הדין לגבי פרסום ולגבי שיתוף של פרסום "מקורי", אינו ראויה ופוגע באופן מהותי בחופש הביטוי. זאת כיוון שפעולת השיתוף היא שונה בתכלית מאשר פעולת הפרסום. יתרה מכך, האפשרות לתבוע את המשתף בלבד, לאור היות הפרסום אותו שיתף משום פרסום נפרד, מוסיף על הפגיעה בחופש הביטוי.
היחס בין הזכות לשם טוב לזכות לחופש ביטוי במסגרת חוק איסור לשון הרע
הפסיקה והספרות האקדמית התייחסו פעמים רבות ליחס בין הזכות לשם טוב, המוגנת באמצעות חוק איסור לשון הרע, התשל"ה-1965, לבין הזכות לחופש ביטוי. בעניין אבנרי נקבע כי הדין העולה מחוק איסור לשון הרע מהווה איזון עדין בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי.
חוק איסור לשון הרע קובע שיש לבחון אם באופן אובייקטיבי, הביטוי נועד להשפיל, לבזות או לפגוע באדם. אם אכן זו המטרה, ישנה עילה אזרחית בעלת פיצוי כספי לטובת האדם שפגעו בשמו הטוב שלא כדין, גם ללא הוכחת נזק.
עוולת הוצאת לשון הרע מתקיימת כאשר ישנו פרסום מהווה ביטוי שנועד להשפיל, לבזות או לפגוע באדם. חוק איסור לשון הרע קובע הגנות משמעותיות למפרסם, שהן הגנת "אמת דיברתי" והגנת "תום הלב". סעיף 19 לחוק, שעניינו חזרה על פרסום או דבר שנאמר, קובע כי חזרה על ביטוי משמיץ מהווה פרסום לשון הרע ויש אחריות בגינה, אך העובדה שמדובר אך בחזרה על אמירה קודמת יכולה להוות נסיבה מקלה בקביעת גובה הפיצוי.
ההתפתחות הטכנולוגית ויצירת הרשתות החברתיות שינו רבות את חופש הביטוי והאפשרות להביע דעה באופן חופשי. כיום, כל אדם יכול במספר דקות לפתוח חשבון ברשת חברתית ולהתחיל להביע את דעתו על ידי העלאת פרסומים לרשת. לצד זאת, כל משתמש יכול להפיץ את הפרסומים המשמיצים באמצעות לחיצה על כפתור ה"חיבוב" (Like), ואף להוסיף את דעתו האישית על הפרסום בשימוש באפשרות השיתוף ה"שיתוף" (Share) והוספת דעתו האישית. יודגש כבר כעת, כי באמצעות כפתור השיתוף, אותו הפרסום של אדם אחר מופיע בעמוד האישי של המשתף ברשת החברתית, תוך הצגת תוכן הפרסום המקורי לצד שמו של המפרסם המקורי. כמו כן, בשונה מחיבוב, פעולת השיתוף אינה מהווה הסכמה עם תוכן הפרסום. כך, ניתן להביע דעה אישית המצורפת לפרסום, ואולי גם להתנגד לתוכנו.
בתי המשפט נדרשו לסוגיה של התפתחות חופש הביטוי בעידן הטכנולוגי המודרני בשל האפשרויות החדשות לביטוי כפי שפורט לעיל. בעניין מור קבע בית המשפט כי לאור כניסת הרשתות החברתיות לחיינו, חופש הביטוי הפך להיות זכות מוחשית יותר. זאת, כיוון שכל אדם יכול להעביר מסרים בתפוצה רחבה, דבר שהיה שמור "למתי מעט".
הלכת שאול נ' ניידלי - "הלכת השיתוף"
בשנת 2014 חברת ניידלי בע"מ הגישה תביעה כנגד בני הזוג שאול, אשר סימנו חיבוב (like) לפוסט שבני הזוג פרסמו בפייסבוק לגבי החברה ושיתפו פוסט אחר הנוגע לתובעת, שהשמיץ אותה. התביעה טענה כי שתי הפעולות, הן החיבוב והן השיתוף, מהוות פרסום לשון הרע. הדיון בבית המשפט לא נסב על השאלה אם הפרסום המקורי הוא לשון הרע, אלא על השאלה אם השיתוף של פרסום העולה בפני עצמו לכדי לשון הרע.
בהליך בבית המשפט המחוזי הוגשה חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה לגבי ההבחנה בין פעולת החיבוב לבין פעולת השיתוף. חוות הדעת טענה כי בשונה מפעולת החיבוב, אשר מטרתה אינה להפיץ תוכן, תכלית פעולת השיתוף היא להעביר תוכן הלאה ולחשוף אותו לאנשים נוספים. חוות הדעת הדגישה כי כל שיתוף מציג את הפרסום המקורי, ופעולה זו אינה מקרית או אגבית, בשונה מפעולת החיבוב, שאינה עולה לכדי לשון הרע. לפיכך, חוות הדעת המליצה שפעולת ה"שיתוף" תיחשב לפרסום לפי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. לצד זאת, חוות הדעת העלתה את האפשרות שהפרסום המשותף (שאינו הפרסום המקורי) ייהנה מהקלות והגנות שונות שבחוק איסור לשון הרע.
בבית המשפט המחוזי קיבל השופט שנלר את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, וחייב את בני הזוג שאול בפיצויים בגין השיתוף, אך לא חייב אותם בפיצויים בגין החיבוב. בית המשפט עמד על ההבדל בין שתי הפעולות, כך שפעולת השיתוף מפיצה את התוכן המשמיץ לקהל חדש וזו תכלית הפעולה, בעוד פעולת החיבוב לא עושה זאת. בית המשפט ציין כי ראוי להרחיב את ההקלה הקבועה בחוק איסור לשון הרע על האחריות בגין חזרה על דברים, כדי להימנע מאפקט מצנן משמעותי בית המשפט אף ביקש להרחיב את הגנת "אמת דיברתי" ואת הגנת "תום הלב" הקבועות בחוק למקרים של שיתוף פרסום משמיץ.
בערעור לבית המשפט העליון נותרה החלטת בית המשפט המחוזי על כנה. פסק הדין, מפי השופטת ברק-ארז, אימץ את עמדת היועץ המשפטי לממשלה שלפיה יש להבחין בין פעולת ה"שיתוף" לבין סימון ה"חיבוב" ולקבוע כי רק הראשונה עולה לכדי פרסום כמובנו בחוק איסור לשון הרע. בית המשפט העליון הוסיף וקבע, באופן חד משמעי, כי פעולת השיתוף יוצרת מעין "עותק" של הפרסום אשר יוצג לחבריו או לעוקביו של המשתף ברשת החברתית, ולכן מדובר בחזרה החושפת אותו למשתמשים נוספים, שיכולה להקנות לפרסום תפוצה נרחבת מזו שהיה מקבל ללא השיתוף. הלכה זו זכתה לכינוי "הלכת השיתוף" בקרב אנשי המקצוע העוסקים בלשון הרע. על אף שישנן הגנות הנובעות מחוק איסור לשון הרע, או הגנות מהפסיקה כמו "אמת לשעתה", פסק הדין מטיל אחריות מלאה על המשתף. אטען שנוצר אפקט מצנן וקרקע פורייה להגשת תביעות השתקה לאור כל שיתוף.
יצירת אפקט מצנן על חופש הביטוי באמצעות תביעות השתקה (SLAPP)
תביעת השתקה, הקרויה גם "תביעה אסטרטגית נגד השתתפות ציבורית", Strategic Lawsuit Against Public Participation (SLAPP) היא איום או הגשת תביעה משפטית כנגד אדם או קבוצת יחידים המביעים ביקורת לגיטימית. המונח נטבע בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 של המאה העשרים. עם עליית הרשתות החברתיות, התרבו תביעות ההשתקה נגד עיתונאים ואנשים פרטיים בעלי חשיפה רבה ברשתות החברתיות.
בפרשת שאול עמדה השופטת ברק ארז על החשש מפני "תביעות השתקה". לטענתה,"תביעות השתקה" יוצרות אפקט מצנן כלפי התבטאות לגיטימית. קביעתה ששיתוף של פרסום משמיץ מהווה פרסום נפרד, שאפשר לתבוע עליו בנפרד מהתביעה על הפרסום המקורי, מהווה פגיעה משמעותית בחופש הביטוי. למרות זאת, פסק הדין אינו קובע דבר הנוגע לתביעת השתקה בגין שיתוף, שהוא פעולה שונה מאשר כתיבת פרסום. פסק הדין קובע, באופן מצומצם ולקוני כי "כל הרחבה של גבולות דיני הדיבה צריכה להיעשות תוך מודעות ורגישות גם לסוגיה זו".
לטעמי, התייחסות בית המשפט לסיכון המוחשי של התרחבות תופעת תביעות ההשתקה, היא דלה ולא משפיעה בפועל על הטלת אחריות לאור שיתוף של פרסום משמיץ. ההרחבה שביצע בית המשפט ב פסק הדין עצמו אינה "רגישה" לסוגיית תביעות ההשתקה אלא דווקא מקנה קרקע פורייה להגשת תביעות השתקה בקלות רבה יותר.
במדינת ישראל המקוטבת פוליטית וחברתית, תביעות SLAPP שונות מוגשות בכל יום, וישנם עמודי טוויטר אשר מדווחים באופן יומי על הגשת תביעות לשון הרע השונות. ודוק, ישנם מקרים רבים בהם פוליטיקאים ואנשי תקשורת המזוהים עם צידי המפה הפוליטית השונים מהווים הצדדים לתביעות אלו. יתרה מכך, אפילו עלו יוזמות שונות לגיוס המונים בכדי לממן הגנה מפני תביעות דיבה הנטענות שהן תביעות השתקה.
מחקר של מרכז המידע של הכנסת שפורסם בשנת 2020 מציג שהדין הישראלי, בניגוד למדינות המשפט המקובל השונות, אינו כולל התייחסות פרטנית המאפשרת הגנה מפני תביעת השתקה, כך שתביעות אלו נדונות תחת חוק איסור לשון הרע. בקנדה ובכ-30 מדינות בארצות הברית נחקקו חוקי אנטי-SLAPP, המספקים מנגנוני הגנה לחופש הביטוי של הנתבע. מנגנוני הגנה אלה כוללים אפשרויות לסילוק התביעה בשלב מקדמי של ההליכים לפני שהנתבע נאלץ להוציא כספים, והטלת סנקציות שונות על התובע כאשר התביעה מוכחת כתביעת סרק.
השופטת ברק ארז, בעניין פלונית שקדם לעניין שאול, עמדה על החשש ביצירת אפקט מצנן ואמצעי הפחדה באמצעות שימוש בתביעות לשון הרע. השופטת ברק ארז קובעת שנדרש לבחון, כל מקרה לגופו, האם מטרת התביעה היא אכן להגן על השם הטוב של התובע או דווקא להרתיע ולהפחיד אדם המתבטא כחוק. קביעה זו מדגישה, את המודעות לחשש מפני תביעות השתקה ואת הצורך להגן על חופש הביטוי מפני תביעות אלו. על אף שהונחו על שולחן הכנסת מספר הצעות חוק בנושא, טרם נחקק חוק העוסק בתביעות השתקה.
לטעמי, "הלכת השיתוף" שנקבעה בעניין שאול תורמת רבות לאפקט המצנן ממנו כה חוששים. כיום כל אדם יכול לברור ולבחור לתבוע מי ממשתפי הפרסום המשמיץ שנכתב בנוגע אליו. זאת, על אף שסביר להניח שלולא הפרסום המקורי, שמו הטוב של התובע לא היה נפגע כלל, והפרסום המקורי הוא זה שגרם לפגיעה החמורה ביותר.. יתרה מכך, ניתן לנסות ולהתנגח דווקא במשתף מסוים שיש לו השפעה רבה בחוגים פוליטיים בכדי לצבור הון פוליטי.
מנגד, ניתן לטעון שהדהוד הפרסום המשמיץ באמצעות שיתוף, דווקא אצל אלו בעלי ההשפעה הרבה, היא זו שיוצרת את הוצאת הדיבה. לדוגמה, אם משתמש בעל 50,000 עוקבים משתף פרסום משמיץ של משתמש בלתי מוכר בעל 5 עוקבים , הפרסום יזכה, ככל הנראה, לחשיפה משמעותית. לכן, נדרש להטיל על המשתף אחריות שאינה פחותה מאחריותו של המפרסם המקורי. זאת בשל העובדה ש"בזכותו", זכה הפרסום לחשיפה ונגרמה פגיעה בשמו הטוב של אדם בצורה חמורה הרבה יותר מאשר מקרה בו הפרסום לא היה משותף על ידו. לכן ישנם הטוענים ש"הלכת השיתוף" היא התפתחות לגיטימית של דיני לשון הרע, המתאימים עצמם למציאות הטכנולוגית המתחדשת.
לטעמי, ניתן ליצור הסדר חקיקתי, בדומה למדינות השונות בארצות הברית, שמחד גיסא יאפשר להתגונן מפני תביעות SLAPP, ומאידך גיסא, נטלי הוכחה כבדים לא יפגעו בזכות הגישה לערכאות של אלו שטוענים ששמם הטוב נפגע. לצד זאת, אם תובעים את המשתף של הפרסום מבלי להגיש תביעה כנגד המפרסם המקורי, יש לדרוש הוכחת נזק מהשיתוף עצמו. לצד הדרישה הזו, יש לקבוע סכום פיצויים אחיד ומופחת למשתף המהדהד פרסום משמיץ, כדי לשמור על חופש הביטוי ולמנוע אפקט מצנן משמעותי על חופש הביטוי ברשתות החברתיות.
לידור נרגסי הוא חבר מערכת הבלוג תשפ"ג