בעידן הטכנולוגי, ההגנה על זכותנו לפרטיות נהיית יותר קשה ויותר מאתגרת. התפתחות הזיוף העמוק מדגישה קושי זה. הדין המצוי במסגרתו הנוכחת אינו עונה על כלל האתגרים העולים מן התפשטות השימושים הלא חוקיים בזיוף העמוק ואינו מספק כלי התמודדות נאותים.
מבוא
בסרט הדוקומנטרי "רוד ראנר 2021" שמתאר את חיי אנתוני בורדיין שנפטר ב-2018, נראה כוכב הטלוויזיה קורא הודעת דואר אלקטרוני שכתב בעבר, אך מעולם לא קרא בקול רם. בני משפחתו שנבהלו אחרי צפייתם בסרט מיהרו לפנות לחברת ההפקה לברר את העניין, והופתעו כשגילו שהחברה השתמשה בקטעי קול של הכוכב על מנת "להרכיב" את ההודעה הקולית שהוצגה בסרט, ללא הסכמתם.
פרשת "רוד ראנר" היא אחת השימושים המשמעותיים לטכנולוגיה מבוססת בינה מלאכותית המכונה "דיפ-פייק" או זיוף עמוק. טכנולוגיה זו מאפשרת "יצירת תוכן קולי או חזותי או לשינוי תוכן קיים, כך שהצופה הסביר (ואף הצופה המתוחכם) יסבור כי פלוני ביצע פעולה או העביר מסר, אך למעשה, התוכן אינו אמיתי. התוכן הוא באיכות גבוהה עד כדי כך שמשתמש מן היישוב יתקשה לרוב לגלות שמדובר בזיוף". השימוש הנפוץ ביותר בטכנולוגיה זו הוא השתלת הפנים או הקול של אדם בסרטון או תמונה שהוא לא הופיע בהם במקור, כך שהדברים שנאמרים בסרטון החדש או המעשים שנעשו אינם דברים שהאדם אמר או עשה בעבר. טכנולוגיה זו הופיעה לראשונה בשנת 2017 באתר "רדיט" בהקשר מיני ומאז הסרטונים נהיו יותר מדויקים ונהיה יותר קשה להבחין בין סרטונים אמיתיים לבין סרטונים מזויפים.
זיוף עמוק – איך הוא משפיע על חיינו
לטכנולוגיית הזיוף העמוק יש שימושים מגוונים. למשל, בתחום הבידור, הזיוף העמוק מסייע ליצירת תוכן חדשני ומרהיב וחוויות רב-ממדיות. בתחום החינוך, באמצעות זיוף העמוק, מורים יכולים "להחיות" דמויות היסטוריה ולהשתמש בהן בכיתה, באופן שהופך השיעורים ליותר מעניינים ומרתקים עבור התלמידים.
למרות היתרונות המשמעותיים, כאשר הטכנולוגיה מתקדמת, נפתחות האפשרויות לשימוש לא חוקי בכלי זה. עולים אתגרים חמורים לפרטיות כששימוש בזיוף העמוק נעשה ללא הסכמת מי שדמותם או קולם מופיעים בסרטון. סרטונים מזויפים, מידע אישי מזויף ותוכן מזויף עלולים ליצור מציאות משובשת, ואף להוביל להגברת מקרי הונאה, לסיבוך הליכי המשפט תוצאות לא רצויות נוספות.
האתגר המרכזי שנוצר בעקבות התפתחות הטכנולוגיה של הזיוף העמוק הוא שימושים לא מורשים בתמונות או דמויות של אנשים על מנת לייצור סרטונים ותמונות "לא ראויות". שימוש זה נפוץ במיוחד בהקשרים מיניים ומתפשט במהירות רבה, ופוגע בעיקר בנשים. כיום, כ-90%–95% מסרטוני הזיוף העמוק ברשת הם מיניים ונוצרו ללא הסכמה, וכ-90% מהם הם של נשים, רובן קטינות. הנגישות והשימוש הקל בטכנולוגיה זו מאפשרים לכל אחד ליצור את הסרטון שהוא רוצה במינימום משאבים ועלויות, דבר שמוביל לקשיים במעקב אחרי המקור וזיהוי המפרסם המקורי כיוון שלא ניתן לזהות באיזו תוכנה נעשה שימוש ולכן לא ניתן לבדוק את "היסטורית" השימוש . נוסף על כך, פרסום ברשתות חברתיות מקשה לזהות את המפרסם הראשון וזאת בשל השיתופים והעתקת התמונות על ידי גורמים רבים.
הזיוף העמוק משפיע לא רק על דמויות ציבור וידועניות, אלא גם על אנשים פרטיים. כל תמונה ברשת יכולה להפוך את מי שנראה בה למטרה, דבר החושף עוד אנשים לסיכונים העולים מהשימוש הלא מורשה בזיוף העמוק כגון הפרת הזכות לפרטיות. זו תופעה שמצריכה תשומת לב מכל אחד מאיתנו, ומציבה אתגרים חדשים לחוקי ומדיוניות הפרטיות ברשת.
דיפ-פייק בראי הזכות לפרטיות בחוק הישראלי
על אף שתופעה זו הופיעה לראשונה בשנת 2017, עיקר השימוש בה החל רק בשנים האחרונות. על כן, השלכותיה על החברה, הדמוקרטיה לא מובנות לחלוטין. אין עדיין פסיקה או חקיקה המתייחסות באופן מפורש לזיוף העמוק ומגדירים את המושג, המקרים והעונשים לשימוש לא חוקי בטכנולוגיה זו.
לאור היעדרות חקיקה או פסיקה ספציפית בנושא, הרשות להגנת הפרטיות התייחסה לראשונה לזיוף העמוק ולמתח בינו לבין הזכות לפרטיות במסמך עמדה בשנת 2022. במסגרת המסמך, הרשות הבהירה כי סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א–1981, שקובע כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו", חל גם על שימוש בזיוף עמוק. עוד נקבע, כי פרטיות בהקשר זה היא פרטיות כשליטה, שמשמעותה היא זכותו של אדם לשלוט במידע שמפורסם בעניינו, בצורת פרסומו והשימוש בו.
מסמך הרשות ממשיך ומפנה לסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות הקובע רשימת מעשים המהווים פגיעה בפרטיות. לפי גישת הרשות, רשימה זו מתייחסת גם לזיוף עמוק. סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות קובע שאסור לפרסם תמונות או צילומים של אדם ללא הסכמתו, אם הפרסום יכול להשפילו או לבזותו. סעיף 2(6) לחוק קובע שאסור להשתמש בתמונה או קול של אדם למטרות רווח ללא הסכמתו, וסעיף 2(11) לחוק אוסר על פרסום עניינים שקשורים ל"צנעת הפרט" של אדם. כך, הפצת סרטונים שנעשו בשימוש בזיוף העמוק ללא הסכמת מושאם או שימוש בהם על מנת להפיק רווח שלא כדין, מהווה עוולה אזרחית של פגיעה בפרטיות שמקנה זכות פיצויים נוסף לסעדים אחרים בהליכים אזרחיים, וגם עבירה פלילית, שעונשה הוא מאסר של עד 5 שנים.
על אף שאין בפסיקה הישראלית התייחסות מפורשת לזיוף העמוק, פרשת מדינת ישראל נ' יוסף יצחק כהן (2015) מצביעה על מסלול מחשבה אפשרי של בתי המשפט כשמדובר בפרסום תכנים פיקטיביים. פסק הדין דן בכתב אישום שהוגש נגד נאשם שפרסם תמונות שחלקן פיקטיביות, של נשים במצבים אינטימיים. להבדיל מן תמונות הנעשות בשימוש בזיוף עמוק, תמונות פיקטיביות עולות עד כדי זיוף אבל לא נחשבות זיוף עמוק, וזאת כי הן לא מבוססות בינה מלאכותית ונראות פחות "מדויקות". בית המשפט קבע כי פרסום התמונות, אף כשמדובר בתמונות פיקטיביות, מהווה הפרה של הזכות לפרטיות, ולסעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות באופן ספציפי, לצד הפרות אחרות של החוק למניעת הטרדה מינית.
על כן, מסתמנת גישת הרשויות במדינה, הקובעת כי הדין החל על תמונות פיקטיביות ושימוש לא חוקי בזיוף העמוק המפר את הזכות לפרטיות הוא אותו דין החל על פרסום תמונות ומידע אמיתי המפר את הזכות לפרטיות.
ספק אם מדובר בהסדר המספק תשובות לכלל האתגרים
היעדר התייחסות ספציפית בחקיקה הישראלית לזיוף העמוק עשויה להיות יתרון ולא חסרון. כמפורט לעיל, מדובר בתופעה חדשה שהשלכותיה לטוות הארוך עדיין אינן ברורות. חקיקת חוקים קונקרטיים במצב של חוסר ודאות בעוד שהתופעה עדיין מתפתחת עלולה להביא לקביעת כללים מטעים שיכולים לפגוע בשימושים החיובים של הזיוף העמוק. למרות זאת, יש צורך בהנחיות או תקנות יותר ספציפיות וברורות, שעונות על האתגרים העולים מהשימוש הלא חוקי בזיוף העמוק, ויכולות להנחות הציבור עד אשר המחוקק יפעל לחקיקת חוקים ספציפיים לנושא. לטעמי, ההסדרה המוצעת על ידי הרשות להגנת הפרטיות אינה עונה על דרישה זו והיא חסרה ולא עונה על כל האתגרים העולים מהשימושים בזיוף העמוק.
ראשית, כמפורט לעיל, הרשות להגנת הפרטיות מציעה להתמודד עם זיוף העמוק באמצעות סעיפים 2(4) ו-2(11) לחוק הגנת הפרטיות. בסעיפים אלו "פרסום" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע הוא תנאי חיוני להוכחת פגיעה בפרטיות. על אף שהפגיעה בפרטיות מתגברת כאשר יש פרסום, ולמרות שהמילה "פרסום" מוגדרת באופן מדויק ומיטיב בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה–1965, לטעמי אין צורך לדרוש פרסום על מנת להוכיח שיש הפרה של הזכות לפרטיות כאשר מדובר בזיוף עמוק.
ראשית, יש מקרים רבים שבהם שימוש בזיוף עמוק יכול להוות הפרה לזכות לפרטיות גם בפרסום מותר או ללא פרסום בכלל. לדוגמה, במהלך הליך משפטי על משמורת ילדים שהתקיים בבריטניה בשנת 2019, אישה השתמשה בזיוף עמוק כדי ליצור הקלטה מזויפת של בעלה מאיים על ילדיהם. הזיוף התגלה רק כאשר עורך הדין של הבעל עבר על המטא דאטה של ההקלטה. אם הזיוף לא היה מתגלה, הבעל היה מאבד לא רק את הילדים שלו, אלא גם את שמו הטוב. ברור לנו שמדובר בעבירות אחרות כגון זיוף מסמך וקבלת דברים במרמה ובזדון, אך מדובר גם בפגיעה בפרטיות על אף שמדוברבשימוש במסמך במסגרת הליך משפטי שנחשב כפרסום מותר לפי הגדרת "פרסום" בחוק, וזאת כי נעשה שימוש במידע שלו (הקלטות ושיחות) על מנת להשפיל ולבזות אותו.
שנית, הרשות מתעלמת מההבדל בין פרסום סרטון הנעשה בזיוף העמוק לבין פרסום סרטון "אמיתי". כשמדובר בסרטון מלאכותי שלא רק הופץ ללא הסכמת הקורבן, אלא גם נעשה בלי הסכמתו ואפילו בלי מודעותו, הפגיעה בפרטיות היא כפולה. זאת כי הסרטון עצמו נוצר ללא הסכמת הקורבן, ומייחס לו מעשים שהוא מעולם לא עשה. ועל כן, לדעתי יש לדייק את הדינים העומדים לרשות הפרט כשנתקל במקרים דומים. מאחר שמסמך הרשות דוגל בתפיסת הפרטיות כשליטה, כשמדובר בסרטון הנעשה בשימוש זיוף עמוק ללא הסכמת הקורבן, להבדיל מסרטונים אמיתיים, עצם העובדה שהם מצויים בידי מישהו מהווה כשלעצמה פגיעה בפרטיות גם אם לא היה פרסום לצדדים שלישיים.
שלישית, ידוע שקשה מאוד להסיר פרסום באינטרנט או להתחקות אחרי מקורו. במקרים של קושי בהגדרת המקור, לא ניתן למחוק את הפרסום או התוכן עצמו אך ניתן לפנות למנועי החיפוש בבקשה להסיר את התוצאה משאילתות החיפוש. בכך, על אף שהפרסום עדיין קיים, הוא לא יופיע ברגע כתוצאת חיפוש בגוגל למשל והגישה אליו תהיה מוגבלת. האתגר בפתרון זה הוא שאם הפנייה נעשתה במדינה מסוימת והתוצאה הוסרה, עדיין אפשר לגשת אליה מחוץ לגבולות אותה מדינה. כך לדוגמה, אם תביעה מוגשת בישראל והתוצאה הוסרה ממניעי החיפוש בישראל, היא תופיע במניעי החיפוש מחוץ למדינת ישראל ולכן יהיה מן הניתן לגשת לפרסום בכל מדינה אחרת או בתוך מדינת ישראל באמצעות VPN.
מדובר באתגר שכופה על קורבנות לחיות עם העובדה שתוכן לא הולם שפורסם ללא הסכמתם נמצא במרחק של קליק אחד ואין בידיהם לעשות כלום לגביו. הדרך היעילה ביותר להתמודד עם אתגר זה היא חקיקה מסודרת שמתייחסת לייחודיות של הזיוף העמוק. אך כיוון שמדובר בטכנולוגיה חדשה שהינה בהתחלת התפתחותה בלבד, הצעתי היא לפעול להעלאת מודעות הציבור והמחוקק לתופעת הזיוף העמוק בנוסף ליתרונות וחסרונות הגלומים בה, תוך שילוב טכנולוגיה על מנת לעזור לציבור להבחין בין סרטון אמיתי לבין סרטון מזויף. לצורך כך, חשוב לעודד גישה למקורות מידע אמינים ומהימנים, כמו גם לתמוך בעבודתם של ארגוני בדיקת עובדות.
סיכום
אנו מתבוננים בעתיד מעורפל שבו תופעת הזיוף העמוק מתפשטת ומשנה את פני המערכת המשפטית והחברתית. הזיוף העמוק מהווה אתגר גדול לפרטיות בעידן הדיגיטלי, הוא מאיים ליצור מציאות משובשת, במיוחד בקשרים מיניים שאינם מבוססים על הסכמה מראש, מדעת או בכלל.
חוקי מדינת ישראל אינם מתייחסים באופן ישיר לזיוף העמוק, ויתכן שיש בכך יתרון כי מדובר בתופעה חדשה שהשפעתה לטווח הארוך אינה ידועה. במקביל, הגישה שבתי המשפט והרשות להגנת הפרטיות החלו לפתח אותה ולפיה הדינים החלים על פגיעה בפרטיות הם אותם דינים שיש להשתמש בהם בעת הדיון בשימוש לא מורשה בזיוף העמוק הינה לקויה ולא מספקת תשובה מלאה לכלל האתגרים העולים משימוש לא חוקי בטכנולוגיה זו.
לדעתי, נדרשות הנחיות ביניים מפורטות יותר, המתייחסות להיבטים המיוחדים של הזיוף העמוק, על מנת ליצור תמונה ברורה יותר ולהנחות את הציבור עד חקיקת חוקים בעניין. בנוסף, חשוב להבין ההשלכות וההשפעות של טכנולוגיה זו על המדינה, החברה והדמוקרטיה על מנת להתחיל להבין איך ניתן להתמודד עם אתגרים אלו. שיתוף פעולה בין גורמים רלוונטיים כגון חברות טכנולוגיה, מחוקקים, מחנכים והציבור על מנת לתכנן איך להתגבר על אתגרים העולים יאפשר לנו לנווט בעולם הזיוף העמוק בבטחה.
