פריבילגיה רק לאירופאיים; ״הזכות להימחק״ מוענקת לאירופאיים בלבד במאגרי המידע הישראליים. פרטים ישראליים ימשיכו ״להישאר״ ברשת.
מבוא
ההתפתחויות הטכנולוגיות הפכו את הרשת לפלטפורמה נוספת בה ממשים הפרטים את זכויותיהם, כדוגמת הזכות לחופש המידע, לחופש הביטוי וכן הזכות לפרטיות. דרך אחת למימוש זכויות אלו היא באמצעות העלאת תכנים לרשת, אישיים או אינפורמטיביים. מידע שפורסם ברשת מצוי לרוב בשליטת המפרסם, שאינו בהכרח מושא המידע. מושאי מידע מבקשים, לעיתים, כי מידע שפורסם אודותם יימחק מהרשת בשל הפגיעה בשמם הטוב או בפרטיותם, אך לא תמיד מפרסם המידע נעתר לבקשה זו.
אנשים מבקשים שמידע עליהם ימחק מהרשת מסיבות שונות, למשל כשהמידע שפורסם אודותיהם הוא פוגעני, משפיל, או לא רלוונטי עוד . החוק הישראלי מתיר מחיקת מידע שעצם פרסומו בעת פרסומו פוגע באחת מזכויות האדם המעוגנות בחוק. מושאי מידע שונים הרואים שמידע פרטי אודותם המפורסם ברשת בעבור זמן מה הפך לזמין לגולשים ברשת, מבקשים שמידע זה יימחק בטענה שאינו רלוונטי עוד. במקרים מסוימים, זמינותו של מידע בלתי רלוונטי עשוי לעלות לכדי פגיעה בפרטיותו של המבקש, בשמו הטוב ובכבודו.
״חוסר רלוונטיות״ של מידע הקיים ברשת אינו מוכר כבסיס במשפט הישראלי לצורך מחיקת מידע, גם אם המידע הוא פוגעני. באירופה, לעומת זאת, טענה מסוג זה מספיקה למחיקת מידע והיא מוכרת כזכות עצמאית, ה״זכות להימחק״. הזכות להימחק מעגנת את אפשרותם של אנשים לבקש שמידע שפורסם עליהם יימחק מהרשת אם אינו רלוונטי עוד למטרה שלשמה נאסף. הזכות עוגנה בסעיף 17 ל-General Data Protection Regulation (GDPR). לא מדובר בזכות מוחלטת, וניתן לאזן בינה לבין זכויות אחרות, כגון הזכות לחופש המידע והזכות לחופש הביטוי.
התפתחות הזכות באירופה
הזכות להימחק הוכרה עוד בטרם נחקק ה-GDPR, במסגרת הדיון בעניינו של עורך הדין קוסטחה. בשנת 2010 פנה עורך דין קוסטחה לסוכנות הספרדית להגנת המידע ולחברת גוגל בהיותה הבעלים של מנוע החיפוש, בבקשה למחוק מידע שהתפרסם לגביו ב-1998 בעיתון ספרדי, בקשר לחובות שצבר ושהובילו לכך שנאלץ, בסופו של דבר, למכור את רכושו. קוסטחה טען שהמידע איבד את הרלוונטיות שלו, ולכן המשך זמינותו ברשת פוגעת בפרטיות של מושאו, קוסטחה. הסוכנות לא הסכימה עם קוסטחה שיש למחוק המידע כולו מהרשת, אך הסכימה למחוק הפניות למידע זה ממנוע החיפוש של גוגל.
לאור החלטה זו, חברת גוגל תבעה את הסוכנות הספרדית. בשנת 2014 בפסק דין Google Spain SL v. Agencia Española de Protección de Datos בית המשפט דן בזכותו של קוסטחה להימחק מהרשת, בהתייחס לעובדה שהעניין המשפטי בו היה מעורב ב-1998 הגיע לסיומו לכן אינו רלוונטי עוד. בית המשפט קבע שזמינות המידע על אף חוסר הרלוונטיות שלו פוגע בזכות הפרטיות של קוסטחה, ולכן הורה לגוגל למחוק ממנוע החיפוש שבבעלותה קישורים המפנים למידע אודות קוסטחה בעניין החובות שצבר.
בשנת 2018 עוגנה הזכות ב-GDPR, שמטרתו לספק הגנה על מידע אישי במאגרי מידע במדינות החברות באיחוד האירופי. סעיף 17 ל- GDPRמעגן את הזכות להימחק וקובע שלמושא המידע יש זכות לבקש שמידע לא רלוונטי אודותיו יימחק מהרשת. במקרה שהמידע אינו הכרחי או רלוונטי ביחס למטרה שלשמה נאסף, המשך זמינות המידע ברשת מהווה פגיעה בפרטיות מושא המידע, ולכן בית המשפט ישקול מחיקת המידע ממנוע החיפוש.
המצב במשפט הישראלי
מאז קביעת בית הדין האירופי והכרתו בזכות להימחק, הונחו על שולחן הכנסת הצעות חוק והצעות לתיקון חוק הגנת הפרטיות שמטרתן הייתה להתאים את החוק הישראלי להתפתחויות הטכנולוגיות. האמצעים השונים שהועלו וההצעות התנקזו לכדי מטרה אחת: להגן ולהעצים את זכויותיהם של המשתמשים ברשת. בשנים 2016 ו-2017 הוגשו שתי הצעות חוק לתיקון חוק הגנת הפרטיות לשם הכללתה של הזכות להימחק, אולם אלו לא הבשילו לכדי חוק.
בנובמבר 2022 פרסם משרד המשפטים טיוטת תקנות הגנת הפרטיות (הוראות לעניין מידע שהועבר לישראל מהאזור הכלכלי האירופי) המטילות חובת מחיקת מידע אודות אזרח אירופאי ממאגרי מידע ישראליים. מטרת התקנות היא להתאים את רמת ההגנה על מידע אישי אודות האירופאיים בלבד בין ישראל לאירופה, כגון הקניית הזכות להימחק. הזכות להימחק לפי התקנות מוקנית לאירופאיים במקרה ואוסף מידע אירופאי העביר מידע אודות הפרט האירופאי לאוסף מידע ישראלי. הזכות להימחק לפי התקנות לא מוקנית לפרט הישראלי במאגרי המידע הישראליים.
בבית המשפט הישראלי נראה שהמגמה אף הפוכה, כך שלא הכירו בזכות להימחק ואף בחר להתחמק מהדיון אודותיה. בבג״ץ חשבים ה.פ.ס. מידע עסקי בע״מ, עתרה חברת "חשבים" נגד החלטת הנהלת בתי המשפט אשר התנתה את הגישה למאגר פסקי-הדין ״תקדין״ ו ״תקדין לייט״ בכך שלא יהיה אינדוקס למידע. כך שחיפוש של פסקי דין ספציפיים לא יניבו תוצאות במנועי החיפוש השונים ויגנו על מושאי המידע . בית המשפט העליון דחה את הטענה שהזכות להימחק חלה בדין הישראלי, והורה להנהלת בתי המשפט למצוא דרכים אחרות לאי-פרסום פסקי דין הכוללים מידע רגיש, כגון מתן צו אי-פרסום. בית המשפט ניסה להגן על פרטיותו של מושא המידע בהסתמך על הדין הקיים, ללא צורך בעיגון הזכות להימחק בהסתמך על שני חוקים מרכזיים המאפשרים הסרת מידע מהרשת, החוק להגנת הפרטיות והחוק לאיסור לשון הרע.
חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981
המסגרת המשפטית המרכזית המקנה הגנה על זכותם החוקתית של פרטים לפרטיות במחרב הפיזי ולאחרונה במרחב הסייבר, הוא חוק הגנת הפרטיות. עם ההתפתחויות הטכנולוגיות, הסיכויים להפרת זכות הפרטיות של האדם הולכים וגדלים, משום שפרסום פרטיו האישיים של מושא מידע הפך להיות קל. לכאורה החוק מהווה חלופה לעיגון הזכות להימחק במשפט הישראלי, אך בהשוואה לתוצאות האופרטיביות של עיגון הזכות, כפי שנלמד מהדיון באירופה אודותיה, נראה כי חוק הגנת הפרטיות אינו מספק.
החוק קובע מהי פגיעה בפרטיות. סעיף 2 לחוק קובע שפרסום יהווה פגיעה בפרטיות בין היתר כשמפרסמים תמונה של אדם ברשות היחיד, או תמונה ברשות ברבים שעלולה להשפילו ולבזותו, או כשנעשה שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של האדם. סעיף 14 קובע מתי הפרט יכול לבקש מחיקת מידע אודותיו מהרשת. סעיף 14 קובע ש"אדם שעיין במידע שעליו ומצא כי אינו נכון, שלם, ברור או מעודכן, רשאי לפנות לבעל מאגר המידע, בבקשה לתקן את המידע או למוחקו״. כשפרסום תצלומו של אדם, או שימוש במידע פרטי אודותיו למטרה שלא לשמה נמסר, בית המשפט ייבחן את אפשרות מתן הוראה להסרת מידע מהרשת.
פגיעה בפרטיות האדם לפי סעיף 2 מתרחשת כאשר המידע מתפרסם ברשת, כך שעצם הפרסום מהווה פגיעה. אם המידע פורסם כדין והוא אמת, בית המשפט יתקשה לראות שיש להסיר את המידע מהרשת. משמעות הדבר היא שהתוצאה אליה מגיע בית המשפט הישראלי אינה דומה לתוצאה אליה מגיע בית המשפט באירופה על בסיס הזכות להימחק. למשל, לו היה פונה עורך דין קוסטחה לבית המשפט הישראלי בבקשה למחיקת המידע אודותיו, בית המשפט היה דוחה את בקשתו, שכן אין עילת מחיקה של חוסר רלוונטיות הפוגעת בפרטיותו של קוסטחה. ניתן לראות את פער בין החוק הישראלי לאירופי כפגיעה בזכותם לפרטיות של מושאי מידע במאגרי המידע הישראליים. הזכות להימחק מעניקה חלופה נוספת לזו המעוגנת בחוק הגנת הפרטיות והיא כשהמידע אמת אך לא רלוונטי עוד, וחוסר הרלוונטיות נוצרה עם חלוף הזמן.
הזכות למחיקה שמעניק סעיף 14 מוגבלת, כי הסעיף מתייחס למקרים שהמידע לא נכון או לא מעודכן, משמעות הדבר שאין זכות להימחק במקרים שהמידע המפורסם הוא אמת. בפועל, מושאי מידע המבקשים מחיקת מידע עליהם מהרשת,הם לרוב עבריינים, אנשים שיוחסה להם עבירה פלילית או קטינים. הבקשות שלהם הן לרוב לגבי מידע אמת שנמצא זמן רב ברשת, ועצם העובדה שהוא עדיין מפורסם מהווה פגיעה. אך סעיף 2 לא מגדיר את אלמנט הזמן כפגיעה בפרטיות הפרט, וסעיף 14 לא מקנה זכות למחוק מידע מהרשת כשהוא אמת. מכאן שחוק הגנת הפרטיות לא מגיע לאותה תוצאה שמגיעה אליה הזכות האירופאית.
חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-ה1965
נתיב אחר למחיקת מידע הוא חוק איסור לשון הרע. החוק מגן על אנשים מפני פרסום של תוכן פוגעני, משפיל ומבזה לגביהם, אולם ההגנה שמעניק החוק מוגבלת לתוכן שקרי בלבד. סעיף 2 לחוק זה קובע שתוכן שקרי המפורסם באמצעים השונים והוא פוגעני משפיל או מבזה, מהווה לשון הרע ויש להסירו.
רע״א 4673/15 שאול בר נוי נ׳ עמי סביר הוא פסק דין מרכזי בו בית המשפט הורה על המפרסם להסיר מידע אשר היווה לשון הרע, משום ובידיו נמצא המפתח להסרת הפרסום המזיק. בעניין זה, עורך דין סביר תבע את אתר האינטרנט ״דיון פומבי״ אשר פרסם פסק דין שבו עו"ד סביר ייצג אישה אשר הורשעה בעבירות משמעת. בעקבות זאת, בעת חיפוש גוגל אחר שמו של עו"ד סביר, אחת התוצאות שעלתה הייתה ״עורך דין אשר הורשע בחמש פרשיות שונות״. תוצאה זו נבעה מכשל טכני במנגנון החיפוש, עניין אשר הינו באחריות חברת גוגל כבעלת מנוע החיפוש. הכותרת המוטעית שהופיעה בתוצאות החיפוש במנוע החיפוש של גוגל היוותה לשון הרע לפי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. לפיכך, בית המשפט הורה על המפרסם להסיר את הכתבה, וכן הטיל אחריות על גוגל בהיותה סירבה להסיר את הקישורים ממנוע החיפוש שלה כשעורך דין סביר פנה אליה בבקשה להסיר. בית המשפט מדגיש שיש להסתמך על פסק דין סביר במקרים עתידיים אך קיצוניים, כשמודבר במידע שגוי לחלוטין.
אך לא רק מידע מוטעה פוגע בשמו הטוב של מושא המידע. גם מידע אמת המתייחס למעשה או עבירה שעבר מושא המידע לפני זמן מה, ושהיום לא רלוונטי, יכול להוות פגיעה בשמו הטוב של מושא המידע. חוק איסור לשון הרע נותן הגנה מוגבלת כיוון שמכוחו ניתן למחוק מידע רק אם בעת הפרסום הוא שגוי ופוגעני, אך לא אם במשך הזמן הוא הפך להיות פוגעני.
סיכום
העולם הדיגיטלי הולך ומתרחב בתדירות גבוהה במיוחד ויוצרת עידן של זיכרון דיגיטלי שלא שוכח. עידן והתפתחויות זו חושפות את פרטיהם של האנשים לעולם כולו ולתקופת זמן כמעט בלתי מוגבלת. הזיכרון הדיגיטלי במקרים מסוימים מהווה מכשול למושא המידע להמשיך בחייו, פגיעה בפרטיותו, בשמו הטוב ובכבודו. החוק הישראלי כיום מכיר בזכות זו לאירופאיים בלבד, שהועבר מידע אודותם למאגרי מידע ישראליים, הכרה זו אינה מספיקה משום ואינה חלה על הפרט הישראלי. מן הראוי שהחוק הישראלי יכיר בזכות זו גם לפרט הישראלי במאגרי המידע הישראליים, משום שהחוק הקיים לא מגן היטב ולא מגיע לתוצאות הולמות להתפתחויות הטכנולוגיות.
