להלומי הקרב קיימות זכויות מרגע הכרתם כנכי צה"ל, אולם ההליך שהם נדרשים לעבור כדי למצותן הוא ארוך, מייגע ולעיתים מלווה בחוסר רגישות. כתוצאה מכך, מתקשים הלומי הקרב לממש את זכויותיהם או אף נמנעים מלהתחיל את תהליך ההכרה בהם.
מיהו הלום קרב, והלאקונה בחוק
הלום קרב הוא אדם המשתייך לתת קבוצה של אנשים עם הפרעה פוסט טראומתית. הפרעה פוסט טראומטית נגרמת כתוצאה מהתנסות בחוויה נפשית או גופנית מזעזעת וקיצונית, והיא מעוררת תגובות נפשיות קשות ומתמשכות. הלום קרב סובל מחרדות, מפלשבקים פתאומיים מהאירוע המבצעי בו השתתף, מהרחת ריחות שריפה ופיח המזכירים את הקרב, מרגישות לרעשים חזקים, מקשיי שינה ממושכים, והוא נוהג להימנע מפעילות, ממקומות ומאנשים העלולים להציף את החוויות הטראומתיות (למשל, ניתוק מחברים ליחידה) ועוד.
בחוק הנכים (תגמולים ושיקום), החוק המתיר ללוחם לתבוע את זכויותיו, לא מופיע כלל המושג "הלום קרב". זאת, למרות הניסיונות של ח"כ גלאון כבר בשנת 1999 לעגן את מושג "הלום קרב" בחוק, בתמיכתו של ד"ר אריה באואר, מנהל המחלקה לפסיכיאטריה משפטית במשרד הבריאות דאז, ובניסיונות חוזרים כמו זה שנעשה בשנת 2017 בידי ח"כ אורן חזן. במקומו, מופיע המושג "בתר חבלתיות" שהוא הביטוי בעברית להפרעה פוסט טראומתית. המושג "בתר חבלתיות" הופיע לראשונה רק בשנת 2016 עת תוקן החוק. בתיקון זה נוספה גם המילה "נפשית" להגדרת "נכות", ובכך התאפשרה הכרה בנכות גם מבחינה נפשית ולא רק מבחינה גופנית או שכלית.
חוק הנכים אינו מבחין בין הלומי הקרב לבין יתר האנשים עם הפרעה פוסט טראומתית. בין אם חייל חזר פגוע נפשית כתוצאה מהשתתפות בקרב מבצעי, ובין אם עבר תאונת דרכים קטלנית מהבסיס הביתה, הוא נדרש לעבור את אותו ההליך להכרתו כנכה. ללא הבחנה בין שני תרחישים אלו, אין גם הבחנה לאחריות מצד המדינה, ועל אף שראויה להיות הבחנה שכזו. זאת, משום שבמקרים של הלומי הקרב המדינה לקחה חלק פעיל יותר בגרימת מצבם הנפשי, שכן היא שלחה אותם לקרב, לעומת מקרים, כדוגמת תאונת דרכים, בהם היא צד משפיע פחות לאירוע.
התנאים שיש לעמוד בהם וההליך שיש לעבור כדי להיות מוכר כנכה משרד הביטחון
כדי שאדם שנפגע במהלך ועקב שירותו בגוף ביטחוני כלשהו (צה"ל, משטרה, שב"כ ואחרים), יוכל לממש את זכויותיו כנכה, עליו, תחילה, לעמוד בתנאי הזכאות להכרה: הפגיעה התרחשה בזמן שירות בגופים הביטחוניים, הפגיעה צריכה להיות בעקבות השירות, הגשת בקשה תעשה לא יאוחר משלוש שנים מיום השחרור מהשירות (בכפוף לחריגים), הפגיעה היא לא כתוצאה מהתנהגות רעה (שימוש בסמים, משחק בנשק) ובחירה בזכויות: קצבת נכות כללית מביטוח לאומי, או זכויות מאגף השיקום (תחת חריגים מסוימים).
הליך ההכרה בנכות מכונה לא אחת בפי מי שעוברים אותו "שבעה מדורי גיהינום". תביעה להכרה בנכות מתחילה במילוי טופס בקשה להכרת זכות (חבלה). הטופס מכיל שאלות רבות שחלקן נוגעות לאירועים הקשים והאישיים שאותו אדם חווה. כבר כאן ניתן להעלות את השאלה אם אין מקום לעשות זאת בשיח מול פסיכולוג או פסיכיאטר במקום למלא את הטפסים בכתב או באופן אלקטרוני. בנוסף, בשלב זה נדרש מגיש הבקשה לצרף מסמכים רבים, בהם דו"חות פציעה, ובהיעדרם - תצהיר מפורט מעו"ד או מבית משפט שיעיד על נסיבות הפציעה, מסמכים רפואיים המעידים על המצב הרפואי טרם החבלה ועוד. תביעה זו של הלום קרב מגיעה לאותה ערימת תביעות מכלל הגופים הביטחוניים במדינה, לרבות תביעות של שוטרים שלא קודמו בדרגה.
בשלב הבא, אגף השיקום בודק את הטפסים והמסמכים שהוגשו, והמגיש עובר חוות דעת רפואית. זהו שלב קריטי בהליך, בו בוחנים את הקשר הסיבתי בין הפגיעה לבין השירות הצבאי. זהו גם השלב המעיב ביותר על אותם לוחמים, לפי עדויות הניתנות על ידם. לתחושתם, הם נשלחים למבחני אמינות כי חושדים "בכל אחד" שמא הוא בא "לדפוק את המערכת", מחטטים בפצעיהם ולעיתים בחוסר רגישות, מבקשים מסמכים ועדויות ממורות בבית הספר היסודי או עדויות לאופי הילד מימיו בגן. אי אפשר שלא להתרעם על המצב כאשר מדובר באותם לוחמים שעברו מבדקים צבאיים: רפואיים, פסיכולוגיים, חלקם עברו קורס קצינים והכשרות שונות, כשלפי כל אחד מהמבדקים הללו הם אובחנו ככשירים בריאותית ונפשית להילחם. לוחמים אחרים טוענים שגורמים להם להרגיש שהם בוגדים במדינה: "אבא, אני מצטער שהתגייסתי ליחידה קרבית, הפכתי לאויב המדינה". אבסורד נוסף בתהליך הוא שלא אחת הם נדרשים לחזור שוב על אבחונים שהם כבר ביצעו וזה מציף התפרצויות והתקפים חוזרים כשאין עדיין את סעד הטיפול לו הם זכאים.
השלב השלישי הוא שלב ההחלטה בבקשה. בשלב זה הבקשה תדחה או יינתן אישור עקרוני בלבד לכך שנמצא קשר סיבתי בין הפגיעה לבין השירות של התובע. בשלב הרביעי, עובר התובע ועדה רפואית עם רופאים מומחים לפגיעה הספציפית שקרתה לו, ובסופה נקבעת דרגת נכותו. החלטות הוועדה מהוות את השלב החמישי והאחרון שהוא האישור הסופי ועדכון הזכויות שמגיעות ללוחם בהתאם לדרגת הנכות שנקבעה לו. הזכויות חולשות על מגוון תחומים: טיפולים רפואיים ושיקומיים, סיוע כספי, רווחה, דיור, תעסוקה, השכלה ועוד.
על כל שלב בהליך ניתן להגיש ערעור. כך, אם דחה קצין התגמולים את הבקשה, או אם קיבל החלטה מוטעית לדעת מגיש הבקשה, התובע יוכל להגיש ערעור לוועדות הערר בבתי משפט השלום. נוסף על כך, במקרים שבהם קביעת אחוזי הנכות על ידי הוועדה הרפואית לא משביעה את רצון התובע, הוא יכול לערער על כך לוועדה הרפואית העליונה. אם מתעוררת שאלה משפטית בוועדה הרפואית העליונה, ניתן להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, ובהמשך, אפשר לבקש ברשות לערער לבית המשפט העליון.
"עם המלחמה בלבנון אני מתמודד, המלחמה שמנהל מולי משרד הביטחון הורגת אותי"
התהליך המייגע והממושך שפורט לעיל מעלה שאלות קשות, מציף כשלים בהליך ההכרה לנכות ומעורר מורכבויות רגשיות עבור אותם הלומים. אעמוד על חלקם.
סעיף 32 (א) לחוק הנכים קובע שתקופת ההתיישנות להגשת בקשה להכרה בנכות היא שלוש שנים מיום השחרור. הקושי בהוראה זו הוא העובדה שההפרעה הפוסט טראומתית יכולה להתעורר גם לאחר שנים רבות, ואפילו היו מקרים בהם ההתפרצות הייתה לאחר 40 שנה מתקרית הלחימה. לאור זאת, אגף השיקום נוקט בגישה מקלה יותר בעניין ההתיישנות כאשר מדובר בפגיעה פוסט טראומתית מאשר כשמדובר בתביעות בנזקי גוף. בגישה מקלה זו נוקט גם בית המשפט בקביעתו כי כאשר מדובר בחוק הנכים על בית המשפט לגלות יחס של רוחב לב לתביעה.
עדיין עולה השאלה מדוע לא לעדכן את חוק הנכים ולהחריג מסעיף ההתיישנות את המקרים בהם הבקשה היא להכרה בפוסט טראומה. כל עוד סעיף ההתיישנות עומד בעינו, ניתן לראות בכך אי התאמה בין ההליך שנדרשים לעבור פוסט טראומתיים, לבין כך שפוסט טראומה עלולה להתעורר אחרי יותר משלוש שנים מיום השחרור. החרגת פוסט טראומתיים מסעיף ההתיישנות תקל עבור התובעים את ההליך שבין כה וכה ארוך וקשה, ובעיקר תתאים אותו למצבם.
כשל מובנה אחר המצוי בהליך הוא בכך שיחידת התביעות במשרד הביטחון מקבלת בקשות מכלל הגופים הביטחוניים במדינת ישראל. כלומר, היחידה מטפלת לא רק בתביעות מטעם הלומי הקרב, אלא גם בתביעות בגין אי קבלה ללהקות צבאיות, שוטרים שלא קודמו בדרגות, ולמעשה בכל תביעה אחרת מול משרד הבטחון. מצב נוכחי זה מאריך עוד יותר את הטיפול בבקשותיהם של אנשים עם הפרעה פוסט טראומתית שזקוקים לטיפול נפשי, שלעיתים הוא אף דחוף. לכן, יש להקים שלוחה חדשה ביחידת התביעות שתטפל רק בתביעותיהם של אלו הסובלים מפוסט טראומה.
בתוך אותה שלוחה חדשה שתקום, יש לפתוח מעין תת-שלוחה בה יטופלו תביעות שהוגשו מטעם הלומי הקרב בלבד. הסיבה העיקרית להפרדה בין הלומי הקרב לבין יתר התובעים בגין הפרעה הפוסט טראומתית היא מידת מחויבותה המוגברת של מדינת ישראל כלפיהם. יודגש, המדינה מחויבת כלפי כלל משרתיה, בין אם יש להם הפרעה פוסט טראומתית ובין אם לאו, בין אם הפוסט טראומה נגרמה עקב פעילות מבצעית ובין אם נגרמה כתוצאה מאירוע פתאומי. אולם במקרים בהם המדינה בוחרת לשלוח את לוחמיה לקרב, היא נוקטת בצעד אקטיבי יותר לאפשרות גרימת פוסט טראומה אצל הלוחמים. צעד אקטיבי זה מקים לה חובה מוגברת לדאוג לשלומם ככל הניתן.
דוגמה בולטת למקום בו המדינה יכולה להקל על הלומי הקרב בהליך ההכרה היא במתן סיוע משפטי ורפואי בחינם. כיום הלומי הקרב נדרשים להיעזר בשירותי עורכי דין ורופאים פרטיים כדי שיוכלו להיות מוכרים כנכים. מרביתם, כאמור, סובלים מחוסר יכולת תפקוד, כך שהם לא עובדים ולכן מתקשים לפרנס את עצמם. העול הכלכלי עמו הם נאלצים להתמודד, לאור תשלום סכומים לא מבוטלים, שמגיע לעיתים לעשרות אלפי שקלים לעורכי דין ולרופאים כדי לצלוח את וועדות ההכרה, רק מחריף את הבעיה בהליך שהם נדרשים לעבור. לוחם אחד, לדוגמא, היה בתהליך הכרה שנמשך שמונה שנים, בליווי עורך דין. בסוף התהליך הוא קיבל חשבונית על 96 אלף שקל, שכדי לשלם אותה, הוא לקח הלוואה מהבנק לחמש שנים, כשזכאותו נקבעה לתשלום חודשי של 1,300 שקל בלבד.
לצד הקשיים שהוצגו יש כמובן קושי בחווית פוסט הטראומה עצמה, וגם קשיים רגשיים שנלווים כתוצאה מההליך. לא אחת מתארים הלוחמים כי הם חשים ביזוי, בושה, אשמה, תסכול, אכזבה, ומעל לכל – חוסר אמון גורף בהם. התוצאה בפועל, היא שבעוד חלק מהלומי הקרב מחליטים ללכת בלית ברירה על התהליך המייסר והפוגעני הזה, מול מערכת בירוקרטית קשה, מתישה ואכזרית, אחרים שומעים את עדויות חבריהם ומחליטים כלל לא לפנות בבקשת סיוע. באחת העדויות נאמר: "יש לי חבר בצוות פריצה שלחם לידי, ואני יודע שהוא סובל מאוד. עמדה מולו מישהי מהפרקליטות בוועדה האחרונה שלו והטיחה בו שיש לו ילדים: אתה פוסט טראומטי – לא יכול להיות שהבאת ילדים. אני כמעט עשיתי סיבוב פרסה". כך, נשללות מהלומי הקרב זכויות, ובהן הטיפול הרפואי לו הם זקוקים כדי לחזור חזרה לשגרת החיים.
האטימות שהציתה את האדם
כידוע, מדינת ישראל רוויה מלחמות, גלי טרור ואינתיפאדות כשכל אלו מלווים שכול, כאב ופוסט טראומה – הן של לוחמים והן של אזרחים. יש הטוענים ש"ישראל נחשבת בעולם למעצמה של פוסט טראומה". חרף ההיסטוריה הכואבת של מדינת ישראל במלחמות, תהליך ההכרה בפוסט טראומה והלם קרב היה מדורג. כאמור, רק בשנת 2016 תוקן חוק הנכים כך שתתאפשר הכרה גם בנכות נפשית ולא רק פיזית או שכלית. בדומה לישראל, גם בעולם טרם נמצא המודל המיטיבי לסיוע לאנשים עם הפרעה פוסט טראומתית ולהלומי הקרב שבהם. נדמה כי בהקשר זה ישראל יכולה להיות החלוצה לפתרון הבעיה.
ועד שזה יקרה, זועקים הנכים את זעקתם לעזרה ולחילוץ ממצוקתם מטראומת הקרב. השיא היה באפריל 2021, יום לפני ערב הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בו איציק סעידיאן, שלחם ב"צוק איתן", הגיע למשרדי אגף השיקום של משרד הביטחון, שפך על עצמו חומר דליק והצית את עצמו. זאת, במחאה על היחס המחפיר מאגף השיקום ועל התנהלות הוועדות הרפואיות שלא קיבלו את טענותיו. מעשה זה טלטל את המדינה, עורר את השיח הציבורי בנושא והוביל לגל של מחאות. הביקורת החריפה שהושמעה על אגף השיקום בעקבות המעשה, וגילוי היחס לו זוכים הלוחמים, זרזה את מקבלי ההחלטות לנסח את רפורמת "נפש אחת" שנועדה להקל עם הלוחמים, אך נותרה תקועה בכנסת. זאת, עקב מחלוקות שהיו בין הקואליציה לאופוזיציה בכנסת הקודמת וחילופי השלטון לאחרונה.
למען ההוגנות חשוב לציין כי קיים מחסור בכוח אדם ביחידת התביעות, ברופאים ובמלווים לבעלי מוגבלויות. זאת לצד תביעות סרק מצד אנשים שמנסים לנצל את הזכויות שנותנת המדינה לאלו שבאמת זקוקים להן, עבורם ומבלי שמגיע להם. כך למשל, היה נוכל שהמציא סיפור שהיה בצנחנים ושיש לו הפרעה פוסט טראומתית, אך בבירור התגלה כי כלל לא היה ביחידה קרבית. ועדיין, גם אם תופעה זו קיימת, לא ייתכן שמעטים שבמעטים יובילו לכך שבסופו של דבר כ-95% מהזכאים לזכויותיהם יעברו מסכת עינויים שנייה בחסות המדינה. חשוב בהקשר זה לציין את הארגונים והעמותות השונות שמסייעים לאותם הלומים בטיפול נפשי, בליווי אישי, בפעילויות עם הלומים נוספים ועוד. הגיע הזמן שהמדינה תפסיק לנצל את תרומתם הבלתי פוסקת של האזרחים, ותממש גם את חובותיה - לדאוג ללוחמים שלנו שיקבלו את זכויותיהם, ובראשם זכות לטיפול רפואי ושיקומי, מבלי לנהל קרב נוסף.
