התמשכותם של הליכים משפטיים פוגעת בזכות להליך הוגן של נאשמים ומתדיינים הן במשפט הפלילי והן במשפט האזרחי. יש לצמצם פגיעה זו באמצעות הקצאת משאבים רבים יותר למערכת המשפט לצד הקפדה רבה יותר על לוחות הזמנים הקבועים בחוק.
"הבעיה המרכזית הייתה ונותרה בעיית העומס הרב המוטל על בתי המשפט בישראל… העומס הקשה המוטל על הרשות השופטת מוביל בהכרח להתארכות בלתי-רצויה של הדיונים בבתי המשפט, ובעיני זוהי הסוגיה האמיתית שהציבור בישראל משווע לפתרונה…".
דברים אלו אמרה הנשיאה חיות בנאומה הדרמטי בתגובה לשינויים שתכננה לבצע הממשלה במערכת המשפט. בכך הביעה הנשיאה חיות את עמדתה שהבעיה המשמעותית ביותר הניצבת בפני מערכת המשפט בישראל היא התמשכות ההליכים המשפטיים - ועינוי הדין הנגרם בגלל התמשכות זו לנאשמים ולמתדיינים.
הנתונים בבסיס דבריה של הנשיאה חיות קשים. נכון ל-2021, 28% מהתיקים בבית המשפט המחוזי נמשכו יותר מארבע שנים, ו-15% מהם נמשכו יותר מ-5 שנים. יותר מ-15 אלף תיקים נמשכים יותר מארבע שנים בבית המשפט המחוזי ויותר מ-5,000 תיקים נמשכים יותר מארבע שנים בבית המשפט השלום. בממוצע, תיקים אזרחיים נמשכים באופן משמעותי זמן רב יותר מתיקים פליליים - שנה ושמונה חודשים לעומת שבעה וחצי חודשים. ההליכים המשפטיים בכלל הערכאות בישראל ארוכים בכ-20% מהממוצע במדינות ה-OECD. נתונים אלו מתייחסים למשך הזמן שבין הגשת התביעה לבית המשפט ועד סיום ההליך המשפטי. בהליכים פליליים, לפרקי הזמן האמורים יש להוסיף את הזמן שבו נאשם נמצא תחת חקירת המשטרה המטילה צל גדול על חייו. אלפי חקירות פליליות של המשטרה נמשכות בפני עצמן למעלה מארבע שנים, עוד לפני שהנאשם נאלץ להתמודד עם התמשכותם של הליכי המשפט עצמו.
מנתונים אלו עולה שבמקרים רבים משך הליכי המשפט בישראל פוגע בזכות להליך הוגן. נאשם או מתדיין שהליכי משפטו נמשכים יותר מארבע שנים סובל מעינוי דין קיצוני. התמשכות ההליכים מטילה מעמסה נפשית עצומה על הפרט שבא לשערי בית המשפט, לא מאפשרת לו לתכנן את עתידו בחופשיות, ואף עשויה לפגוע בהגנתו המשפטית שכן הן הראיות החומריות והן העדויות עלולות להיפגע לאורך השנים. איזה מין חיים יכול לנהל נאשם שנאלץ להמתין חמש שנים עד לפסק דינו, במהלכן חרבו של המשפט הפלילי מונפת מעל צווארו? איך יוכל לכלכל את צעדיו בטווח הארוך? איזה מין צדק יושג עבור אדם שתובע את זכותו האזרחית, כשפתרון הסכסוך מגיע בהחלטה שיפוטית חצי עשור לאחר המקרה? המצב הנוכחי של התמשכות ההליכים המשפטיים בעניינם של אלפים מהווה פגיעה אנושה בזכותם לחיות את חייהם בחופשיות, ולא ניתן להשלים עימה.
לצד האינטרס הברור של המתדיין או הנאשם, יש אינטרס ציבורי במניעת התמשכות הליכים. לציבור יש אינטרס מובהק שהליך משפטי יתנהל במהירות מטעמי צדק, ביטחון הציבור, שיקום ויעילות. לקיצור הליכי המשפט יש השפעה גם על עקרון שלטון החוק, שכן במדינה בה האזרח יודע שהוא יקבל הכרעה בסכסוכו רק בעוד שנים ארוכות, הפיתוי לעשות דין עצמי גובר.
הזכות להליך הוגן במשפט הפלילי
הזכות להליך הוגן במשפט הפלילי היא זכות חוקתית במשפט הישראלי הנגזרת מהזכויות לכבוד ולחירות. הנשיא ברק עמד על כך שהזכות להליך הוגן מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובעניין יששכרוב (1998) פסק בית המשפט ש"פגיעה שלא כדין בזכות להליך הוגן בפלילים עלולה לפגוע בזכותו החוקתית של הנאשם לחירות לפי סעיף 5 לחוק היסוד. כן עלולה היא לפגום בהערכתו העצמית של הנאשם וליצור אצלו תחושה של ביזוי וחוסר אונים כאילו היה כלי משחק בידיהם של אחרים, עד כדי פגיעה בזכותו החוקתית לכבוד".
הזכות להליך הוגן כוללת בתוכה את הזכות למשפט בזמן סביר. במאמר שפירסם ב-1996, השופט אלון טען ש"שיעור עינוי הדין בישראל לוקה בחוסר סבירות קיצונית ועומד בניגוד מוחלט לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו", וגם הנשיא ברק עמד על כך שהזכות למשפט בזמן סביר כלולה בתוך הזכות החוקתית להליך הוגן. יתרה מכך, בעניין הלוי (1984), בית המשפט אף פסק שהתמשכות ארוכה של הליכים משפטיים "שמה ללעג ולקלס את המושג של שפיטה, של עשיית צדק ושל ענישה", ושיש בה כדי להשפיע על הכרעת הדין.
בישראל אף קיימת חקיקה שנועדה להגביל את הימשכותם של הליכים משפטיים. כך לדוגמה, סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי קובע שהליך גביית הראיות בבית המשפט יימשך מדי יום ברציפות עד תומו אלא אם אין כל אפשרות לנהוג כך, אך סעיף כונה זה על ידי הנשיא גרוניס "אות מתה", ובפועל אין מגבלה אפקטיבית על התמשכות ההליכים.
דוגמה לחשיבות הזכות למשפט בתוך זמן סביר ולדריסתה הגסה בישראל הוא סיפורו של עבד אל-קאדר סאלם. סאלם הואשם ב-2003 בעבירת מין והוחזק במעצר בית. הוא הורשע בבית משפט השלום לאחר שש שנים בהם התנהל משפטו. הוא ערער על הרשעתו לבית המשפט המחוזי, שהחזיר את התיק שוב לערכאת השלום. ב-2012, אחרי תשע שנים של הליכים משפטיים, שמתוכן הוחזק חמש שנים וחצי במעצר בית, נגזרו על סאלם שישה חודשי מאסר.. באופן חריג, סאלם המשיך להילחם על חפותו וזוכה במשפט חוזר – יותר מעשור לאחר שהוגש נגדו כתב האישום. לא ניתן לכמת את הנזק שנגרם לסאלם. חירותו נשללה במשך יותר מחמש שנים, וחייו נהפכו על פיהם במשך יותר מעשור שלם בו חיכה להכרעה השיפוטית.
נוסף על האמור, לשופטים יש נטייה להטיל על נאשמים עונש מאסר השווה לכל הפחות לתקופת המעצר שכבר ריצו, זאת על מנת לא להודות בעוול הנעשה לנאשם שכבר נענש יותר מגמולו. לנוכח זאת, ככל שמשך הליכי המשפט של הנאשם ארוך יותר, כך עשויה תקופת המאסר הנגזרת עליו להיות ארוכה יותר, ללא קשר לחומרת מעשיו. לפיכך, התמשכות הליכי המשפט פוגעת באופן ישיר בחירותו של הנאשם, בנוסף לפגיעתה בהיבטים אחרים.
התמשכות ההליכים במשפט האזרחי
הזכות להליך הוגן אמנם מזוהה בעיקר עם המשפט הפלילי, אך היא אינה נחלתו הבלעדית. גם לצדדים בהליך משפטי אזרחי יש זכות להליך הוגן, שכן בלעדיה מתרוקנת מתוכנה המהותי זכות הגישה לערכאות. זכות הגישה לערכאות היא זכותו של אדם שבית המשפט ישמע את עניינו ויכריע בו. אם ההכרעה משתהה שנים ארוכות הסכסוך הנדון עשוי כבר להיות לא רלוונטי או לחלופין, המתדיינים נאלצים לחיות איתו במשך שנים ארוכות ללא פתרון, ומשכך אין משמעות אמיתית להכרעה וליכולתו של הפרט לקבל את יומו בבית המשפט.
הגנה על זכותם של צדדים להליך אזרחי למשפט בזמן סביר חיונית גם להגנה על זכויותיהם האחרות, שכדי להגן עליהן הם פנו להליך המשפטי. כך לדבריו של השופט אלון: "פגיעה חמורה ביותר נגרמת לו לאדם שדינו מתענה מעל לזמן ראוי וסביר המתבקש ומתחייב לשם בירור מתון, צודק ומלא של דין ודברים הבאים בפני בית-המשפט. כך הוא בעניין אזרחי, שאין אדם בא על זכותו וקניינו אלא כעבור שנים מרובות...".
לא ניתן להתעלם מכך שלעיתים דווקא המתדיינים במשפט האזרחי הם אלו שמבקשים להאריך את התמשכותו של ההליך, מתוך מחשבה שהדבר ייטיב עימם, ושלנוכח זאת הגבלת התמשכות הליכי המשפט תזיק להם. אך סביר להניח שגם במשפט האזרחי בו בהכרח יש שני צדדים יריבים, זכותו של לפחות אחד מהצדדים תיפגע בעקבות התמשכות ההליך, בעוד שהשני ירוויח מעינוי הדין שנגרם ליריבו. נוסף על כך, קשה להטיל את האשמה על המתדיינים בזמן שתקנות הנועדו לקצר את הליכי המשפט, כגון חובתו של שופט להכריע בסכסוך תוך 90 יום מסיום הדיונים, הפכו למעשה לאות מתה.
הזכות למשפט בזמן סביר במשפט הבין-לאומי
הזכות למשפט בזמן סביר מעוגנת היטב גם במשפט הבין-לאומי. הזכות קבועה בסעיף 14 באמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, אשר ישראל צד לה, הקובע שהפרט "יעמוד לדין בלא השהייה יתרה". הזכות מעוגנת גם בסעיף 6 של האמנה האירופית לזכויות אדם, הקובע ש"כל אדם זכאי למשפט הוגן ופומבי תוך זמן סביר". בנוסף, הזכות למשפט בזמן סביר מוגנת בחוקות של לא פחות מ-115 מדינות.
מועצת אירופה ניסתה לצמצם את העמימות סביב המונח "זמן סביר", וקבעה שמשך המשפט הסביר תלוי במורכבות התיק, התנהלות המתדיין/נאשם, התנהלות הרשויות וחשיבות התיק. לצד זאת, המועצה לא נמנעה מלקבוע שזמן סביר בתיקים "ללא מורכבות מיוחדת" הוא שנתיים. נזכיר שבבתי המשפט המחוזיים בישראל יותר מרבע מהתיקים נמשכים יותר מארבע שנים בבית המשפט לבדו. אמנם הסטנדרט שנקבע בדיני זכויות האדם האירופיים אינו מחייב את ישראל באופן פורמלי, אך הוא עדיין בעל חשיבות אוניברסלית. כך, למשל, בעניין מרעב, הסתמך בית המשפט העליון על הסטנדרטים שנקבעו בדיני זכויות האדם ההאירופיים, וקבע שצו מעצר הוא ארוך באופן לא סביר על סמך אותם הסטנדרטים.
ניתן לעלות על הדעת שדווקא מסגרת זמנים קצרה מדי תפגע בזכויותיהם של נאשמים ומתדיינים בכך שתיאלץ את בית המשפט לקבל החלטה שתכריע את גורל ההליך המשפטי תחת לחץ, ושלפיכך תיפגע איכות ההחלטה. לכן ברור שאין לקבוע מסגרת זמנים נוקשה מדי, שלא תאפשר התחשבות במורכבות התיק ובצורך של בית המשפט לשקול את חומר הראיות. אסור שהיעילות תבוא על חשבון הצדק, אך יש צורך עז לשנות את המצב הנוכחי, בו חוסר היעילות פוגע בזכויותיהם של הצדדים להליך המשפטי.
הקלת העומס על בתי המשפט והקפדה על מסגרת הזמנים בחוק
אין די נתונים כדי להבין בדיוק היכן מצוי הכשל שגורם להתמשכות ההליכים המשפטיים. האם השיהוי בין הגשת כתב האישום לתחילת ההוכחות הוא הבעייתי? האם שלב שמיעת הראיות נמשך מעבר לגבולות הסביר? האם בית המשפט מתמהמה זמן רב מדי בהכרעת הדין? בהיעדר מידע זה, קשה להציע פתרון מדויק לקיצור הליכי המשפט. עם זאת, ברור כי חלק משמעותי מהבעיה נובע מהעומס העצום המוטל על השופטים. כל שופט בישראל מקבל בממוצע כאלף תיקים חדשים לטיפולו מדי שנה, וחסרים בישראל מאות שופטים לעומת המקובל בעולם. מצב זה הוביל את הנשיאה חיות לומר ש"אין שום סיכוי שבמצבת השופטים הנוכחית ניתן להתמודד עם כמויות כאלה (של הליכים משפטיים) בקצב מניח את הדעת. מדובר בעומס לא אנושי, שאין לו אח ורע בעולם". מתמונת מצב זו עולה שאין טעם בהטלת הגבלות על משך ההליכים המשפטיים בלבד, שכן ברור שהמערכת השיפוטית אינה יכולה לעמוד בנטל זה, וסופו של צעד זה להפוך לאות מתה. לפיכך, על המדינה להקצות את התקציב והזמן הדרושים כדי למנות שופטים נוספים, כך שעומס העבודה בבתי המשפט יקטן והליכי המשפט יתקצרו, ובכך יצמצמו את הפגיעה בזכות להליך הוגן.
במקביל לצורך בעיבוי מצבת השופטים הקיימת, על בתי המשפט להקפיד על מסגרות הזמן הקיימות בדין (לדוגמה סעיף 125 לתקנות סדר הדין הפלילי וסעיף 9(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי). ייתכן שאף יש לחוקק מסגרות זמן נוקשות ורבות יותר על השלבים השונים בהליכים המשפטיים.
הזכות להליך הוגן של אלפים רבים של מתדיינים ונאשמים נפגעת פגיעה קשה בשל התמשכות ההליכים המשפטיים בעניינם על פני שנים ארוכות. עינוי הדין הנגרם לאותם המתדיינים פוגע ביכולתם לתכנן את עתידם ומטיל צל על חייהם. כדי לצמצם את הפגיעה בזכותם להליך הוגן, על המדינה להקל על העומס שמוטל על בתי המשפט באמצעות מינוי שופטים נוספים, ולהביא להקפדה גדולה יותר על מסגרות הזמנים הקיימות בחוק.
