הציפייה של שופטים למצוא "חף מפשע מושלם" עלולה לגרור הטיות שיפוטיות המובילות להרשעת נאשמים בעבירות חמורות מאלו שביצעו בפועל.
מיכאל חלאק, "החשוד המיידי", שמן על בד, 2010, באדיבות אוסף "הארץ" לאמנות.
מבוא
ב-12.05.2025, התקבלה בשורה מרגשת עבור ג'מיל סרור – בקשתו למשפט חוזר התקבלה, זאת לאחר שבקשה קודמת שלו משנת 2022 נדחתה. סרור הוא אחד הפונים של קליניקת החפות באוניברסיטה העברית, פרויקט החפות היחיד בישראל, שעד לאותו יום לא הצליחה להביא לקבלתה של ולו בקשה אחת למשפט חוזר, לא כל שכן להשיג זיכוי. עבור אדם הנאבק שנים כה רבות להוכיח את חפותו, מדובר בצעד אדיר. זהו איתות שהמערכת סוף סוף הקשיבה לזעקותיו, שהיא מוכנה להרהר שנית בצדקת הרשעתו ולתקן אם אכן נפלה טעות. אך אל לנו לתת להצלחות הנדירות לטשטש את המציאות. כל העוסקים במלאכת תיקון עיוותי הדין יודעים עד כמה אלו הם תהליכים מתישים ושוחקים, הנדמים רוב הזמן כחסרי סיכוי, הם יודעים כמה נדירות ההצלחות. לצד ההתרגשות מההזדמנות הנדירה שניתנה לג'מיל סרור, ולקראת המשך התהליך המטלטל שעוד צפוי לו, טוב יהיה גם לקיים רפלקציה מערכתית על הגורמים שהופכים הזדמנות זו לנדירה כל כך, להבין מהם החסמים שבעטיים מלאכת תיקון הטעויות מפרכת כל כך.
על פי מחקרים והערכות מקובלות, אחוז לא מבוטל מהאסירים בישראל, כמו במדינות אחרות בעולם, הם חפים מפשע שהורשעו בטעות. למרות זאת, מעט מאוד טעויות משפטיות מתוקנות בפועל ומעטים האנשים שמצליחים להוכיח את חפותם ולהיות מזוכאים מהעבירות שיוחסו להם. בעוד שהדיון בתופעה זו בישראל מתמקד לרוב בהיבטים מוסדיים ופרוצדורליים, מחקרים מלמדים שמשקל מכריע יש גם לתרבות הארגונית ולתפיסות של השחקנים במערכת המשפט. בפוסט זה אציע זווית התבוננות משלימה להבנת הגורמים לקושי לתקן טעויות משפטיות: כיצד תפיסות של מערכת המשפט ביחס למושג החפות משפיעות על יכולת זו.
בין הדימוי למציאות
הידיעות על זיכויו של אדם חף מפשע לאחר שנות מאסר ממושכות הן עוצמתיות ומטלטלות. אדם מן השורה נלכד במערכת המשפט הפלילי ומוצא את עצמו לפתע נאשם בפשע חמור, למרות זעקותיו לחפותו, הוא מורשע ונשלח למאסר ממושך. שנים חולפות עד שהאמת יוצאת לאור, לרוב בעקבות מאבק משפטי עיקש. סיפורים כאלה מעוררים רגשית ומזעזעים, לא בכדי הם מהווים השראה ליצירות ספרות וקולנוע רבות. הסיפורים המפורסמים על הרשעות שווא נוטים לכלול תבנית דומה: אדם שלא היה מעורב כלל בפעילות עבריינית, שזוהה לגמרי בטעות או הופלל, נלחם על חפותו ולבסוף מזוכה. תבנית זו חוזרת הן ביצירות תרבות כמו "אל תיגע בזמיר" ו"חומות של תקווה", הן במקרים אמיתיים שזכו לתהודה ציבורית כמו סיפורו של רונלד קוטון שהורשע בגלל טעות בזיהוי, המתאגרף רובי "הוריקן" קרטר שבילה עשרים שנה בכלא על רצח שלא ביצע, או המקרה הישראלי של אשרף סלאימה שהואשם על בסיס עדות ראייה שגויה.
כשהייתי קלינאית בקליניקת החפות של האוניברסיטה העברית, באחד השיעורים, נפגשנו עם סנגורית מפרויקט החפות בארצות הברית. התייעצנו איתה על הקשיים בהשגת הצלחות משפטיות עבור הפונים שלנו. הסנגורית הציעה הסבר שמהדהד אצלי מאז: "הפונים שלכם לא חפים מספיק", היא אמרה, "אתם צריכים לחפש מקרים טובים יותר".
החף מפשע החף דיו
למה התכוונה הסנגורית? היא הסבירה שעלינו לחפש את "החף המושלם" – אדם שניתן להוכיח שלא היה מעורב כלל בשום פעילות פלילית. בעוד שהפונים שלנו הם לעיתים קרובות אנשים שביצעו פשעים בעברם, השתתפו בקטטות אלימות, שיקרו למשטרה ולבית המשפט במסגרת ההליך שהתנהל נגדם וכיוצא באלה התנהגויות עברייניות. לכאורה, יש ממש בדבריה של הסנגורית. קל להבין את ההיגיון שבחיפוש אחר "מקרים טובים" כאלה – הם מושכים תשומת לב ציבורית, מייצרים הד תקשורתי ומאפשרים להאיר כשלים מערכתיים. אלא שבכל זאת האמירה צרמה לי. אבל למה בעצם? על פני הדברים, הרי אין חולק על חומרתה של הרשעת אדם חף מכל פשע, ואכן נראה שהמקרים ״המובהקים״ יעוררו הזדהות והתגייסות ציבורית לטובת המאבק בעיוותי דין. כשהרהרתי וניסיתי להבין מדוע בכל זאת האמירה צרמה לי, הגעתי למחשבה שייתכן שהדבר נובע מכך שהציפייה למצוא "מקרים טובים" מתעלמת מהמציאות הממשית של המערכת הפלילית. מרבית המקרים המגיעים לשלבי ההליך המתקדמים – הגשת כתב אישום והרשעה – אינם של אנשים שחפים מכל מעורבות בפעילות פלילית. רובם אנשים שאמנם היו מעורבים בפעילות פלילית כלשהי, אך לא בהכרח בעבירה החמורה שבה הם הואשמו או הורשעו.
תופעה דומה של פער בין דימוי אידיאלי למציאות, מוכרת מתחום הרווחה והסעד. שם, מערכות הסיוע מעוצבות לעיתים קרובות על בסיס תפיסה של "פונה אידיאלי" – אדם שהוא ״קורבן נסיבות״ טהור, שבהתנהלותו מול הרשויות לא דבק רבב והיא ללא כל ״כתם״. תפיסה זו מתבטאת בהתניית הסיוע בעמידה בקריטריונים של "התנהלות ראויה": דיווח מלא על הכנסות, הימנעות מעבודה בשוק השחור וכדומה. אלא שהחיים בעוני יוצרים מעגל: העוני מוביל להתנהלות שאינה עומדת בקריטריונים אלה, זו בתורה מונעת קבלת סיוע, והיעדר הסיוע מעמיק את המצוקה ומחזק את התלות בהתנהלות ה"לא ראויה". כך, דווקא האוכלוסייה הזקוקה ביותר לסיוע נותרת לעתים קרובות בלעדיו. באופן דומה (לפחות בהיבטים מסוימים), במערכת המשפט הפלילי, מרבית האנשים הבאים במגע עם המערכת אינם "חפים מושלמים". לעתים קרובות מדובר באנשים החיים בשוליים החברתיים, שנסיבות חייהם הביאו אותם למעורבות כלשהי בפעילות פלילית. אין בעובדה זו הצדקה לפעילות פלילית או להקלת ראש בפשיעה בשל נסיבות חיים קשות, וממילא טענתי כאן היא אחרת: כדי שמערכת המשפט תוכל לזהות ולתקן טעויות שיפוטיות, עליה לפתח כלים ומנגנונים המותאמים למציאות בפועל, ולא לדימוי של חפות ״אידאלית״ שנכון רק במקרים נדירים.
הדימוי של החף מפשע המושלם עלול לגרום לטעויות שיפוטיות
הכרעה בתיק פלילי היא בחירה בין סיפורים מתחרים. מקובל לחשוב שהכרעה שיפוטית מבוססת על התחקות אחר עובדות וניתוח משפטי. אולם לאחרונה, יותר ויותר כתיבה משפטית מצביעה על רכיב נוסף, סמוי – השאלה עד כמה הסיפור ״מתקבל על הדעת״. בניגוד למדעים המדויקים, בהם ניתן לבודד משתנים ולבחון בניסוי מבוקר את הסיכוי המדויק להתרחשותה של תופעה מסוימת, כשעוסקים בהתנהגות האנושית בעולם האמיתי, המציאות מורכבת מאינספור משתנים שלא ניתנים לבידוד או כימות. לכן, ברוב המקרים שופטים לא יכולים לדעת מהו בדיוק הסיכוי שגרסת האירועים – למשל, זו שהתביעה טוענת לה – אכן התרחשה. למרות זאת, הם נדרשים להכריע בין גרסאות עובדתיות מתחרות. בהיעדר יכולת להתחקות אחר הסתברויות מדויקות, הם נאלצים להסתמך על מידת ה״התקבלות על הדעת״ של כל סיפור. מדד זה מתבסס בהכרח על הנחות מקובלות, מושרשות ומופנמות לגבי אופן התנהגותם של אנשים, ולגבי האופן שבו העולם פועל. אותו ידע שמכונה לעיתים קרובות – ״הסתמכות על השכל הישר״.
הדימוי המנטלי הזמין (ייצוג מנטלי שקל לשלוף ולהפעיל כשנתקלים במצב מסוים) בתודעתם של שופטים לטעות משפטית, הוא של אדם חף לחלוטין מפשע שהופלל בטעות. דימוי זה הופך סיפורים מסוג זה למתקבלים יותר על הדעת בעיני השופטים. כתוצאה מכך, בדומה לאופן שבו דימוי "הפונה האידיאלי" מגביל את יכולת מערכת הרווחה להתאים את עצמה לצרכי הפונים האמיתיים, כך גם הדימוי של "החף המושלם" מקשה על שופטים לזהות טעויות משפטיות במקרים שבהם אדם מורשע בעבירה חמורה או שונה מזו שביצע בפועל.
כיצד ייתכן שדימוי החף המושלם גורם לטעויות שיפוטיות גם בקרב שופטים מקצועיים, שמודעים היטב לחשיבות ההבחנות המשפטיות ולזהירות הרבה הנדרשת מהם?
מחקרים בפסיכולוגיה קוגניטיבית מציעים הסבר שכולל מנגנון המכונה "הטיית הייצוג", המשפיע על תהליכי קבלת החלטות גם כשהם נעשים על ידי מומחים המודעים לחשיבות הדיוק. במסגרת הטיה זו, אנשים מתעלמים באופן לא בהכרח מודע מנתונים רלוונטיים ונוטים להסתמך במקום זאת על מידת הדמיון בין המקרה הספציפי לבין הדימוי המנטלי הטיפוסי של הקטגוריה. בספרות מובאת דוגמה מעניינת להמחשת הטיית הייצוג: החוקרים תיארו בפני נבדקים אישה בעלת תואר ראשון בפילוסופיה, המעורבת בפעילות מחאה נגד חימוש גרעיני ובקידום צדק חברתי. הנבדקים נשאלו מה סביר יותר – שהאישה היא פקידה בבנק או שהיא פקידה בבנק בעלת נטייה פמיניסטית. למעלה מ-90% מהנבדקים בחרו באפשרות השנייה. הנבדקים התעלמו מנתון מתמטי בסיסי: שכיחותן של פקידות בנק שהן גם פמיניסטיות היא בהכרח נמוכה משכיחותן של פקידות בנק באופן כללי (שכן תת-קבוצה תמיד קטנה מהקבוצה הכללית). במקום להתבסס על נתון סטטיסטי זה, הנבדקים הסתמכו על מידת הדמיון בין המאפיינים שתוארו (מחאה חברתית והתנגדות לחימוש גרעיני) לבין התכונות המייצגות בעיניהם את קבוצת הפמיניסטיות. הגם שבמשפט לרוב אין הסתברויות חד משמעיות שניתן לחשב אותן, עדיין ההטיה עלולה להתבטא בהערכת הסתברויות על בסיס דימוי מנטלי ולא עובדות קונקרטיות. המחקרים מצביעים על פער משמעותי בין ההסתברות האמיתית של רצידיביזם (כפי שהיא נמדדת בנתונים אמפיריים) לבין ההערכה השיפוטית שלה. המחקר מסביר זאת בכך שהטיה זו משפיעה גם על מקבלי החלטות מקצועיים, ובהם שופטים ובפרט, על כך שכאשר שופטים נחשפים למידע על מעורבות פלילית קודמת כלשהי, הם נוטים לייחס לכך משקל מופרז בהערכת אשמתו של הנאשם.
אף שמעורבות בפעילות פלילית בעבר אכן בחלק מהמקרים מגדילה את ההסתברות לכך שהאדם עבר על החוק גם במקרה שבפני השופט, ההשפעה של נתון כזה על הערכת כלל הראיות חורגת בהרבה מערכה ההוכחתי האמיתי. מעת ששופטים רואים בנאשם ״עבריין״, הם נוטים להתייחס אליו כמייצג את הקטגוריה הזו, ובוחנים בקפידה פחותה (באופן בלתי מודע) את הראיות הספציפיות לגבי העבירה הנדונה בפניהם, ומעריכים את ההסתברות שהנאשם ביצע את העבירה כגבוהה יותר מזו המתבקשת מן הנתונים. הן ניסוי הפקידה הפמיניסטית הן ההשפעה של מידע על עבר פלילי על שופטים ממחישים את פעולתה של הטיית הייצוג. בשני המצבים, הערכת הסבירויות על ידי מקבלי ההחלטות (הנבדקים או השופטים) מונחית במידה רבה על ידי הדימוי המנטלי הזמין והבולט, ופחות על ידי ניתוח של הנתונים הרלוונטיים.
אמנם על פני הדברים יש הבדל בין שני המקרים, שכן בדוגמת הפקידה הטעות בהערכת ההסתברות היא מוכחת מתמטית (תת-קבוצה לעולם אינה יכולה להיות גדולה מהקבוצה הכללית), ובמערכת המשפט, לעומת זאת, בדרך כלל לא ניתן להתחקות אחר ההסתברויות המדויקות ולכן לכאורה גם הטעויות פחות מובהקות. חרף זאת, אין פירוש הדבר שלא ניתן לזהות הערכות מוטות: הראיות בתיקים מאפשרות לקבוע טווח סביר של הערכות הסתברותיות. ההטיה הקוגניטיבית מתבטאת בכך שהשופטים, בהשפעת הדימוי המנטלי של הנאשם כעבריין, מעריכים את ההסתברות לאשמה הרחק מעבר לטווח שהראיות מצדיקות. כך, גם בהיעדר אפשרות לדעת את ההסתברות המדויקת לאשמה, ניתן לזהות שהערכת השופטים חורגת משמעותית מההערכה הסבירה שניתן לגזור מהראיות.
הטיות במסגרת ההליך
בחלק זה של הפוסט, אבקש ליישם את התובנות מהמחקר על הטיית הייצוג בהקשר של הרשעות קודמות, על תרחיש נוסף שבו עשוי לפעול אותו מנגנון קוגניטיבי. כאמור, כאשר שופטים נחשפים לראיות על הרשעות קודמות של הנאשם, הם נוטים להעריך בצורה מופרזת את הסבירות שהוא אשם גם בעבירה שבה הם דנים. ההיגיון והמודעות להטיה זו עומדים ביסוד הכלל הפוסל ראיות על הרשעות קודמות של נאשם בשלב בירור האשמה, הקיים בחלק משיטות המשפט, גם אם אינו גורף. הספרות המחקרית התמקדה בהשפעת הטיית הייצוג באותם מקרים בהם שופטים נחשפים למידע על מעשים שביצע הנאשם בעבר.
אני רוצה להציע שייתכן שאותו מנגנון קוגניטיבי פועל גם כאשר השופטים משתכנעים במעורבות הנאשם במעשים פליליים במסגרת האירוע שנדון בפניהם. כלומר, שישנן השלכות להוכחת מעורבות הנאשם בעבירה כלשהי, על האופן שבו השופטים מעריכים את ההסתברות שהנאשם ביצע גם עבירות חמורות יותר באותו אירוע. לדוגמה, נניח שנאשם עומד לדין בגין עבירת רצח בכוונה תחילה, ובמקביל מואשם גם בעבירות קלות יותר הקשורות לאותו אירוע פלילי, כגון תקיפה. במהלך המשפט, התביעה מצליחה לשכנע את השופטים מעבר לספק סביר שהנאשם תקף את המנוח. בשלב זה עלולה לפעול ההטיה הקוגניטיבית: מאחר שכבר הוכח שהנאשם ביצע מעשה אלים כלפי המנוח, נוצרת אצל השופטים נטייה לא מודעת לתייג אותו כ"עבריין אלים". תיוג זה משפיע על האופן שבו הם מעריכים את יתר הראיות בתיק. הם עלולים להסתפק בראיות חלשות יותר להוכחת האחריות למוות ולכוונת הרצח, שכן בתודעתם כבר נקבע שמדובר באדם אלים שתקף את המנוח. במצב כזה, טענות התביעה בדבר אשמת הנאשם ברצח עלולות להתקבל ביתר קלות, אף אם הראיות שהוצגו לפשע ספציפי זה אינן מספיקות או משכנעות דיין. זאת בשל אותו מנגנון קוגניטיבי שגורם לנו להסתמך על דימויים וייצוגים נגישים במקום לבחון כל פרט לגופו. תרחיש זה לא זכה לאותה תשומת לב מחקרית (וכמדומני לא נדון כלל בהקשר הזה).
תיק שעסקתי בו בקליניקת החפות יכול להדגים הטיה זו. בפרשת מירופולסקי, שלושה חברים יצאו לדוג יחד. למחרת נמצאה גופתו של אחד מהם בנהר, בסמוך לגשר המכונה ״גשר הפקק״. השניים האחרים הורשעו ברצח בכוונה תחילה. התביעה אמנם הצליחה להוכיח שבסבירות גבוהה התרחשה קטטה אלימה שהנאשמים היו מעורבים בה – המנוח ספג חבלות בעת שהנאשמים היו במקום. נראה שמאותו רגע בית המשפט דקדק פחות בדרישות ההוכחה לגבי העבירה החמורה. כך, למרות שנותר ספק משמעותי אם החבלות הן שגרמו למוות או שמא המנוח טבע בשל היותו שיכור, ולא הוכח מי משני הנאשמים היה מעורב בקטטה ובאיזו מידה – שניהם הורשעו ברצח בכוונה תחילה. זאת על בסיס ראיות שהיו, כדברי הפרקליט עצמו בראיון על הפרשה - "קלושות וחלשות".
בפסק הדין המרשיע, בית המשפט עצמו מציין כי רב הנסתר על הגלוי בפרשה, ושהראיות לא מספיקות לקבוע באורח חד משמעי מה הייתה השתלשלות העניינים. לא זו אף זו, הפרקליט שהוביל את התביעה, עו״ד תומר שוורץ, כתב לימים ספר פרוזה שעוסק בפרשה בדיונית הדומה להפליא לתיק המדובר, בו ישנן התייחסויות רבות לדלות הראיות בתיק, ולבעייתיות שבהפללה והרשעה על יסוד המסכת הראייתית החסרה:
יבגני וסלבה, בני דודים מעכו, יצאו לדוג בסוף השבוע באזור עמק החולה עם חבר שלהם לאוניד, ... במהלך יום שבת דייגים מצאו את הגופה של לאוניד מתחת לגשר שממוקם כמה קילומטרים דרומה מאזור הדיג. ... את נהנית לתת לי תיקים בלי ראיות... תיק סגירה ..."ככה פרקליטים מדברים על תיק שאיו בו מספיק ראיות כדי להעמיד לדין," הוא הסביר.
מקרה נוסף שעשוי להמחיש את ההטייה הוא המקרה של ג׳מיל סרור שעימו פתחתי. סרור הואשם ברצח במסגרת סכסוך אלים וממושך בין שתי משפחות, שבמהלכו נהרג שכן תמים שעבר במקום. בתיק היו בעיות ראייתיות משמעותיות. לא היו ראיות פורנזיות שקשרו את ג'מיל לירי, ובהסכם סולחה דווקא המשפחה היריבה (ולא משפחתו של סרור) לקחה אחריות על הרצח. למרות זאת סרור הורשע ברצח ונידון למאסר עולם, על בסיס עדויות מפלילות של בני המשפחה האחרת (המסוכסכת עימו ועם משפחתו).
הנחות מוסריות ופסיכולוגיות אינטואיטיביות ולא בהכרח מודעות, עשויות לספק הסבר משלים בנוסף להטיה הקוגניטיבית שתוארה לעיל, בנוגע לנכונות בית המשפט להסתפק בראיות חלשות כדי להרשיע בעבירות חמורות את מי שנתפס כעבריין. במקרה של סרור, העובדה שהשתתף בסכסוך האלים בין המשפחות עשויה הייתה לעורר תחושה, לא בהכרח מודעת, שמקהה את החרדה מפני הרשעה מוטעית. תחושה זו יכולה לנבוע מהנחה סמויה, לפיה ההבדל בין מה שהוכח שעשה (השתתפות בסכסוך אלים) לבין מה שיוחס לו (רצח), הוא בעיקר עניין של "מזל מוסרי". כלומר, מקריות גרידא היא שקבעה אם מעשיו האלימים הסתיימו ברצח או לא. לפי הנחה זו, מרגע שחצה אדם את הקו האדום של אלימות ועבריינות, כבר פחות משנה אם במקרה הספציפי הוא זה שלחץ על ההדק, ודי בכך שמעשיו מעידים על כך שהיה מסוגל לעשות זאת. התחושה הפנימית כמו אומרת – ״גם אם נטעה בהרשעתו, הטעות פחות חמורה מאשר לוּ היינו מרשיעים אדם נורמטיבי לחלוטין. סרור הוא ממילא אדם ״רע״, שכן הוכח שהוא עבריין שמשתתף בקטטות אלימות, ולכן סביר שמסוגל גם לבצע רצח. גם אם מצד האמת הוא לא רצח במקרה הספציפי, הרשעתו עולה בקנה אחד עם הצדק המוסרי: אדם מסוכן ואלים שמסוגל לרצוח יימצא מאחורי סורג ובריח״. כמובן שזוהי הסתמכות על אינטואיציה בעייתית שלא עולה בקנה אחד עם עקרון יסוד במשפט הפלילי הליברלי, לפיו מושא האחריות הפלילית הוא המעשה הפלילי הספציפי, ולא אופיו של האדם שביצע אותו. גם הטיות פסיכולוגיות מעין אלה, הנוגעות להנחות מוסריות רווחות, זכו להתייחסויות בספרות.
לסיום
המודעות להטיות הנוגעות לדימוי ״החף מפשע המושלם״ יכולה לסייע לעצב חינוך משפטי, פרקטיקות ומנגנונים משפטיים המותאמים יותר למציאות. מסתמן שלא בקרוב יציפו את בתי המשפט ״החפים המוחלטים״, ולכן מוטב לחשוב כיצד להתאים את המערכת להתמודדות גם עם אלו שהם רק ״חפים דיים״.
תמונה: מיכאל חלאק, "החשוד המיידי", שמן על בד, באדיבות אוסף "הארץ" לאמנות.
תגיות: משפט פלילי, הליך הוגן
