הצנזורה הצבאית בישראל וסמכויותיה הרחבות השתלבו בהצלחה באתוס הביטחוני של ישראל הצעירה. לצד שחיקת ההבנה בין מערכת הביטחון לגורמי התקשורת, המכה הקשה מגיעה דווקא מבתי המשפט. קבלתם את האינטרס הביטחוני הישן מסכנת את זכות הציבור לדעת ואת חופש העיתונות
ביולי 2022, לאחר שנתיים בלבד, יסיים הצנזור הראשי תת-אלוף דורון בן ברק את תפקידו ויתמנה לתפקיד משפטי בכיר בארגון ביטחוני אחר, שהצנזורה, החוק ותקנות של ממשלת ישראל אוסרים על פרסומו. זה נשמע כפרדוקס או טלאולוגיה, אך זו בדיוק אחת הבעיות שמהן נגזרת השאלה מהי התכלית האמיתית שלשמה כונן המוסד הקרוי רשמית "הצנזורה לעיתונות ולתקשורת" (או בכינויו המוכר יותר, "הצנזורה הצבאית"), ואם קיומה מוצדק, או שמא יש לבטלה. כדי להשיב על השאלה, שבמרכזה יחסים סבוכים בין התקשורת, בתי המשפט ומערכת הביטחון, יש לחזור להיסטוריה.
הצנזורה הצבאית בישראל הוקמה עם הקמת המדינה במאי 1948, כהמשך ישיר לצנזורה על העיתונות שכונן המשטר המנדטורי הבריטי מכוח תקנות ההגנה לשעת חירום מ-1945. הצנזורה היא יחידה של חיל המודיעין ובראשה עומד הצנזור הראשי, שחייב להיות קצין בכיר נושא מדים. כדי לשמור על מראית עין של פיקוח אזרחי, הצנזור הראשי מתמנה בידי שר הביטחון, כדי שלא יהיה כפוף ישירות לרמטכ"ל ולראש אמ"ן. אך בפועל, במרבית המקרים הצנזורה היא עושת דברה של מערכת הביטחון.
מטרתה של הצנזורה הייתה ונותרה לפקח על התקשורת הכתובה, המשודרת והמצולמת, כדי שלא תפרסם, מה שנתפס בעיני הממשלה וזרועותיה, כפגיעה בביטחון המדינה. ההגדרה של "ביטחון" בתקנות ההגנה הייתה במשך שנים רבות רחבה וגורפת, וכללה גם "פגיעה בשלום הציבור ובסדר הציבורי, במורל חיילי צה"ל", ביחסי החוץ של המדינה ובייצוא וייבוא חומרים ממנה ואליה. גם שירותי הדואר והטלפונים היו נתונים לבקרה ופיקוח של הצנזורה, ובסמכותה היה לפתוח מכתבים ולהאזין לשיחות טלפון של עיתונאים שהתקשרו מישראל לחוץ לארץ.
בשנות ה-50, ה-60 וה-70 של המאה ה-20, שליטתה של הצנזורה בשיח הבטחוני הייתה מוחלטת. היא פיקחה על כל העיתונים ותחנות הרדיו (היו אז שתיים) בישראל, לרבות כתבים של כלי תקשורת זרים, שדיווחו מישראל. כל ידיעה עיתונאית שעסקה בנושאים שהוגדרו "ביטחון" הייתה ועודנה חייבת להיות מוגשת מראש, לפני הפרסום, לצנזורה. מי שלא עשה זאת ננזף ולעיתים נקנס.
הצנזורה ניסתה להחיל את סמכותה אפילו על חברי הכנסת. בראשית שנות ה-70 עלה חבר הכנסת אורי אבנרי לדוכן והשתמש בחסינותו כחבר כנסת כדי לפרסם ששר החוץ יגאל אלון נועד בחשאי עם חוסיין מלך ירדן. זה היה בימים שמפגשים כאלה היו חשאיים ביותר. הצנזור הראשי ניסה למחוק את דבריו, שנרשמו בפרסום הרשמי של דברי הכנסת.
אני זוכר את התקרית הראשונה שלי עם הצנזורה. זה היה ב-1975, כשהתחלתי לעבוד ככתב צעיר בחטיבת החדשות וענייני היום ב"קול ישראל" . יחד עם כתב אחר ראיינתי דיפלומט ישראלי ששירת בשגרירות ישראל במדינה מערב אירופה, על ניסיון פיגוע. באותם ימים, כשההמתנה למכשיר טלפון ביתי נמשכה אף חמש ושש שנים, הוקצה לקול ישראל קו מיוחד במרכזייה הבינלאומית, שניתבה את השיחות לחוץ לארץ. בעיצומו של הראיון, שהיה בשידור חי, התפרץ קול אלמוני ומסתורי לשיחה ואמר "אסור לדבר על כך". לימים נודע כי לצנזורה היה מתקן האזנות (בחסות דואר ישראל ומשרד התקשורת), שבו האזינו ופיקחו צנזורים כמעט לכל השיחות הבינלאומיות שיצאו מישראל, ולא רק לעיתונאים. המתקן, בלב תל-אביב, נסגר רק ב-2004.
נקודת המפנה ביחסים של הצנזורה עם התקשורת הייתה בעקבות מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. עיתונאים רבים, במיוחד הכתבים והפרשנים הצבאיים, היכו על חטא על שנענו לגחמות הצנזורה ולא פרסמו מידע על ההתרעות, האזהרות והסימנים המעידים, שפני מצרים וסוריה למלחמה.
תפקיד מכריע בהשתקה הכופה ובהכנעה מרצון, שהניבה שיתוף הדוק ואינטימי של העיתונאים עם מערכת הביטחון, מילא עד אז גוף שהוקם כבר ב-1948 בשם "ועדת העורכים". תפקידה של וועדת העורכים היה לתאם בין התקשורת הכתובה לראשי מערכת הביטחון. בוועדה היו נציגים – לרוב העורכים הראשיים – של כל כלי התקשורת העבריים והג'רוזלם פוסט. כלי התקשורת בשפה הערבית הודרו מהוועדה, שנפגשה באופן סדיר עם ראש הממשלה, שרים, קצינים ופקידים בכירים במערכת הביטחון. הם תדרכו, יידעו ושיתפו את חברי הוועדה במידע סודי, בתמורה להבטחה שלא יפרסמו אותו, גם אם הוא יגיע אליהם ממקורות אחרים.
בעקבות אותה מלחמה, הפכה התקשורת לביקורתית וספקנית יותר וחדלה להתייחס להודעות צה"ל ומערכת הביטחון כדבר אלוהים חיים. תרמו לכך גם התהליכים שעברו על החברה בישראל, שכללו דרישה ליתר פתיחות ושקיפות, והביאו לעלייה בקרנה של זכות הציבור לדעת. הערעור על מעמדם של הצנזורה ומערכת הבטחון בכלל, כ"פרה קדושה", נמשך גם בשנות ה-80 וה-90.
תרמה לכך סגירת העיתון "חדשות" בהוראת הצנזורה ב-1984, לאחר שצלם העיתון אלכס ליבק צילם שני מחבלים פלסטינים, שהורדו חיים מהאוטובוס בקו 300. לאחר טלטלה בחשאי בשירות הביטחון הכללי (השב"כ) שנמשכה כשנה וחצי התברר כי השניים נרצחו בידי אנשי יחידת המבצעים של השב"כ, בהוראת ראש הארגון אברהם שלום, ששיקר והורה לבדות ראיות ולטשטש את הפשע.
השחיקה במעמד הצנזורה נמשכה גם בשנות ה-90. ב-1992 פרשו "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" מההסכם שהיה בין התקשורת הישראלית לצנזורה, לאחר שהצנזורה מנעה פרסום פרטים על תאונת האימונים שהתרחשה ב-1992 בצאלים. בתאונה נהרגו חמישה מלוחמי סיירת מטכ"ל, במהלך תרגול למבצע חיסולו של מנהיג עיראק סדאם חוסיין. מאז תחילת שנות האלפיים לא התכנסה ועדת העורכים, ובפועל היא עברה מן העולם.
הצנזורה ניסתה כמיטב יכולתה לבלום את הידרדרותה ולהתאימה למציאות המשתנה, ובעיקר להתקדמות הטכנולוגיה, והיא עושה זאת גם כעת מול שיטפון המידע ברשתות החברתיות. היא הבינה כי פריסת שולי ביטחון רחבים היא בעוכריה, ועודף ביטחון מביא להיעדר מוחלט שלו. לכן היא צמצמה את מספר הנושאים שהיו טעונים הגשה מוקדמת לאישורה. כך לדוגמה אסור היה לדווח בלי אישורה מראש, עד שנות ה-80, על ידיעה על בניית כביש או גשר חדש בישראל. במהלך השנים צומצמה רשימת הנושאים הטעונים הגשה לאישור מראש של הצנזורה.
ב-1996 נחתם הסדר חדש בין התקשורת לצנזורה, שקבע כי כלי תקשורת העובר עבירת צנזורה כבר אינו צפוי להיסגר, ועיתונאי בעיתון השותף להסכם העובר עבירת צנזורה אינו צפוי להרשעה פלילית. נוסף על כך, ההסכם מגביל את סמכות הפסילה של הצנזור, אך ורק למידע בנושאי ביטחון ואך ורק למצבים של סכנה לביטחון, ולא לסדר הציבורי. אבל זה היה לרוב בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי.
מאז קום המדינה היו עשרה צנזורים ראשיים. חמשת הראשונים עשו בתפקיד במצטבר 52 שנים. חמשת האחרונים, כולל תא"ל בן ברק, כיהנו בתפקיד בסך הכל 21 שנים. אכן זה תפקיד כפוי טובה, שכולא את העושה בו בצבת הדוקה, בין דרישות התקשורת לפרסם כמעט ללא הגבלה, לבין מאמצי מערכת הביטחון, שמונחית בידי קציני ביטחון ואבטחת מידע, שכל ישותם ומהותם הם, לבלום כמעט כל מידע, בכל מחיר, ופעמים רבות בלי הצדקה.
למצב הסבוך הזה נוספו בשנים האחרונות עוד גורמים שבוחשים בו ומקשים עוד יותר בשמירה על האיזון שנדרש בין חברה אזרחית, דמוקרטית, פתוחה וחופשית, לביטחון הלאומי, שלא אחת נישא לשווא. הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (המלמ"ב) החל לפני כשני עשורים לצנזר חומרים של ארכיונים ציבוריים, אף שאין זה מתפקידו. גם הצנזורה עצמה מחטטת בארכיונים ואוסרת על פרסום חומרים בתיקים שכבר נחשפו על-ידי גנזך (ארכיון) המדינה.
אך את המכה הקשה ביותר והמבלבלת ביותר מנחיתים בתי המשפט. הם חודרים לתחום הצנזורה ברגל גסה. הם עושים זאת בעזרת צווי איסור פרסום, שתכליתם המקורית היא לאפשר לרשויות החוק לנהל חקירות שאמורות להיות מתוחמות בזמן. אך בתי המשפט נכנעים ללחץ מערכת הביטחון ומותירים חלק מצווי האיסור לתמיד. בכך הופכים בתי המשפט לעוד גוף צנזוריאלי. זה קרה ב-2002 בעקבות הנחיה של פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל, שהפכה את הצנזורה, לצד המשטרה, לזרוע אכיפה של בתי המשפט. עד אז הצנזורה ובתי המשפט היו רשויות נפרדות ובעלות סמכות שווה. החלוקה ביניהם הייתה ברורה. הנה דוגמה היפותטית שתסבר את האוזן: נניח שעיתונאי היה מגלה שצבע נייר הטואלט בחדרי השירותים של המוסד הוא צהוב ומגיש את הידיעה לאישור הצנזורה. קצין הביטחון הראשי של המוסד היה נזעק וטוען שזה יפגע בביטחון המדינה. אבל הצנזור הראשי היה שוקל ומגיע למסקנה שאין בכך שום פגיעה, ומאשר את הפרסום. היום לעומת זאת, אותו קצין ביטחון ראשי ימהר לבית המשפט להוציא צו אסור פרסום. באותה שנה חוקק גם חוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב-2002, שבין סמכויותיו גם למנוע פרסום מידע, וגם השב"כ מתערב מעת לעת, ומנסה לפגוע בזכות הציבור לדעת.
במלוא הצניעות אעיד על עצמי שאני שועל ותיק של קרבות מול הצנזורה, רשויות הביטחון ובתי המשפט. בשלושים השנים האחרונות ערערתי על החלטות הצנזורה מאות פעמים ועתרתי לבתי המשפט בכל שלוש הערכאות – שלום, מחוזי ועליון – עשרות פעמים. ברוב הפעמים ערעוריי ועתירותיי נדחו בטענה שהפרסום יפגע בביטחון המדינה, בלי נימוקים של ממש.
הנה כמה דוגמאות לשרירות הלב, חוסר ההיגיון והתירוצים של צנזורה ובתי המשפט, בשירות ממלכת הסוד של מערכת הביטחון. ב-1991 סירבה הצנזורה לאשר פרסום כתבה שלי ב"הארץ" שהסתמכה על פרסומים זרים, על מאסרו ב-1983 של פרופסור מרקוס קלינגברג, שהיה סגן מנהל המכון הביולוגי, בעוון ריגול עבור ברית המועצות. הצנזורה חזרה בה מהתנגדותה, ביום שלפני דיון שנקבע בעתירתי בנושא.
ב-1994 בקשתי לפרסם את שמותיהם של ראש השב"כ יעקב פרי וראש המוסד שבתי שביט, לאחר ששמותיהם פורסמו בכלי תקשורת בחוץ לארץ. הצנזורה סירבה. עתרתי לבית המשפט העליון. הפרקליטות, בסיוע נדיב של בית המשפט, גררה רגלים בתואנות שווא במשך כשנה, עד שהעתירה התייתרה, משום שהממשלה עצמה החליטה לאפשר את פרסום השמות.
במקרה אחר, עתרתי בשנים 2000–2004, בכל שלוש הערכאות, כדי להביא לפרסום את העובדה שאלוף משנה (במיל') אלחנן טננבוים, פותה להגיע לדובאי לעסקת סמים, שם נחטף והוחזק בשבי החיזבאללה בלבנון. פעם אחר פעם נדחיתי. לאחר ששוחרר טננבוים ב-2004 בעסקת חילופין שנויה במחלוקת, הודו באוזני לא מעט מראשי המערכת הביטחונית שאם הפרשה היתה מתפרסמת במהלכה, דעת הקהל היתה מתקוממת על המחיר הגבוה של שחרור מחבלים עבור סוחר סמים ונוכל מורשע.
הדוגמאות האלה ורבות אחרות ממחישות את האבסורד שבו הצנזורה ובתי המשפט פוסלים מידע שמתפרסם בחוץ לארץ. במילים אחרות, מטרת הפסילות האלה היא לא ממש בטחון המדינה, אלא למנוע מהציבור בישראל מידע מביך על מחדלי רשויות הביטחון.
גם כיום אני מעורב בהליכים משפטיים לפרסום שתי פרשיות ביטחוניות חמורות במיוחד מהעבר – אחת בת יותר מששים שנים והשנייה "רק" בת עשרים שנים. גם כאן אני נתקל בחומה בצורה של הצנזורה ובתי המשפט.
לצערי, המצב אינו משתפר. בתי המשפט, ובמיוחד בית המשפט העליון על הרוב השמרני שבו, לא רק שמשמשים כגורם צנזוריאלי שפוגע בחופש המידע, אלא הם למעשה חותמת גומי של מערכת הביטחון. בישראל של היום, ספק אם ימצא שופט שיעז לפסוק נגד מערכת הביטחון, שהפכה זה מזמן למדינה בתוך מדינה.
וכך אנו עדים למצב שמול תקשורת שהולכת ונחלשת, כוהני הביטחון רק הולכים ומתחזקים. והם כוללים כיום את הצנזורה, המלמ"ב, השב"כ ובתי המשפט. בעבר סברתי שצריך לבטל את מוסד הצנזורה, אבל שיניתי את דעתי. אין בכך תועלת, וזאת בשל ריבוי הגופים הפועלים במרץ לצנזר מידע. אין מנוס מלהגיע למסקנה העצובה, כי לצד היהדות, שולטת בישראל עוד דת – דת הביטחון.
יוסי מלמן הוא עיתונאי ופרשן לענייני ביטחון ומודיעין ב"הארץ", מחבר "מרגלים לא מושלמים" (2020, תכלת) ויוצר הסדרה "המוסד: סיפור כיסוי" (נטפליקס). מלמן הוא בוגר האוניברסיטה העברית בהיסטוריה ויחסים בינלאומיים, וחתן פרס סוקולוב לעיתונות.