כליאה בגין עבירות שימוש בסמים קשים, חקיקה שנועדה למגר את תופעת הסמים, לא משיגה את מטרתה וגורמת לנזק חמור למשתמשים. כך החקיקה מפרה את זכותם לחירות ללא הצדקה הולמת.
בשנת 2022 ערוץ כאן 11 שידר סדרה דוקומנטרית העוקבת אחרי חייהן של אסירות בכלא נווה תרצה וניסיונן להשתקם. אחת האסירות שהסדרה התמקדה בהן הייתה מלכה טוסיה בת ה־27, אשר נדונה למאסר בפעם השלישית בגין החזקה ושימוש בסמים מסוכנים. בתום תקופת המאסר, מלכה עברה לגור בהוסטל שהיה אמור לסייע לה להשתקם. היא לא הצליחה למצוא עבודה ובסופו של דבר עזבה את ההוסטל לפני שהשלימה את תוכנית השיקום בו, תכנית שמלכתחילה לפי הסדרה לא מספקת מסגרת מתאימה לשיקום. יוצרי הסדרה איתרו את מלכה לאחר שעזה את ההוסטל, בין לקוח להזרקה, רזה וממוטטת נפשית. זמן קצר לאחר המפגש מלכה שוב מצאה עצמה במאסר. סיפורה של מלכה מדגים מעגליות שנוצרת בחייהם של מכורים במקרים רבים, בין הכלא למזרק, ללא כלים משמעותיים שמאפשרים להשתקם והוא מייצג חלק מתופעה רחבה יותר של כישלון המדינה בהתמודדות עם בעיית השימוש בסמים.
המצב המתואר לא ייחודי לישראל. השימוש בסמים קשים מהווה בעיה ברחבי העולם. מדינות שונות מאמצות אסטרטגיות שונות למאבק בתופעה. אחת הגישות הבולטות היא "המלחמה בסמים" שמתבססת על מודל של הפחתת שימוש. לפי גישה זו, נדרשת אכיפה פלילית קפדנית כיוון שהזמינות והתפוצה של סמים קשים מחוללת פשיעה. גישה מרכזית נוספת היא "הגישה הסובלנית", שמתבססת על צמצום הנזקים מסמים וסחר ביחס למשתמש הבודד והחברה בכללותה כאחד. לפי גישה זו, המשתמש בסמים קשים נחשב חולה ולא פושע. בישראל, קיימת מעין "מלחמה סובלנית", עדיין מתאפשרת סנקציית מאסר בגין שימוש בסמים אך ישנה הכרה בקשיי המשתמשים.
אעסוק כאן בדין בנוגע לסמים קשים, ביניהם קוקאין והרואין. שימוש בסמים קשים, להבדיל מקנביס לסוגיו לדוגמה, מאופיין בהתמכרות ומסכן חיים. הדין בישראל בנוגע להחזקת קנביס ושימוש עצמי בו קובע אכיפה מנהלית באמצעות קנסות. מנגד, בעבירות שימוש והחזקת סמים קשים לשימוש אישי החוק קובע גם סנקציה חמורה יותר – מאסרים. לכן, אתמקד בבעיות העולות מהטלת עונש מאסר בגין שימוש והחזקת סמים קשים לשימוש אישי ואנסה להציג אמצעי פוגעני פחות למיגור התופעה. אסקור את החקיקה בישראל בנוגע לשימוש והחזקה של סמים מסוכנים והיקף השימוש בסמים מסוכנים בישראל. אראה שכלי המאסר, הגבלת החירות החמורה ביותר, שנועד לטפל באופן מקיף בתופעת הסמים ולמגרה, לא ממלא את המטרה לשמה נועד (בעניין המאבק בסמים), לא בישראל ולא בעולם. לאחר מכן אציג את התהליכים המתרחשים בעולם ביחס לעבירות שימוש בסמים ופתרון אפשרי.
החקיקה בישראל
ס' 7(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג־1973 אוסר על החזקת סמים מסוכנים ושימוש בהם, ס' 7(ג) לפקודה קובע שהעונש על החזקת סמים קשים לצריכה עצמית ושימוש בהם יהיה שלוש שנות מאסר או קנס. על פי ס' 82 לחוק העונשין, תשל"ז־1977, בית המשפט איננו מחויב לתת מאסר או קנס, אלא רשאי לפסוק טיפול בקהילה ואף לתת צו לטיפול בקהילה בלי להרשיע את הנאשם כלל. התכלית המוצהרת של החקיקה בנושא היא כמוזכר טיפול מקיף בתופעת הסמים ומיגורה. תכלית זו כשלעצמה ראויה לאור מגוון ההשפעות השליליות של שימוש בסמים על החברה, אך לא ברור שהחקיקה מצליחה להשיג מטרתה ובייחוד שהמאסרים משרתים המטרה בדרך כזו או אחרת.
המדיניות המסורתית בישראל, שמקורה בתכנית אב להתמודדות עם סמים מ־1983 ובהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, היא התנגדות ללגליזציה מכל סוג וקביעה שאין מקום למדיניות של אי־אכיפה פלילית, לאור הצורך בהרתעה מפני שימוש והתמודדות עם נגע הסמים. עם זאת, המחוקק מצא לנכון להקל בעונשיהם של מי שמחזיקים בסמים לשימוש עצמי בלבד.
טרם חקיקת סעיף 82 קבעו הנחיות היועץ המשפטי לממשלה לעניין החזקת סמים לצריכה עצמית ושימוש בהם כך: "בשל האופי המיוחד של עבירת השימוש בסם (להבדיל מן המסחר בסם), לעתים צפון בעצם ההרשעה וכן בעונש המאסר נזק חמור שאינו עומד ביחס נאות לחומרת העבירה. לפיכך, מן הראוי למצוא את האיזון בין הצורך בהרתעה ובין התחשבות בעבריין על ידי בחירה נכונה בדרך מדרכי הענישה בכל מקרה לפי נסיבותיו". בהתאם להנחיות אלו מדיניות הענישה בעבירות שימוש בסמים קשים והחזקתם הייתה להעדיף אמצעי ענישה שאינם מאסר, כמו קנס וטיפול ללא הרשעה כשמדובר בעבירה הראשונה. עם זאת, לגבי נאשם שעמד לדין בעבר בעבירה מאותו סוג היועץ המשפטי לממשלה מורה להטיל קנס גבוה ומאסר על תנאי או מאסר בפועל. מדיניות כזו נראית, מצד אחד, הגיונית, כיוון שהיא מחמירה עם עבריינים חוזרים. מצד שני, לאור העובדה שהתמכרות לסמים מאופיינת בשימוש מתמשך בהם, אני תוהה אם דווקא החמרה במקרה של עבירות שימוש נוספות פוגעת במכורים ומפרה את הזכות לחירות באופן בלתי מאוזן.
לסיכום, בישראל מאסר אינו הסנקציה היחידה בעבירות שימוש בסמים, במקומו ניתן לגזור על נאשמים טיפול בקהילה וקנסות. אולם עדיין קיימת התנגדות עקרונית להסרת סנקציית המאסר על שימוש בסמים קשים והחזקתם.
תמונת מצב – מאסרים ושימוש בסמים בישראל
בישראל משתמשים בסמים ואנשים המכורים לסמים עדיין מטופלים, בין היתר, באמצעות מערכת אכיפת החוק ונגזרים עליהם עונשי מאסר. בדו"ח השנתי האחרון שפרסם שירות בתי הסוהר (2020) נקבע כי מספר האסירים המרצים עונש על עבירות סמים הוא 1,158. אלו הם 8% מכלל האסירים. בשנת 2020 נפתחו 16,103 תיקים על שימוש בסמים מסוכנים (ללא דו"חות קנביס). עם זאת, נכון לעת הזו אף גוף לא עושה פילוח המבהיר איזה חלק מהאסירים המרצים עונשי מאסר על עבירות סמים הורשעו בסחר וכמה הורשעו בשימוש. מנתוני המשטרה ידוע שנעצרים יותר אנשים בגין שימוש והחזקת סמים מאשר בגין עבירות סחר ואף חלה ירידה במספר התיקים שנפתחו בגין עבירות סחר ב־2021. נוסף על כך, רשויות המדינה לא מפרסמות איזה חלק מהנאשמים בעבירות סמים והמורשעים בהן מקבלים טיפול בקהילה או חלופות טיפוליות אחרות במקום עונש מאסר.
נוכח העדר הנתונים על מספר האסירים בכלא על שימוש קשה להבין אם החקיקה מממשת את מטרתה. היבט משמעותי נוסף לבחינה אם המדיניות ראויה הוא העמדתה במבחן התוצאה – האם אכן מצליחים למגר את התופעה ולהרתיע משימוש?. לדברי הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול שיעור השימוש בסמים הוא יציב. לעומת זאת, מחקר של מרכז טאוב שפורסם במרץ 2023 מראה ששימוש בסמים בישראל דווקא נמצא במגמת עלייה. מנתוני המדינה אפשר גם לדלות עלייה מסוימת, למשל בפניות למחלקות רפואה דחופה עקב שימוש בסמים. לכל הפחות, אין שום אינדיקציה לירידה במספר משתמשי הסמים.
מדוע מאסר הוא כלי בעייתי במקרה של משתמשים בסמים?
אחד האלמנטים העיקריים שנפגעים משימוש בסמים הוא תפיסת ה"עצמי", הזהות האישית של אדם. החיפוש אחר הסם מנתק את המשתמש מזהותו הראשונית ומובילו לפשיעה חוזרת ולפעמים גם לריצוי מאסרים עוקבים. כדי לשקם את המשתמשים ולסייע להם למצוא את ה"עצמי" שמנותק מהסמים, נדרשים כלים הבונים את זהותם מחדש. כלים אלו, כמו שיקום בקהילה, עבודה, השכלה, אינם בהכרח זמינים בכלא. אם הם זמינים שם, הם מתקיימים במרחב בו חירותו של אדם מוגבלת.
נוסף על אובדן העצמי ואי זמינות הכלים לשיקום בכלא, במאסר כשלעצמו ישנם אלמנטים שונים שמנתקים אדם מזהותו האישית. הראשון והקל ביותר להבנה הוא הניתוק של אדם מהסביבה שלו, גורם המהווה חלק מהותי מהזהות. אובדן האוטונומיה האישית והסטיגמה שמלווה בישיבה בכלא עשויים להחריף את אובדן הזהות. כל אלו הן בעיות כלליות שאסירים חווים, אך הן בעייתיות יותר עבור אנשים שמכורים לסמים, כיוון ששיקום הזהות הוא אלמנט כה מהותי עבורם. כך, המאסר שמטרתו למגר את השימוש בסמים ולהרתיע משימוש, עלול להקשות על משתמשים להפסיק.
יתרה מכך, מחקר שנערך בארצות הברית שבדק את הקשר בין היתקלויות משטרתיות של משתמשים בסמים לבין לקיחת מנות יתר הגיע למסקנה מרחיקת הלכת כי המפגש עם המשטרה, שברוב המקרים כולל מעצר, מעלה את הסיכוי למנת יתר ותמותה ממנת יתר לאחר השחרור. המחקר התמקד באופן בו הגישה המסורתית של מערכת האכיפה למעשה לא מצליחה להתמודד עם בעיות העומק שנוצרות מהתמכרות ופוגעת בסיכויי ההתרחקות משימוש בסמים. קרי, יתכן שהמעצרים לא רק מגבילים את חירות הפרט באופן חמור, אלא מייצרים תופעות שליליות ואף מסכנות חיים בחיי המשתמשים בסמים.
גם ללא התייחסות לבעיות קונקרטיות שעולות מגזירת מאסרים על מכורים לסמים, לאורך השנים החברה התייחסה לשימוש בסמים ולהתמכרות אליהם כסטייה חברתית וכשל מוסרי ולכן השימוש לווה בסטיגמה ודחייה חברתית. הגישה השתנתה בתחילת שנות ה־2000 כאשר התמכרות, לא רק לסמים, הוגדרה לראשונה כמחלה כרונית עם רקע גנטי מוכר. לאור השינוי נראה שראוי להתייחס לאנשים המכורים לסמים, כאל אנשים עם מחלה ולא כעבריינים, בדומה ליחס לאנשים המכורים לאלכוהול, למשל. מנגד, יתכן שהסנקציה הפלילית החמורה לגבי שימוש בסמים קשים ראויה עקב הנזק הכרוך בשימוש. אך כפי שהוצג לעיל המאסר אינו מצליח להרתיע משימוש את המשתמשים שנאסרים או את החברה הכללית. נוכח זאת, הלגיטימיות של סנקציה זו מוטלת בספק.
השימוש בסמים והחזקתם מהווה עבירה שונה מיתר העבירות הפליליות. חוקרים טוענים שאת השימוש ניתן לאפיין כעבירה ללא קורבנות, בה הנפגע הישיר הוא המבצע עצמו ומצבו הפתולוגי של המבצע, קרי בעיותיו הנפשיות. מנגד, בעבירות פליליות אחרות קיים קורבן שאינו המבצע. מצב זה מעלה השאלה אם לגיטימי שמערכת החוק תתערב ותגביל את התנהגותו של אדם כל עוד אינו פוגע בזולת.
במענה לכך, נטען כי לשימוש בסמים יכול להיות קשר לעבירות נוספות ולכן אכיפת האיסור על שימוש יכולה למזער פשיעה ככלל. הדין הישראלי אף מניח את קיומו של קשר סיבתי בין התמכרות לסם לבין עבריינות. מתמכרים עוברים עבירות מהדחף לסמים ואכיפת האיסור על שימוש בסמים היא חיונית. הנחה זו מגובה על ידי מחקרים שונים, אך אין הוכחה משמעותית שאכיפה כנגד המשתמשים בסמים תביא להפחתת הפשיעה. יתרה מכך, דווקא הטיפול במשתמשים בסמים יכול להביא להפחתה בפשיעה הכללית כפי שיוצג בהמשך. בהתאם, יש הטוענים שיש מקום לשקול מדיניות שמסיטה את הדגש מהענשת המשתמש אל שימוש בחוק כאמצעי לעידוד קבלת טיפול.
המגמה ברחבי העולם
הסיבות לשימוש בסמים אינן תלויות חברה, מקום, או השפעות תרבותיות. הן אוניברסליות וכוללות מספר מאפיינים עיקריים. ביניהם, התכונות והמאפיינים של סמים מסוכנים על הגוף (הרגעה, התרגשות ועוד), תכונות אישיות הגורמות לאדם להיות פגיע יותר בפני סמים ועוד. בנוסף, גם הסטיגמות הנלוות לשימוש בסמים אינן תלויות מקום. משום כך, ניתן ללמוד מהצעדים הננקטים ברחבי העולם.
נוכח אי האפקטיביות של המאסר על שימוש בסמים, החלה בעשור האחרון מגמה של שינויי חקיקה. הגל הזה כלל מדינות מפותחות ומתפתחות כאחת, בהן אוסטרליה, אירופה, מדינות דרום אמריקה ועוד. המשותף למדינות השונות הוא ההבנה כי הכנסת משתמשי סמים למערכת האכיפה יצרה סטיגמטיזציה, בעיות תעסוקה, נזק לבריאות הציבור, יחד עם עלייה כללית במספר המשתמשים בסמים. תופעות אלו הביאו מדינות רבות למסקנה שיש להפסיק את הטלת המאסרים בגין החזקה ושימוש בסמים, לרבות סמים קשים. בין המדינות שהחילו חקיקה שונה המטפלת בשימוש בסמים קשים שלא באמצעות מאסר: צ'ילה, צ'כיה, מקסיקו, פורטוגל ובלגיה. למשל, על פי הדין בברזיל, הסנקציה על שימוש עצמי היא השתתפות בקורסים חינוכיים של לפחות חמישה חודשים ועבודות שירות המשלבות בקהילה.
ביטול עונש המאסר בגין שימוש בסמים עשוי להישמע כמהלך מוזר שיוביל למתן לגיטימציה לשימוש בסמים קשים. אך אין זה המצב. המשמעות העיקרית של שינוי כזה אינה השארת המשתמשים בסמים להתמודד בכוחות עצמם אלא בחירת כלים פוגעניים פחות כדי להשיג אותה מטרה, כדוגמת הכלים שנבחרו בברזיל ובמדינות רבות נוספות. מחקר שסקר את השלכות השינוי במדיניות האכיפה ברחבי העולם קבע שבסופו של דבר, מדיניות האכיפה והמאסר של מדינה כמעט שלא משפיעות על היקף השימוש בסמים במדינה, אך משפיעות מאוד על חייהם של המשתמשים. נראה מכך שאין הצדקה להגביל את חירותם של מי שמשתמשים בסמים במאסר ולפגוע בזכויותיהם באופן כה משמעותי. נוסף על כך, כמוזכר לעיל, עצם השתת סנקציית המאסר על משתמשים בסמים היא בעייתית.
בתי דין לסמים
במחוז קוק (אילינוי) בארצות הברית קמה תוכנית ענישה חלופית לאנשים שביצעו עבירות לא אלימות הקשורות לסמים – בתי דין לסמים. המטרה של בתי הדין היא לסייע לאנשים במסע ההחלמה מהתמכרות. הם מציעים תוכנית דו שנתית שבה על המטופלים להודות באשמה על העבירה, לאחר מכן הם מקבלים טיפול השם דגש על לקיחת אחריות. אם המטופלים מצליחים להשלים את התוכנית, הודאתם באשמה נמחקת כמו גם כתב האישום. מחקרים שבחנו את האפקטיביות של בתי דין אלו הראו ירידה של 8%–35% אחוז בפשיעה הכללית, ושרק 3.8% מבוגרי תוכניות השיקום חזרו לפשיעה בתוך שנה לאחר סיומה. יתרה מכך, שיעור גבוה של משתמשים אשר תיקיהם הפליליים נמחקו הצליחו להימנע מחזרה לפעילות עבריינית (מכל סוג) גם לאחר חמש שנים. תוכניות ענישה דומות לאלו הופעלו גם באירלנד, בקנדה ובמדינות נוספות.
גם בישראל היה פיילוט של בית דין לסמים בתל אביב דומה שפעל בשנים 2003–2013. הפיילוט כלל תהליך גמילה בקהילות טיפוליות לנאשמים בעבירות הקשורות בסמים, על מנת לסייע לנאשמים לצאת מעולם הסמים והפשע ככלל. הייחודיות של בתי דין אלו הייתה יצירת קשר משמעותי בין הנאשמים לבין השופטים יחד עם תחושת שייכות משמעותית לקבוצה חברתית שפועלת להשגת מטרה משותפת של גמילה. מחקר הראה ש־83% מבוגרי הפיילוט התרחקו מסמים. בתוך כך, בוגרי התוכנית גם התרחקו מעבריינות ככלל בסדר גודל של 77%. הפיילוט הראה הצלחה בהתרחקות מסמים לא רק אצל מי שהשלים את התוכנית במלואה, אלא גם בקרב הנושרים ממנו, אך בשיעורים נמוכים יותר.
הפיילוט לא המשיך את פעולתו ו"נבלע" בתוך בית המשפט הקהילתי הפועל בבית משפט השלום בתל אביב. החיסרון המובהק של בית המשפט הקהילתי הוא ביטול ההשתייכות לקבוצה הייחודית, השתייכות אשר הייתה עוגן עבור המשתתפים בפיילוט, שהעידו שכדאי לחזקה ככל האפשר. נוכח זאת, אני מציעה לכונן מחדש בית דין ייעודי זה ולהפוך אותו לברירת המחדל בגין עבירות שימוש בסמים והחזקתם. כך ניתן יהיה למנוע פגיעה בזכותם לחירות של משתמשים בסמים, ולהשיג את מטרת המחוקק בצורה יעילה יותר.
סיכום
בעיני, היחס לשימוש בסמים נותר תחת הנחת המוצא שראוי להשית סנקציית מאסר על עצם השימוש. עם זאת, לאור אי יעילות המדיניות הנוכחית ככלי למאבק בסמים אני מאמינה שאין הצדקה להמשיך בפרקטיקה, אלא נדרש כלי שונה המתמקד בעידוד טיפול במקום הענשה. למרות המטרה הראויה של המחוקק, בניסיונו למגר את השימוש הוא מזיק לחולייה החלשה ביותר בעולם הסמים – המכורים. כך, המדינה פוגעת בזכותם לחירות ללא הצדקה הולמת.
