מיסוד הסולחה במערכת אכיפת החוק פוגע בזכות להגנה וביטחון של תושבי ישראל הערבים
כחלק מההתמודדות והדיון בנושא הפשיעה ההולכת וגואה בחברה הערבית בישראל, עולה גם שאלת מקומה של ה"סולחה" במערכת אכיפת החוק. לצד הדיון התקשורתי והמשפטי בנושא, היבט שבעיני נעדר התייחסות מספקת בסוגייה זו הוא הפגיעה בזכותם של תושבי ישראל מהחברה הערבית, ונפגעי עבירה מהחברה הערבית בפרט, להגנה על חייהם ולביטחון.
המיסוד וההכרה במוסד הסולחה מגיעים עד כדי יוזמה אקטיבית של משטרת ישראל בעריכתם. בימים אלו אף נחשף כי ניצב חכרוש, לשעבר ראש האגף במשטרה למאבק בפשיעה הערבית, חתם בעצמו על הסכם סולחה עם אדם שירה על ביתו, במטרה להקל על עונשו. מתן הכשר להסכמי הסולחה היא תופעה שלילית, המתעלמת מההשלכות הנלוות על החברה הערבית כולה, וזאת ביתר שאת על רקע ממדי הפשיעה בחברה הערבית, אשר אשתקד הגיעה לשיא של 126 הרוגים ונרצחים.
הפשיעה הגואה, הבאה לידי ביטוי במעשי ירי רבים הגורמים למוות, פציעות ונזק לרכוש, יחד עם תפקודה הכושל של מערכת אכיפת החוק בקרב החברה הערבית, לרבות מתן הכשר לעריכת הסכמי סולחה, גורמות לפגיעה חמורה בביטחונם האישי של תושבי ישראל הערבים.
הדיון בסוגיית הסולחות בחברה הערבית, בין אם כגורם המהווה שיקול בקביעת העונש ובין אם כתחליף מלא לניהול חקירה והליך פלילי, לוקה בחסר. אמנם, הליכי גישור שונים בגישת הצדק המאחה הוכרו זה מכבר במערכת אכיפת החוק הישראלית, וקיומם מהווה שיקול לגיטימי בעת גזירת עונשם של נאשמים. אולם הסכמי הסולחה, באופן בו הם מתבצעים היום, אינם שקולים להליכים מסוג זה.
בין רגישות תרבותית להפקרת המיעוט
שורשיו של מוסד הסולחה מצויים בהיסטוריה העתיקה של התרבות המוסלמית. הוא משמש עד היום כלי מסורתי ליישוב סכסוכים ולמניעת נקמות דם באמצעות משא ומתן ופיוס, ונושא משמעות ציבורית עבור החברה הערבית בישראל. הליך הסולחה נערך בין הפוגעים לנפגעים, ולעיתים קרובות בין משפחותיהם, ומנוהל על ידי קבוצה של נכבדים הנקראת "ועדת סולחה" (جاهة). הליך זה מורכב מכמה שלבים: שלב הפסקת האש הראשונית בין הצדדים (هدنة), תשלום פיצויים לקורבן (ديّة) ועריכת טקס סיום בו משתתפים חברי ועדת הסולחה, נכבדי משפחות הצדדים ונכבדי ציבור.
עם זאת, באופן בו הן מתבצעות כיום, אופיין של הסולחות רחוק ממהותן המקורית, וגורם לבעייתיות חמורה הן מבחינת השפעתן על ההליך הפלילי והן מבחינת הלגיטימציה הציבורית לסולחה. לעיתים קרובות, כוחות עברייניים ומשפחות פשע מתערבים בעריכת ההסכמים, ומשכך הסולחות נערכות תוך הפעלת לחצים פסולים, איומים על הנפגעים ומשפחותיהם וכן סחיטת סכומי עתק. נוסף על כך, הגורמים העבריינים יודעים שהגעה לסולחה עשויה להמתיק את עונשם, והדבר מהווה תמריץ נוסף להפעלת לחץ לעריכתה. לא זו אף זו, הסכמי הסולחה פוגעים פגיעה קשה בהליכי החקירה וניהול ההליך הפלילי, בעיקר בשל שינוי גרסאות של עדים והעלמת ראיות. הדבר מוביל לכך שתיקי חקירה רבים נותרים בלתי פתורים. בנוסף, נראה כי הסכמי הסולחה כבר לא זוכים ללגיטימציה מלאה כבעבר - כיום מדובר במוסד שנוי במחלוקת בתוך החברה הערבית עצמה, בין היתר בשל היותו ארכאי ופטריארכלי, המשמר את כוחן של החמולות ונטול מעמד חוקי רשמי.
בשנים האחרונות המדינה החלה להכיר במוסד הסולחה ואף מיסדה אותו בדרכים שונות. המיטבית שבהן היא הנחיית פרקליט המדינה משנת 2018, בה נקבעו קריטריונים לבחינת הסכמי סולחה כחלק מהליך מעצר עד תום ההליכים. ההנחיה קובעת כי יש לבחון את תוכן ההסכם, הליך ההגעה אליו לרבות הגורמים ביסוד הסכמתו של נפגע העבירה, אפשרות קיומה של השפעה בלתי ראויה על הנפגע ועוד. הנחיה זו מבטאת מיסוד מעמיק ומפוקח, המכיר בבעייתיות הטמונה בהסכמי הסולחה ואף עשוי להחליש את מעורבות העבריינים בהם.
אך חשוב מכך, משטרת ישראל מברכת על עריכת סולחות, לוקחת בהן חלק וכאמור אף יוזמת אותן בעצמה. זאת, ככל הנראה מתוך אמונה כי הסכמי הסולחה עשויים למנוע התמשכות של סכסוך דמים, ואף מתוך רצון להקל על מלאכתה-שלה. יש הטוענים כי במיסוד זה המדינה מבטאת מדיניות רב תרבותית המכבדת את רצונות קהילת המיעוט, והדבר עשוי לתרום להגברת אמון הציבור במערכת המשפט. ברם, התוצאה המתקבלת סותרת את מדיניות הממשלה, השואפת למגר את הפשיעה בחברה הערבית. בפועל, מיסוד הסולחה מהווה פגיעה בשלטון החוק, מכשיל את ניסיונותיה של המדינה למגר את הפשיעה ומחריף את אי האמון בקרב הציבור הערבי כלפי המשטרה ומערכת המשפט.
"הפרטה פסולה של ההליך הפלילי"
בית המשפט הישראלי שינה במהלך השנים את גישתו כלפי הסכמי הסולחה. הוא החל בהדרגה להכיר בהם במסגרת שיקולי הענישה החל משנת 2005, בפסק דין בעניין גדיר, ומאז נדרש לסוגייה מזוויות שונות. מחד גיסא, בפסק דין בעניין משאהרה משנת 2010, טען השופט ג'ובראן כי ההכרה בסולחה כשיקול בשלב גזירת העונש מהווה חלק מההכרה בעקרונות הצדק המאחה במשפט הפלילי ובשיקולים תרבותיים. מאידך גיסא, בית המשפט עמד על הבעייתיות בכך שהסכמים אלו נערכים לעיתים קרובות בין משפחותיהם של הנפגעים והפוגעים, לעיתים ללא ידיעתם וללא הסכמתם של הנפגעים, ועל כך שהגעה לסולחה אינה בהכרח מעידה על נטילת אחריות ממשית מצד הפוגעים. זאת ועוד, בפסק הדין בעניין סובח משנת 2019, קבע השופט אלרון כי איתות של מערכת המשפט למבצעי עבירות שהגעה לסולחה עשויה להקל בעונשם מחליש את ההרתעה, ואף חושף את נפגעי העבירה ומשפחותיהם ללחצים פסולים. בנוסף, ציין השופט אלרון כי יישוב הסכסוך בין הצדדים המעורבים בו ישירות אינו מאיין את האינטרס הציבורי ואת הצורך שמבצעי עבירה ייתנו את הדין על מעשיהם. לדידו, "מתן גושפנקה ל"סולחות" כ"מרכיב משלים" לדרכי הענישה הקבועים בדין, יש בו כדי להוות מעין הפרטה פסולה של ההליך הפלילי". אף על פי כן, בתי המשפט המחוזיים ממשיכים להכיר בעריכת סולחה כחלק מהשיקולים לקולת העונש, וכן כשיקול בהחלטה על מעצר עד תום ההליכים, אף כשמדובר בעבירות אלימות חמורות.
הסכם סולחה - האמנם צדק מאחה?
מערכת המשפט הישראלית, ומערכות משפט מערביות בכלל, החלו בשנים האחרונות להכיר במנגנוני גישור כחלק מההליך הפלילי. יתרונם של מנגנונים אלו הוא הדגש שהם שמים על הפגיעה בנפגעי העבירה, להבדיל מהדגש על האינטרס הציבורי בהליך הפלילי הקלאסי, והתמקדות באיחוי הפגיעה וטיפול בנפגעים ואף בפוגעים.
על אף השוואתו של השופט ג'ובראן בעניין משהארה בין מוסד הסולחה למנגנונים אחרים בגישת הצדק המאחה, הליכי הגישור שונים ממוסד הסולחה בכמה מובנים מרכזיים. ראשית, הליכי גישור מתנהלים לאחר שנפתח הליך פלילי ובמקביל אליו, להבדיל מהסולחה שמתבצעת לרוב לפני פתיחת ההליך הפלילי, ולפעמים מביאה לכך שאינו נפתח כלל. שנית, הצדדים בהליכי גישור הם הפוגעים והנפגעים, בעוד הליך הסולחה עשוי ואף נוטה להתקיים בין ראשי המשפחות, אף ללא הסכמת הנפגעים וללא הבעת חרטה של הפוגעים. שלישית, הליכי גישור בהליך הפלילי אינם מחייבים ונתונים לבחירת הצדדים. לעומת זאת, הסולחה הינו מוסד מושרש חברתית המופעל לרוב על ידי נכבדי הקהילה, דבר שעשוי להוביל להפעלת לחצים על הנפגעים או משפחותיהם להגיע להסכמה אף אם לא בחרו בכך.
אף שמטרתה ואופייה של הסולחה דומה באופנים מסוימים להליכי גישור בגישת הצדק המאחה, ניכר כי הפערים בין ההליכים עמוקים ומהותיים. לכן, אין להשוות ביניהם על מנת להצדיק הכרה מלאה בסולחה במסגרת ההליך הפלילי ללא קביעת קריטריונים ומנגנוני בקרה קפדניים יותר.
סיכום
מערכת אכיפת החוק הישראלית צריכה לבחון מחדש את אופן קליטת הסולחה אל תוכה. ככלל, במדינת ישראל, כמו ברוב המדינות, אין הכרה ב"הגנה תרבותית" בהליך הפלילי. לכן, הכרה בסולחה כחלק מהשיקולים בהליך הפלילי, אם כי לא במקומו, היא מהלך חדשני שיכול לשאת בחובו יתרונות מבחינת הגישה הרב תרבותית ושילוב המיעוט הערבי במדינה. עם זאת, על ההכרה בסולחה להיעשות באופן מבוקר ומפוקח, הכולל בחינה עמוקה יותר של אופן עריכתה אשר ימנע את מעורבותם של גורמי פשיעה. הנחיית פרקליט המדינה בעניין היא דוגמה טובה למיסוד מסוג זה.
הבעיה המרכזית הינה המעורבות האקטיבית בהליכי הסולחה של גורמים משטרתיים, האמונים על ההגנה והביטחון של התושבים. הדבר מונע את קיומו של הליך פלילי ומיצוי הדין עם עבריינים, משדר מסר של הפקרת החברה הערבית, מגביר את חוסר האמון במשטרה, פוגע בביטחון התושבים ומחזק את גורמי הפשיעה. הסכמי הסולחה אמנם מצליחים למנוע המשך שפיכות דמים ונקמה במקום בו משטרת ישראל איננה מצליחה, בעיקר בשלב שמיד לאחר ביצוע עבירה, אולם לתפיסתי, זוהי עדות לאוזלת ידה של המשטרה בחברה הערבית ולא הצדקה לחיזוק הסולחות. אין להעדיף הסתפקות בסולחה, המאפשרת את סיום הסכסכוך בתוך הקהילה, על פני ניהול הליך פלילי מלא ומיצוי הדין עם העבריינים. מעורבות המשטרה בסולחות היא פרקטיקה פסולה שיש לשים לה סוף, מוקדם ככל הניתן.
