הזכות לתרבות היא ביטוי חוקתי לחתירה לאנושיות (Humanität), כיצירת עולם משמעותי שבו האדם מתעלה על מגבלות הטבע, ויכול להתבונן בעצמו ובסביבתו החומרית והסמלית בצורה רפלקטיבית כדי לממש את חירותו היצירתית. לכן, מתן עדיפות במימון ציבורי לתפיסה ערכית או אסתטית אחת על חשבון אחרת אינו לגיטימי, לא רק כי הוא פוגע בחופש הביטוי והמצפון, אלא גם כי הוא מכרסם בפוטנציאל הטמון בכל תרבות להציע דגמים שונים של אנושיות.
מבוא
המושג "חופש המימון" נכנס לחיינו בשנת 2015 בהקשר של מימון ציבורי לפעילות תרבות ואומנות. כמו כל המשגה, הוא נשען על הרבה הנחות יסוד א--פריוריות. כפי שנמחיש להלן, הנחות אלה מטעות ואינן מבוססות. אמנם המושג לא מניח סמכות שלטונית פוזיטיבית לצנזר פעילות תרבות ואומנות, אך הוא כן מניח שבסמכותן של רשויות המדינה לקבוע פרמטרים נורמטיביים להימנעות ממימון פעילות הנוגדת את המדיניות והערכים שהממשלה השלטת מקדמת. הבחנה זו אינה לגיטימית נוכח "עיקרון אי-ההנצחה", אשר מבהיר שמניעת מימון של פעילות תרבות ואומנות מטעמי ניגוד שכזה מפרה הן את חופש הביטוי הן את עקרון השוויון. זאת לצד העובדה שלממשלה אין סמכות להנציח את הרעיונות והערכים שאותם היא מייצגת ומניחה כראויים. כפי שיפורט בהמשך, הנצחה כזו נוגדת את אחת מאבני היסוד של דמוקרטיה, והיא יכולתו של מיעוט להפוך לרוב ולהיפך.
נוכח האמור לעיל, הזכות לחופש ביטוי טומנת בחובה זכות לקבלת מימון ציבורי על בסיס שוויוני ומטילה חובה על רשויות המדינה לנהוג בחוסר משוא פנים והוגנות בנוגע למימון תכני היצירה התרבותית והאומנותית. נוסף על כך, התנית מימון בתכני היצירה עומדת בסתירה למהותה של היצירה התרבותית והאומנותית כמערך תחושתי אסתטי ייחודי, וסותרת את הזכות לתרבות במובן הרחב ביותר שלה, של חתירה מטאפיזית לאנושיות. כפי שנמחיש להלן, הטעמים לפסול שבהגבלת והתנית מימון שזורים אלה באלה ומן הראוי שיהוו מצפן ערכי ופוליטי בהמשגתה של הזכות לתרבות.
יצירה תרבותית וחופש אמנותי
כבר בפוליטיאה של אפלטון (הספר העשירי) קיימת התייחסות למורכבות היצירה התרבותית והאומנותית ולמיקומה בהוויה החברתית והפוליטית. מאז ימי אפלטון התפתחו משנות רבות בנוגע להשפעתה של היצירה האומנותית על תודעתם של בני האדם, החל בתורת הנשגב הקאנטיאנית ועד חלוקת החושי של ז׳אק רנסייר. העידן המודרני מאופיין בקיומו של מרחב יצירה רחב, אשר קיבל את ברכת המדינה ואת תמיכתה הכספית. בצל תמיכה זו צמחה היצירה התרבותית, אך גם הניסיונות לפתח תרבות ואומנות מגויסות המשרתות תפיסות זהותיות לאומיות או אינטרסים כלכליים קפיטליסטיים. רוב המדינות המודרניות אם לא כולן תומכות באומנות ויצירה תרבותיות. חלקן הפכו תחום זה למרכזי בעיצוב זהותן וכמקור חשוב לתמרוץ כלכלתן. הדבר נכון גם לגבי מדינת ישראל שמעורבותה האקטיבית בעידוד היצירה התרבותית מאפיינת את מדיניותה מאז קומה. מעורבות זו לא הייתה שוויונית ביחס לקבוצות התרבותיות המרכיבות את החברה היהודית, קל וחומר ביחס ליצירה התרבותית הערבית. המדינה נתנה עדיפות ליצירה תרבותית אשר תואמת את אתוס היותה מדינה מערבית. מדיניות זו טיפחה תרבות ואומנות מערבית וקיפחה יצירה תרבותית של עדות המזרח (הערביות), שתרבותם זוהתה עם לבנטיניות, פרימיטיביות ופולקלור אתני נחות. מוסדות תרבות ויוצרים מזרחים, בעיקר בפריפריה קיבלו לאורך עשורים פחות משאבים כדי לטפח את יצירתם. רק עם צמיחת כלכלת השוק התחזקה היצירה המוסיקלית המזרחית ויצרה תחושה של תיקון עוול היסטורי, על אף שכשמתבוננים באופן השוואתי ביצירה התרבותית הישראלית, ניתן עדיין לומר בביטחון רב, שמוסדות תרבות בפריפריה המזרחית עדיין מופלים בחלוקת המשאבים ויוצרים מזרחיים, גם כאלה שהצליחו מסחרית, עדיין לא נחשבים חלק מהקנון התרבותי הישראלי.
בשנים האחרונות, במיוחד מאז 2015, אנו עדים לניסיונות מואצים של שרי תרבות בישראל לקבוע נוסחה חדשה לקשר בין מימון על ידי המדינה לבין תכנים תרבותיים ואומנותיים. על אף שהשיח הרשמי מאופיין בחתירה לשוויון ולתיקון עוולות עבר, דבר מבורך כשלעצמו, המדיניות של שרי התרבות מהימין השמרני חותרת ליצור מנגנוני סלקציה המונעים תמיכה בתכנים שאינם תואמים את מערכת הערכים והאינטרסים הפוליטיים של הממשלה. שרי תרבות מהימין טוענים שזכותה של המדינה להתנות את תמיכתה ביצירה התרבותית והאומנותית בעמידה בקריטריונים מהותיים, גם אם יש בכך כדי להגביל את החופש האומנותי ולהבחין בין תרבות ואומנות לגיטימית לכזו שאיננה לגיטימית בעיניה. דוגמא עדכנית למדיניות מימון המתערבת בחופש היצירה ומכאן העצמאות האומנותית הוא הניסיון לשלול תקציב מסרט העוסק במעצרי ילדים פלסטינים בשטחים הכבושים, אשר קיבל מימון ממשרד התרבות. העילה לניסיון זה היא טענה שהסרט פוגע בתדמיתה של המדינה ובתדמית מוסריותם של חיילי צה״ל. הניסיון מבטא סוג מתוחכם של צנזורה בשם הפטריוטיזם הלאומני, המוכר לנו ממדינות מנודות (Pariah-Rogue), כמו בלרוס, אירן, זימבבואה, דרום קוריאה, ועוד. יתר על כן, טענה כזו מעלה תהיות בכל הנוגע לעצם אופייה של תרבות כתחום יצירה פתוח המשקף ביטויים שונים של אנושיות.
מהי הזכות לתרבות?
כל הפילוסופיות האנושיות, מסין ומצרים הקדומות ועד הציוויליזציה המערבית מסכימות שלהיות אדם משמעו להיות מתורבת. אחרת, קשה יהיה להבחין בין עולם האדם לעולם החיות. בני אדם נבדלים מחיות לא באינטליגנציה שלהם, אלא ביכולתם לפתח תרבות של נורמות וערכים המרחיקים אותם מהסתמכות באופן בלעדי על האינסטינקטים הטבעיים שלהם לניהול חייהם. תרבות אינה מבטלת אינסטינקטים אלה אלא מרסנת אותם. פיתוח תרבות מנחה את חשיבות החיים המשותפים אצל בני אדם, לא רק כצורך הישרדותי אלא גם למען מימוש עצמי, על פי מערכות נורמות וערכים משותפות שפיתוחן מחייב חתירה מתמדת ליצירתיות. מכאן שתרבות לא יכולה להיות סטטית, אחרת היא מתנוונת ומתה. תרבות איננה מאגר נתון של ערכים ומשמעויות הקיים מראש. היא יצירה וייעוד המאפיינים את חתירתם של בני אדם להיות מי שהם רוצים להיות. לכן, אופני ההוויה הם התהוות מתמשכת ולא יכולים להיות ביטוי של עבר או הווה המשקף את רצונות השלטון הנוכחי. תרבות ואומנות הם התממשות של מה שהם אך ורק כאשר הם נתפסים כייעוד עתידי פתוח ודינאמי.
תפיסה זו עמדה בבסיס ה”זכות לתרבות” כמוסכמה מרכזית בהגות הדמוקרטית. זכות זו איננה מסתכמת בחופש ביטוי ויצירה של סופרים, משוררים, אומנים ויוצרים. היא כוללת את זכותם של אנשים מן השורה לצרוך תרבות באופן עצמאי וחופשי ובכך להיות שותפים בקביעת מאפייניה. אך היא אינה מסתכמת בצרכנות אינדיבידואלית הקובעת את ערכן של יצירות תרבותיות ואומנתיות. יתר על כן, הזכות לתרבות הינה זכות קיבוצית הבאה לידי ביטוי בשמירה על נכסים תרבותיים, על נורמות וערכים, על פרקטיקות תרבותיות ועל אורח חיים הנתפס בעיני בני ובנות אותה תרבות כבעלי ערך. לכן, זכות זו לא יכולה להיות מוגבלת לחירותו של הפרט כתנאי למוסריותו נוסח קאנט או לאוטונומיה שלו כתנאי לתועלתנותו נוסח מיל. זכות זו לא מסתכמת ביכולת תיעדוף כפי שהיא באה לידי ביטוי בהגותם של פילוסופים רב-תרבותיים ליברלים נוסח וויל קימליקה או קהילתניים נוסח צ'רלס טיילור.
הזכות לתרבות חשובה לביטוי של מוסכמות לגבי אורח חיים רצוי ולגבי תפיסות ערכיות ואסתטיות המביאות ומקדמות אורח חיים זה כיצירה חיה ומתמשכת. כאשר זכות זו אינה מוגבלת מבחינה תוכנית היא מאפשרת למיעוטים להתבטא בצורה חופשית ובכך היא מאפשרת שינוי של המציאות וצדק לכל. זכות מוגנת כזו מקדמת הוויה אנושית הנתפסת כראויה. בהיות התרבות דיפוזית, נעדרת מרכז וגבולות קבועים, ראוי לשים לב לשתי השלכות שלה.
השלכה אחת היא שעל אף המורכבות והדינאמיות של התרבות, יש צורך להגדיר מאפיינים, מימדים וביטויים שלה שניתן להכיר בהם ולהגן עליהם. זאת, מבלי להתעלם מכך שאינדיבידואלים לא תמיד מסכימים עם המערכת הערכית שבמסגרתה הם חיים. לכן, תפיסה המתייחסת לתרבות כמערכת ערכית, מנהגית וסמלית בלתי משתנה, מקבעת היררכיה פנימית בהתעלם מהערך הטמון בשונות הפנימית המאפיינת כל תרבות. הגבלת הזכות לתרבות במובן זה יש בה כדי להקפיא תרבויות על שמריהן ולקבע מערכת היררכית של סמלים הפוגעת באופן יסודי בזכות הבחירה ובאוטונומיה, ומגבילה את הפלורליזם המאפיין כל תרבות, גם הקטנה ביותר. היא הופכת תרבות לסוג של מסורת, שעלולה לכלוא את חבריה בגבולות המצרים את יכולת ההתפתחות והיצירה שלהם.
מערכת החוקים של המדינה צריכה להיות חדירה (לא נוקשה) כדי להכיל שונות תרבותית ולאפשר לקבוצות אוכלוסייה שונות, במיוחד מיעוטים, להיות חלק מהאמנה החברתית-תרבותית במדינה. עם זאת, כפי שטוענת שילה בן-חביב, קבוצות תרבותיות הדורשות הכרה בזכותן לתרבות מחויבות לאותו מערך זכויות לחבריהן וחברותיהן. השימוש במשנת הזכויות הליברלית כדי לתבוע זכויות תרבותיות חייבת להיות רלוונטית הן כלפי המדינה, הן במערכת היחסים הפנים-תרבותית, כפי שמסבירה אן פיליפס. שתי הוגות אלה מסבירות כל אחת בדרכה שתרבות חשובה לפירוש צרכינו, לחזון שלנו לחיים הטובים ולחלומות העתידיים שלנו, אך חשיבותם של אלה לביסוס זכויות תרבותיות אין משמעה צמצום התרבות למערכת אחידה של ערכים ונורמות שיש להן עדיפות על פני זכותם של חברי וחברות התרבות לבחור את הראוי בעיניהם.
השלכה שנייה של תפיסה מקובעת ומסוגרת של תרבות היא היעדר דגש על פתיחותה של התרבות לשינוי ודינמיות ולמערכת יחסים קונסטרוקטיביות עם תרבויות אחרות. אין בהיסטוריה האנושית תרבות מונוליטית שהיא אטומה להשפעות מבחוץ. כל התרבויות הושפעו ומושפעות מהזנה הדדית ואקולטורציה מתרבויות אחרות. השפעה הדדית זו הפכה למובנת מאליה בעידן המודרני כתוצאה ממוביליות של אנשים וערכים. הגלובליזציה המחישה שתרבויות אנושיות הן חסרות גבול הרמטי וניזונות גם מתכנים ודימויים של תרבויות זרות. לכן, הזכות לתרבות הינה ביטוי לפתיחותן של תרבויות להשפעות הדדיות. הפגיעה בהשפעות אלו גורעת מהפוטנציאל האוניברסלי לאנושיות.
תרבות היא לא רק נכסי העבר
שונות תרבותית היא ערך בפני עצמו. אך יסוד משותף לתרבויות הוא קיומה של הנחה בסיסית שתרבות, כל תרבות, היא לא רק מערכת נורמות, ערכים ומנהגים, אלא גם ייעוד המאפשר לבני אדם לחתור למימוש אנושיותם בצורה המיטבית בעיניהם. כפי שטוען ג'פרי צ'רץ', תרבות במושגים אריסטוטליים הינה בעלת ייעוד (Telos) אנושי, אף אם יש שוני בין תרבויות בנוגע לאופני מימושו. המשמעות היא שאמנם תרבות כוללת הישענות, שמירה וטיפוח של נכסי עבר, אך המאפיין העיקרי שלה הוא פתיחות ליצירת עתיד ראוי ורצוי, לא רק בעיני יוצריה ומעצביה אלא גם בקרב צרכניה ואלה החיים על פיה. עדות בלתי ניתנת להפרכה לכך היא היצירתיות הקיימת בכל תרבות וההשתנות המתמדת של ביטוייה האתיים והאסתטיים. טעם תרבותי משתנה במהלך הזמן מבלי לבטל את חתירתה של כל יצירה תרבותית לנשגב אינסופי כלשהו.
תפיסה פתוחה ודינאמית כזו של תרבות מניחה את הזכות ליצירה תרבותית ואומנותית במובן הרחב והמכיל ביותר, ויוצרת שוויוניות בין תרבויות שונות על בסיס הייעוד ההומני כערך משותף. תפיסה כזו מנטרלת תפיסות גזעניות המניחות היררכיה בין תרבויות בהתאם למערכת הערכים של כל אחת מהן. היא מאפשרת פתיחות, יצירתיות, אוטונומיה וחתירה לנשגב.
לכן, הזכות לתרבות באה לידי ביטוי במישור הפנים-תרבותי, כמו גם במישור הבין-תרבותי, על בסיס ההנחה שלכל תרבות יש את הזכות לחתור למימוש אנושיותה על פי מה שהיא רואה לנכון בעיני חבריה. כמו כן זכותם של חבריה להגדיר לא רק מי הם, אלא גם מהם ומי הם רוצים להיות. כפי שטוען הפילוסוף התוניסאי, פתחי אל-מסכיני, הזכות לתרבות איננה חתירה לאותנטיות זהותית על בסיס מודל מומצא מן העבר, שהופכת למשקולת ערכית המגבילה את חרותנו להמציא את עצמנו כאופק המצדיק את עצם קיומנו. הזכות לתרבות היא חתירה למימוש מה שאנחנו יכולים להיות, תוך מאבק בין תפיסות ערכיות ואסתטיות שונות. לכן, ההכרה והתקשורת החיובית בין תרבויות שונות, מחייבים כללי משחק אוניברסליים המפותחים בהשתתפותן של כל התרבויות במטרה לבסס רב-תרבותית פתוחה לעתיד בלתי מוגבל, המטילה אחריות הדדית על כל אנשי התרבות לאפשר לבני תרבויות אחרות לממש את עצמם במידה הנראית להם נכונה.
הזכות לתרבות והמדינה
אנתרופולוגיה פילוסופית לא יכולה להתעלם מהמימד הפוליטי-משפטי-מוסדי של ההוויה האנושית. כדי שמציאות אנתרופולוגית הומנית תתממש יש להנכיח את מרכזיותם והשפעתם של מוסדות פוליטיים מדינתיים על התרבות. יצירתיות תרבותית בעידן המודרני מתקיימת במסגרות מדיניות ריבוניות, הנדרשות לכבד את זכויות היוצרים. משטר זכויות מחייב הסכמות והגנה מפני הפיכה לטרף של מנגנוני השוק. הדברים נכונים במישור הפנים-מדינתי והגלובלי כאחד.
המדינה היא מבנה כוח לא ניטרלי ביחס לקבוצות החברתיות בתוכה. דווקא משום כך, חלה על המדינה האחריות לאפשר מימוש עצמי לתרבויות השונות שבה. אחריות זו איננה מסתכמת במתן מרחב קיום בלבד, אלא מחייבת ליצור איזונים נדרשים. היא באה לידי ביטוי בטיפוח ותמיכה במימוש עצמי כחלק מזכויות אזרחיות בסיסיות ובשמירה על ערך האדם כבן תרבות. הזכות לתרבות משמעה הכרה של המדינה בתרבות זו או אחרת ובחובתה לא רק להגן עליה, אלא גם להביא לשגשוגה. בהקשר זה עולות שאלות חשובות, ביניהן מי הם בעלי הזכות לתרבות, מי קובע את תכניה של התרבות ומופעיה, מה הם גבולות החובה של המדינה לתמוך בתרבות כזו או אחרת, כיצד ליישב מתח או סתירה בין מנהגים, ערכים ופרקטיקות תרבותיות של קבוצה מסוימת עם אלה של קבוצות אחרות או עם חוקי המדינה, ומה הם הכללים שראוי לנהוג לפיהם כדי לאפשר לא רק ריבוי תרבויות, כמציאות חברתית בעלת מגוון תרבותי גדול ללא שוויון או הכרה הדדית בין קבוצות תרבותיות שונות, אלא גם רב-תרבותיות, שבה הריבוי התרבותי נתפס כערך בפני עצמו המטופח על ידי המדינה.
מן הראוי להחיל על המדינה חובה לתמוך בתרבות ולטפח אופקים של ניהול תקשורת בין-תרבותית, כדי לקדם את יכולתן של הקבוצות התרבותיות בתוכה ליישב מתחים וסתירות ביניהן. לשם כך על המדינה להתייחס בשוויון לכל התרבויות שבה. כל משוא פנים בהקשר זה מלבה מתחים ומהווה פגיעה יסודית במורשת עבר של קבוצה כלשהי, כמו גם בזכותה לחתור לקידום תפיסתה המיוחדת לגבי הקיום האנושי.
תרבות איננה יכולה להיות מושגת בכוח או בשכנוע. היא מושא של פעולות מוסריות המאפשרות הבחנה בין כבוד לבין בושה, בין יופי לבין כיעור, בין ראוי לבין מצוי. לפיכך התמיכה של המדינה בפעילות תרבותית לא נועדה להאדרת העבר או גיבוריו לשם גאווה לאומית. מטרתה צריכה להיות מתן אפשרות לפעילות תרבותית שתספק מודלים של פעילות אנושית שחיקויה ופיתוחה יאפשרו לממש את החיים הטובים. המדינה אמורה לאפשר שותפות של בני כל תרבות בחיפוש אחר החיים הטובים, שתאפשר שאיפה אתית והקשר ראוי שבו שאיפה זו מושגת ומהווה תנאי מקדמי לאנושיות. לכן, עצם התמיכה החומרית של המדינה ביצירה תרבותית לא יכולה להיות מתורגמת להתערבות בתכניה או בהגדרת החיים הטובים של יוצריה או צרכניה. התערבות כזו פוגעת בעיקרון השוויון והאוניברסליות של הזכות לתרבות. היא גם מכרסמת בפלורליזם התרבותי ומחזקת את האנטגוניזם בין תרבויות שונות.
אחריותה של המדינה לטפח ולתמוך בלי משוא פנים חשובה במיוחד בתנאי שוק תחרותי, הנוטה לתעדף יצירה פופולרית, ובאופן כמעט הכרחי, בינונית. חקר תעשיית התרבות הוכיח זה מכבר שמנגנוני השוק מייצרים דפוסי ניצול ופגיעה לא רק ביצרני התרבות, אלא גם בערכי התרבות וחתירתה לאנושיות. המדינה מצופה לאזן את מנגנוני השוק תוך כדי הימנעות מירבית מהתערבות בקביעת הראוי, האסתטי והנכון. השימוש במשאבי המדינה כדי לתעדף תוכן תרבותי מסוים מכרסמת במוטיב היסוד המרכזי של כל תרבות לחתור למימוש המימד האנושי הטמון בה. שימוש כזה מנציח ערכים ותכנים תרבותיים מסוימים על חשבון אחרים.
מהאמור לעיל נובע שהזכות לתרבות מטילה על המדינה אחריות לאפשר חירות יצירה ולתמוך בה. טענת "חופש המימון" עומדת בניגוד מוחלט לאחריות זו. הצבת תנאים או קריטריונים לא שווים ליצירה תרבותית פוגעת בהיגיון שבבסיס היצירה האומנותית והתרבותית. יצירה כשמה כן היא: תרכובת גדושה ומיוחדת של תחושות המצליחות לעמוד בפני עצמן באמצעות צירוף מיוחד של חומרים היוצרים אפקט תפיסתי וחושי עמוק אצל חבריה. היא מבוססת על חירות המחשבה, המצפון והביטוי של יוצריה, כמו גם על חירויותיהם של מי שחווים אותה. כל ניסיון להתנות יצירה אומנותית וייצור תרבותי בציוויים שהם חיצוניים לתחושות ולמחשבות היוצרות אותה מסרסות את מהותה. ההנחה שבני אדם הם יצורים תרבותיים לא יכולה להיות מוכפפת להגדרה חיצונית של גבולות הלגיטימיות של היצירה התרבותית.
סוף דבר
כשנבחרי ציבור או פקידים לוקחים על עצמם את הסמכות לסווג יצירות תרבות על פי מפתח חיצוני לעצם היצירה, הגבול נחצה לכיוון של צנזורה ומקח וממכר, בניגוד גמור לאופי הבלתי-מוגבל של היצירה התרבותית. זה נכון במיוחד במקרה של תרבויות מיעוטים אשר לא זוכות לחסדי הממסד. במקרה של מיעוטים, תמיכת המדינה תאפשר להם לממש את אנושיותם באמצעות הבטחת חופש יצירה, הן כביטוי לזכותם לתרבות, הן כדי לחשוף את הרוב ליצירה התרבותית של המיעוטים. חשיפה כזו, כטענתו של ג'וזף רז, היא חלק מהזכות לתרבות של הרוב. היא מאפשרת השפעה הדדית בין רוב למיעוט ועשויה לעודד היכרות והכרה כבסיס לרב-תרבותיות אנושית.
משטר המחויב לזכויות תרבותיות חייב להיות מבוסס הן על ערכי השוויון, החירות, הסובלנות והפלורליזם, הן על אינסופיותה המטאפיזית של החתירה למימוש האנושיות הטמונה בכל תרבות. כל משטר אחר גוזר כליון על היצירה ופוגע בייעוד ההומני הטמון בה. לכן הזכות לתרבות היא ביטוי חוקתי לחתירה לאנושיות, וכרסום בה פוגע ביסוד המעניק לבני אדם את עצם משמעותם.
פרופ' אמל ג'מאל הוא חוקר ומרצה בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים וראש מכון וולטר ליבך לחקר הדו-קיום היהודי-ערבי באוניברסיטת תל אביב.