שוויון נדמה לעיתים כטוב משותף וקונצנזואלי. אך האם אכן כך? פוסט זה מנתח שלוש מסגרות שיח בהן מדיניות הרחבת ההשתתפות בהשכלה גבוהה בישראל מפרשת את הרעיון של שוויון: צמצום, הכרה או סגירת פערים. הוא חושף כיצד מסגור שונה עבור קבוצות אוכלוסייה שונות מייצר בפועל מציאות לא שוויונית. הוא קורא להקדיש תשומת לב בעיצוב המדיניות לא רק להיבטים החברתיים והכלכליים של שוויון, אלא גם להיבטיו האזרחיים.
חינוך והשכלה הן זירות מדיניות המשקפות את אי-השוויון בחברה. במקביל, יש בכוחן גם לקדם את החברה אל עבר מציאות שוויונית והוגנת יותר. בעשור האחרון, מתוך מחויבות להתמודדות עם פערי השוויון ככל שמקרינים אל שוק העבודה, השקיעה מדינת ישראל משאבים רבים – תשתיתיים, אנושיים ותקציביים בתוכניות להרחבת ההשתתפות בהשכלה גבוהה של קבוצות שונות, ובראשן החברה הערבית, החברה החרדית, ויוצאי אתיופיה. תוכניות אלו משנות מציאות עבור משתתפיהן, קהילותיהם, המוסדות להשכלה גבוהה ומדינת ישראל כולה. הן מגבירות את המוביליות החברתית-כלכלית, מאפשרות "לקוחות" חדשים למוסדות האקדמיים, ומשפיעות לטובה על הפיתוח והצמיחה הכלכליים של המשק הישראלי.
אך האם נכון לצמצם את הדיון בשוויון להיבטיו החברתיים-כלכליים, או שדווקא היבטים אלה, חשובים ככל שיהיו, חושפים את הריבוד האזרחי-לאומי שבבסיס המדיניות הישראלית? שלושה נרטיבים דומים אך שונים של המדיניות – עבור החברה הערבית, החברה החרדית ויוצאי אתיופיה, מדגימים פרשנויות שונות לשוויון המתקיימות בעת ובעונה אחת.
1. החברה הערבית: צמצום פערים חברתיים-כלכליים בתוך מסגרת לאומית יהודית
התוכנית לחברה הערבית קודמה תחת הכותרת "פלורליזם ושוויון הזדמנויות" עם הגדרת יעדים במונחי צמצום פערים. החתירה לשוויון הזדמנויות הייתה במידה רבה תגובה ללחץ מצד ארגון המדינות המתועשות (ה-OECD) על ישראל להתמודד עם פער ההשתתפות במשק הישראלי. השכלה גבוהה זוהתה כמנוף לקידום השתתפות בתעסוקה, אשר מייצר גם ערך חברתי ואזרחי. כך כתב מנואל טרכטנברג, יו"ר ות"ת בעת עיצוב התוכנית, בדברי הפתיחה שלו לתוכנית:
"מעבר לצמצום אי השוויון בין המגזרים וקידום היחסים בין ערבים ויהודים בישראל, העלאת שיעור ההשתתפות של האוכלוסייה הערבית בהשכלה הגבוהה טומנת בחובה חשיבות גדולה גם במישור החברתי והכלכלי. הלימודים האקדמיים הינם אמצעי ראשון במעלה למוביליות חברתית, ומרכיב מפתח בתהליכי פיתוח וצמיחה של כל מגזר ומגזר כמו גם של המשק כולו. הרחבת השתתפותה של האוכלוסייה הערבית בהשכלה הגבוהה תעצים את מעמדה החברתי-כלכלי בחברה הישראלית, ותתרום רבות למדינת ישראל בכללותה"
הבחירה של טרכטנברג למסגר את התוכנית כנושאת ערך כלכלי המתלכד עם ערך חברתי ואזרחי, תרמה לגיבוש קואליציה תומכת לתהליכי העיצוב והיישום.
המנגנון לצמצום פערים התמקד בתמיכה אישית, לימודית וכלכלית בסטודנטים הערבים, הניתנת במתכונת פרטנית וקבוצתית בתוך המערכת הקיימת. תמיכה זו מתייחסת למסלול החיים של הפרט, מטרם הכניסה להשכלה גבוהה ועד לסיום בהצלחה והשתלבות בתעסוקה. בהשאלה מספרות אודות מבנה האזרחות הישראלי, גישת שוויון זו תואמת את שיח האזרחות הליבראלי, בו אזרחות משתקפת בראש ובראשונה בהשתתפות במשק. בתיאור התוכנית ישנה התייחסות לערך המוסף של ההשתתפות בהשכלה ובתעסוקה בדמות קידום שותפות אזרחית וצמצום ניכור ועוינות לאומית. מסגור זה עושה שימוש בכלכלה כדי לגשר בין תפיסה של שוויון רפובליקני, במובן של שוויון פורמאלי לאזרחים תוך עידוד השתתפות אזרחית ותרומה לטוב המשותף, לבין הזנחה, אפליה, ניכור ועוינות כביטויים של אי-השוויון האתנו-לאומי. פלורליזם, על אף מיקומו בכותרת התוכנית, מוטמע בעיקר ברמת הפרט עם מיעוט יוזמות מקומיות ברמת המוסדות, וללא מנגנונים מבניים מערכתיים המזמינים את הזהות הערבית אל תוך המרחב האקדמי. בכך משקפת התוכנית המשגת שוויון החותרת לצמצום פערי הזדמנויות בממד החברתי-כלכלי, אך מגבילה שוויון זה למסגרת לאומית יהודית המאופיינת בריבוד אתנו-לאומי.
2. החברה החרדית: צמצום פערים כלכליים תוך הכרה בבדלנות
התוכנית לחברה החרדית הגדירה גם היא יעד של צמצום פערים לימודיים וכלכליים, עם עקרון נלווה חדש של הכרה בפערים תרבותיים. היעד של צמצום הפערים הואץ כחלק מלחץ ה-OECD והוביל למהלך דומה לזה שקודם בעבור החברה הערבית. במקביל, ובשונה מהתוכנית לחברה הערבית, התגבשה הבנה שקואליציה תומכת מחייבת מיקוד בכלכלה בלבד וללא כל רמז לפוטנציאל שינוי האופי הבדלני של הקהילה, במישור החברתי, התרבותי והאזרחי. כך תואר המניע הכלכלי בסעיף 37 למסמך המתאר את התוכנית (2017):
"שילוב החרדים בהשכלה גבוהה הוא אינטרס מובהק של המדינה, ומל"ג-ות"ת הם האחראים למציאת האמצעים להוצאתו אל הפועל. ההשכלה הגבוהה הפכה לתנאי בסיסי להשתלבות ולהצלחה בשוק התעסוקה, וחלק ניכר מתחומי העיסוק במשק המודרני חסומים בפני מי שחסרים השכלה זו. שיעור ההשתתפות הנמוך של האוכלוסייה החרדית בשוק התעסוקה פוגע לא רק במעמדם הכלכלי האישי, הוא גם מאט את ההתקדמות הכלכלית של המשק בכללותו"
מנגנון התוכנית עוצב בהתאם כמנגנון של צמצום פערים כלכליים, לצד הכרה בפערים תרבותיים. צמצום הפערים קודם על-ידי תמיכה אישית, לימודית וכלכלית בסטודנטים, בעוד ההכרה בפערים התרבותיים נעשתה על-ידי עיגון "מניפת אפשרויות" בלשון אחד ממעצבי המדיניות, עם אפשרות לימוד במסגרות בדלניות לחרדים לבד ולחרדיות לבד, או במסגרות עם רמות שונות של שילוב עם אוכלוסייה שאינה חרדית, בהתאם להעדפה האישית של כל פרט. במקרה זה, המנגנון מאתגר את תפיסת השוויון המקובלת מאז הפסיקה האמריקנית ב-1954 לפיה נפרד אינו יכול להיות שווה. תומכי המנגנון מבקרים את התאמת הפסיקה לכל מצב, ומציעים פרשנות שונה, לפיה הפרדה אינה בהכרח עדות לאי-שוויון, כאשר היא לא נכפית אלא משקפת היענות של מעצבי המדיניות להעדפה של קבוצה. לעומת זאת, התנגדות למנגנון מציפה שאלות לגבי תפקיד המדיניות בהגנה על זכויות הפרט לעומת הגנה על זכויות קבוצה, ולגבי היכולת להבטיח שוויון מלא, אישי וקבוצתי, בתנאים של משא ומתן עם נציגי הקהילה בדבר העדפותיהם.
בהשאלה מספרות האזרחות, גישת השוויון בתוכנית תואמת גם את שיח האזרחות הליבראלי, ומוסיפה לו מימד של מדיניות רב-תרבותית. במקרה זה התוכנית משקפת המשגת שוויון החותרת לצמצום פערי הזדמנויות ותוצאות במימד החברתי-כלכלי, תוך שימוש ב"רב-תרבותיות" כלגיטימציה להכרה בהעדפות הבדלניות על השלכותיהן על מבנה הריבוד אתנו-לאומי ועל אי-השוויון המתמשך.
3. יוצאי אתיופיה: סגירת פערים חברתיים, כלכליים ואזרחיים
התוכנית ליוצאי אתיופיה, בשונה מקודמותיה, מסגרה את יעד המדיניות במונחים של סגירת פערים. התוכנית קודמה כתגובה לתביעות קהילתיות להעברת מנגנוני תמיכה קיימים ממינהל סטודנטים עולים במשרד העלייה והקליטה, למועצה להשכלה גבוהה. כאן, המשגת השוויון שהוצעה על-ידי נציגים מהקהילה ושאומצה על-ידי המדיניות, לא הסתפקה ב"צמצום פערים" יחסי אלא ביקשה לקדם סגירת פערים מוחלטת, בהזדמנויות ובתוצאות. שוויון חברתי-כלכלי נקשר בזה האזרחי, כאשר התמיכה התוספתית הוצגה לא רק כפיצוי לעוולות חברתיות קודמות, אלא גם כתגמול ראוי להשתתפות אזרחית.
המנגנון התומך בסגירת פערים עוצב כתמיכה תוספתית אישית, כלכלית ולימודית, הניתנת במתכונת פרטנית בלבד על-מנת למנוע כל פרקטיקה מתייגת. בתוך כך, ובניסיון לייצר מפנה במיצוב הקהילה מנתמכת לתורמת, התוכנית קודמה כתוכנית לקידום מצוינות, בשונה מהתוכניות המקבילות שמוסגרו במונחים של הנגשה. בהשאלה מספרות האזרחות, במקרה זה המדיניות מעגנת אזרחות רפובליקנית. יוצאי אתיופיה, כקהילה קטנה יחסית עם השפעה שולית על המשק, אינם מתומרצים על בסיס ערכם הכלכלי, אלא דווקא כמענה לתביעתם וכתגמול להשתתפותם האזרחית כחברים באומה. בכך, משקפת התוכנית המשגת שוויון החותרת לסגירת פערי הזדמנויות ותוצאות חברתיות, כלכליות, אזרחיות ולאומיות.
סיכום
ובחזרה לשאלתנו: האם די להכיר תודה על מדיניות שמקדמת שוויון חברתי-כלכלי בהיקף נרחב יותר מאי-פעם בהיסטוריה, או שיש לראות בשוויון נקודת פתיחה של אזרחות ולא טובין הנתון למשא ומתן כתמריץ או כתגמול לאזרחות ראויה? האם יש להמשיך להתבונן על כל קבוצה בפני עצמה ולהתגאות בהישגים היחסיים – בין אם צמצום, הכרה, או סגירת פערים, או שדווקא בחברה השואפת להוגנות, לשוויון ולצדק במובנם העמוק, יש להגדיר מדדי שוויון מוחלטים שאינם נתונים למשא ומתן עם כל קהילה, בהתאם לעוצמתה, ותוך מחויבות משתנה לרב-תרבותיות? האם עלינו להמשיך להפריד בין חברה וכלכלה לבין אזרחות ולאומיות, או שבעצם הפרדה זו מאמצי שוויון בממד אחד מאפשרים לטשטש ולהסתיר את אי-השוויון המבני בממד השני? העשור האחרון כרוך בפריצות דרך ובהישגים רבים בעבור פרטים, קהילות, מוסדות אקדמיים והמדינה כולה. כעת, אל למוסדות אקדמיים ולמדינה לנוח על זרי ההצלחה. עליהם לפעול ביתר שאת לפי תפיסת שוויון מהותית אחידה, המתייחסת להזדמנויות ולתוצאות, ושקובעת יעדים ארוכי-טווח דומים, גם כאשר קצב ההגעה אליהם שונה. עליהם להישיר מבט אל עבר האזרחות הישראלית המרובדת ולפעול לתיקונה, על-מנת להבטיח הוגנות, שוויון וצדק.
ד"ר אילה הנדין היא עמיתת מחקר והוראה ב- Washington University in St. Louis. מחקריה עוסקים בהיבטים השונים של מדיניות גיוון, הוגנות ושותפות בעיקר בהשכלה גבוהה. בעבר הייתה המנהלת המקימה של "תקווה ישראלית באקדמיה", מיזם של הנשיא העשירי ריבלין שהפך לתוכנית לאומית לקידום גיוון, הוגנות ושותפות באקדמיה הישראלית. פוסט זה מבוסס על עבודת הדוקטורט שלה.