הסדר פשרה בתיק בין סטודנט עיוור למכללה בה הוא לומד מזכיר לנו כי בישראל של היום אנו רחוקים משוויון אמיתי עבור סטודנטים עם מוגבלות.
תמונה של מדרגות האבן המובילות ליחידת הנגישות בקמפוס הר הצופים, האוניברסיטה העברית. צילום: עוז איסרוב
בתחילת השנה פרסם אופיר סופיר פוסט בפייסבוק בו סיפר כי הוא סטודנט עיוור המתמודד עם שיתוק מוחין ולטענתו חומרי הלימוד והמבחן הביתי אינם נגישים עבורו. בפוסט תיאר סופיר כיצד ניהל מאבק מול המכללה בה הוא לומד עבור הנגשת המבחן הביתי שלו ועל הפתרונות שהוצעו לו, שלדבריו לא אפשרו לו להיבחן בצורה שווה לסטודנטים אחרים. בעקבות הפוסט, שהפך במהרה לויראלי, והתגובות אליו, החליט סופיר לתבוע את המכללה בה הוא לומד בגין אפליה על רקע מוגבלותו. סופיר טען בכתב התביעה כי מערכת הבחינות של המכללה אינה נגישה לעיוורים ועל כן יש להתאימה. כמו כן, ביקש להנגיש את החומרים האקדמיים באתר האינטרנט של המכללה. לטענתו, נמצאים באתר מאמרים סרוקים שתוכנת הקראה אינה מזהה, ולכן הוא לא יכול לשמוע אותם באמצעות התוכנה וללמוד דרכם.
אתחיל עם השורה התחתונה כפי שפורסמה באתר שווים. ההליך המשפטי נגמר בהסדר פשרה לפיו סופיר יקבל עותק של המבחן בקובץ Word נגיש ויבצע אותו מהבית. בנוסף, סופיר יקבל פיצוי של 2,500 שקלים בלבד מתוך פיצוי של 64,000 שקלים שדרש במסגרת התביעה. לבסוף, המכללה השיבה כי היא תעשה את כל המאמצים להנגיש את חומרי הלימוד, אך היא לא מתחייבת להנגיש את כולם.
כשמדברים על הסדר פשרה לרוב אוהבים להגיד שאין צד מנצח או מפסיד, כל צד מוותר על חלק מציפיותיו. יכול להיות שגם במקרה שלנו כל צד שמח בחלקו בסופו של דבר. עם זאת, התגובה של המכללה שהעידה שאינה מתחייבת להנגיש את כל חומרי הלימוד שלה היא הפסד צורם לקהילת אנשים עם מוגבלות שמזכיר שבישראל נגישות ושוויון זכויות נתפסות לעיתים כמותרות ולא כזכויות.
הזכות להשכלה גבוהה נגישה ושוויונית
במשפט הבינלאומי הזכות לנגישות שוויונית להשכלה גבוהה מעוגנת בשתי אמנות שישראל צד להן. הראשונה היא האמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (ICESCR) שישראל חברה בה משנת 1991. לפי סעיף 2(ג) לאמנה, המדינות החברות באמנה צריכות לנקוט אמצעים שיאפשרו "חינוך גבוה נגיש באותה מידה לכל". השנייה היא האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות (CRPD) שישראל חברה בה משנת 2012. לפי סעיף 24(5) לאמנה על המדינות החברות באמנה להבטיח לאנשים עם מוגבלויות "את אפשרות הגישה להשכלה גבוהה כללית, להכשרה מקצועית כללית, לחינוך כללי למבוגרים וללמידה לאורך החיים, ללא אפליה ובשוויון עם אחרים". על התפקיד החשוב של השכלה גבוהה בפיתוח הפרט וקידומו בחברה נכתב לא מעט. קיימת הבנה רווחת כי המערכת מספקת לסטודנטים וסטודנטיות ידע וכישורים המאפשרים להם להשתלב בצורה טובה יותר בשוק העבודה. בנוסף, מוסדות ההשכלה הגבוהה מהווים מנגנון לניידות חברתית וליצירת קשרים, התורמים אף הם להשתלבות מיטבית יותר בחברה ובתעסוקה. מחקרים מראים ששילוב סטודנטים עם מוגבלות בלימודי השכלה גבוהה מהווים מפתח עבור אותם צעירים לחיים עצמאיים ולאיתנות פיננסית. לכן לא בכדי ישנה התייחסות מפורשת להשכלה גבוהה בשתי האמנות.
הזכות לנגישות שוויונית להשכלה גבוהה עבור אנשים עם מוגבלות מצאה את עצמה גם בספר החוקים הישראלי. בשנת 1998 נחקק בישראל חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998 ואיתו הבשורה כי המחוקק הישראלי ראה לנכון לקבוע בחוק את הזכות לשילוב והכלה של אוכלוסיית אנשים עם מוגבלות "בכל תחומי החיים". זהו חוק מקיף הכולל התייחסות למגוון מרחבים שאנשים עם מוגבלות מודרים מהם או מופלים בהם. החוק הסמיך את השרים השונים להתקין שורה של תקנות הנגזרות מהחוק. עקב כך נחקקה בין היתר בשנת 2016 תקנה העוסקת באופן ממוקד בנגישות להשכלה גבוהה.
זכויות עלי ספר לעומת המצב בשטח
למרות האמנות, החוק והתקנות, המצב בשטח עבור אנשים עם מוגבלות אינו זוהר וסטודנטים עם מוגבלות נתקלים על בסיס קבוע במכשולים ומחסומים שעוצרים אותם מחוויית לימוד שווה לזו של חבריהם ללא מוגבלות. במחקר שביצעתי במסגרת הקליניקה לזכויות אנשים עם מוגבלות בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בשנת 2021 ראיינתי חמש רכזות נגישות ממוסדות שונים בישראל. כולן הצביעו על פער עמוק בין החובה החלה על המוסד מכוח החוק לבין המצב בשטח.
אחת מהמסקנות מעבודת מחקר זו הייתה כי כדי לשנות את המצב בשטח אין צורך לשפוך תקציבים, כפי שרבים חושבים, או לעשות שינויים קיצוניים באופי המוסד שיפגעו בחופש האקדמי של הסגל, חשש שהועלה בפני חלק מרכזות הנגישות שראיינתי. כלל לא. השינוי יתרחש כאשר התרבות הארגונית במוסד האקדמי תהיה מודעת לחשיבות השירות הנגיש והסגל האקדמי והמנהלי יבינו כיצד ניתן להטמיע נגישות בעבודה השוטפת. לטענתן, הקושי המרכזי אינו מתבטא בחוסר נגישות פיזית במוסדות בהם הן עובדות, אלא בקושי להטמיע תפיסות של נגישות השירות בקרב סגל המוסד. כדי שמוסד יהיה נגיש בפועל יש צורך בשיתוף פעולה של הסגל המוסדי, המנהלי והאקדמי כאחד, והבנה שלהם בעקרונות היסוד של שירות נגיש לסטודנטים עם מוגבלות. אמנם אין זה מפתיע שתהליך החקיקה לבדו אינו מספיק על מנת להטמיע את שיח הנגישות וליישמו בעולם האקדמי. הציפייה שסגל האקדמיה יאמץ גישה זו ללא תהליך מתווך חסרת אחיזה במציאות. אך כיצד ניתן להניע תהליך מתווך אם הסגל האקדמי אינו מעוניין בו, או לכל הפחות לא מבין את החשיבות שלו?
שאלה זו העסיקה את כל רכזות הנגישות שראיינתי, ונראה שהובילה להרבה תסכול. אצל כולן חלק מהגדרת התפקיד נגעה לקיום של הדרכות עבור סגל מנהלי ואקדמי במתן שירות נגיש. הן טענו שמדובר לא רק בחובה משפטית אלא במהלך התואם את התפיסה כי אותן הדרכות הן אלו שיעזרו להנחיל שינויים בתרבות הארגונית, בכל הסוגיות השונות של נגישות ושוויון זכויות. לדבריהן, התיווך של חשיבות הנושא צריך להתבטא בהדרכות, לומדות, והענקת ידע המסביר מדוע יש ליישם צעדים מסוימים, ויש להמנע מ״הנחתת הוראות מלמעלה״ במטרה למלא את החובות היבשות הנגזרות מהחוק בלבד. דוגמה נהדרת לשימוש בהדרכה בשביל להנחיל שינוי גדול נתנה רכזת שסיפרה על התהליך שעשתה בשביל להנגיש את אתר המוסד. לדבריה:
"בסוף צריך להתחבר לאנשים מהבטן... הדבר הראשון שעשינו במפגש הראשון זה שהבאתי להם מרצה עיוור שהוא מרצה בחסד והוא פשוט הראה להם מה זה שימוש באינטרנט כעיוור. מה זה בכלל מקריא קול ולמה צריך לעשות את כל הדברים שקשורים לנגישות אינטרנטית. ברגע שהוא סיפר להם את הסיפורים והקשיים הם הבינו את התכלית של מה שהם עושים. בסופו של דבר הבנתי שאתה חייב להתחבר לזה מהבטן. אם הם לא מבינים שהנגשה טובה לכולם ולא רק לאנשים עם מוגבלות, למבוגרים, כבדי שמיעה, שתמלול זה דבר שכל אחד משתמש בו לטובתו הם לא יפעלו בצורה הטובה ביותר. אם הם מבינים את שני העקרונות, שזה יהיה מהבטן ויבינו את הצורך, ויקבלו גיבוי הנהלה, משם השמיים הם הגבול".
עם השנים נראה שהמוסדות האקדמיים אכן מצליחים להטמיע את נגישות השירות בתרבות הארגונית, ואולי משום כך הסדר הפשרה בפרשת סופיר הוא כה מכעיס.
הנגשת חומרי קריאה – נטל כבד מדי?
האם ניתן להנגיש כל קורס וכל פעילות באקדמיה לכל סוג מוגבלות? האם אפשר להשטיח את כל קמפוס הר הצופים או לבנות מעליות בכל הבניינים הישנים שיגיעו לכל הקומות? ייתכן שהתשובה לשאלות אלו היא שלילית. אומנם, השאלה האמיתית היא במידה והדבר אפשרי, האם זה יעיל כלכלית? ניתן לקבל דעות לכאן ולכאן. המחוקק לא התעלם מדיון זה וקבע בחוק ובתקנות הנגישות הנגזרות ממנו כי יהיו מצבים בהם אין חובת הנגשה אם יקבע כי מדובר בנטל כבד מדי. האם במצב זה צודקת המכללה באמרה כי אין היא מבטיחה להנגיש את כל חומרי הקריאה עבור הסטודנט העיוור? או במילים אחרות, האם הנגשה של כל חומרי הלמידה היא נטל כבד מדי?
התשובה לשאלה זו בעיני היא חד משמעית "לא" והיא מגיעה לאחר עיסוק רב בנושא, הן במחקר והן בפעילות אקטיביסטית. יש לקחת בחשבון שרוב המאמרים והחומרים הכתובים שפורסמו מתחילת שנות ה-2000 פורסמו באינטרנט בקבצים הקריאים לקוראי מסך. כשמדברים על חומרים אקדמיים שאינם נגישים לעיוורים וכבדי ראייה, הכוונה היא לאותם חומרים הקיימים בעותק פיזי בלבד ולכן נסרקים למחשב ולרוב אינם נגישים לתוכנות קוראי מסך.
לפני שנתיים, במסגרת תפקידי כראש תא סמ"ן (סטודנטים מנהיגים נגישות) באוניברסיטה העברית נפגשתי עם רכזת אקדמית של אחד מבתי הספר באוניברסיטה. הרכזת התגאתה בפניי שבית הספר מממן שעות הקראה רבות עבור שלושה סטודנטים עיוורים, משום ששעות ההקראה שמקבלים הסטודנטים מביטוח לאומי אינם מספיקים. לדבריה, הקראה זו דורשת תקציב גדול ולכן, אמרה בעצב, היא אינה בטוחה שהנוהל הקיים יימשך שנים רבות.
הופתעתי ממה שהיא סיפרה לי, בעיקר כי היא ראתה את הבעיה בצורה מאוד צרה ופרסונלית ולא ביקשה לפתור אותה בצורה מערכתית, שאולי תהיה יקרה יותר בטווח הקצר אך תחסוך משאבים רבים בעתיד. במסגרת אותה שיחה העליתי בפניה מספר פתרונות. ראשית, הצפתי בפני אותה רכזת כי רוב המרצות לא יודעות אילו מסמכים נגישים לקוראי מסך, ושניתן להנגיש גם מסמכים סרוקים, במאמץ קטן מאוד. בדרך זו ניתן לחסוך שעות הקראה רבות. שנית, באוניברסיטה העברית פועל המרכז לעיוור שבו ישנה ספרייה מוקלטת של אלפי מאמרים וספרים שניתנים לשימוש בחינם עבור סטודנטים עיוורים. שלישית, בית הספר יכול להשקיע בהקלטת המאמרים הסרוקים שנעשה בהם שימוש נפוץ לאורך השנים ובכך לחסוך בזמן הקראה יחידני.
מה ניקח איתנו מפרשת סופר
לא בכדי פירטתי על אותה שיחה, שכן שיחה זו, כמו שיחות רבות שקיימתי במהלך השנים עם רבים באוניברסיטה, הבהירו לי כי הבעיה היא לא בתקציבים או בנהלים, אלא בגישה. בעיות של נגישות לרוב אינן בעיות איתן מתמודד סטודנט יחיד, אלא בעיות משותפות לקבוצת סטודנטים כיום או בעתיד, ועל כן הפתרון חייב להיות מערכתי.
על המוסדות האקדמיים החובה המשפטית והחובה המוסרית לפעול למציאת פתרונות מערכתיים שכאלה. משום כך, בשנת 2022 אין מקום לטענה של המכללה בהסכם הפשרה. נקודה אחרונה וחשובה היא כי עוד לפני חקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות קבע בית המשפט העליון בפס"ד בוצר כי לאנשים עם מוגבלות ישנה זכות יסוד להשתתפות מלאה בחברה. בהתאם, על המוסדות הציבוריים מוטלת החובה להנגיש את שירותיהם. כה אבסורדי לחשוב שבמוסד אקדמי, בפקולטה בה לומדים על אותו פסק דין מכונן שניתן לפני למעלה מ-20 שנים, לא יפעלו בהתאם אליו.
עוז איסרוב, אקטיביסט בתחום קידום זכויות לאנשים עם מוגבלות, בעל תואר ראשון במשפטים מהאוניברסיטה העברית וכיום מתמחה בפרקליטות ת"א (פלילי)