לציון היום הבין-לאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, החל ב-3 בדצמבר.
בעשורים האחרונים, מספר הסטודנטים עם מוגבלויות עולה בהתמדה והכיתות יותר מגוונות מאי פעם. אך מימוש הזכות להשכלה גבוהה אינו יכול להתקיים רק על ידי פתיחת שערי האקדמיה והנגשת ההוראה והלמידה, השינוי חייב להתקיים גם בדרך בה מלמדים וחוקרים נושאים בתחומי המוגבלויות.
בסיום הדוקטורט שלי ראיינתי כמה מראשי מערכת ההשכלה הגבוהה בנושא המדיניות המוסדית שהם מובילים בתחום של סטודנטים עם מוגבלויות. לא אשכח את השיחה עם מנהל ביה״ס ללימודים מתקדמים באחד המוסדות היוקרתיים. לשאלתי אם קיים במוסד מרכז תמיכה לסטודנטים עם מוגבלויות השיב בשאלה ״כמה סטודנטים כאלו כבר יש?״ והוסיף ״אם יש, אז אין שום בעיה, שיבקשו עזרה, נעזור להם. אבל אני לא חושב שיש כאלו אצלנו״. השנה הייתה 2011 וסגנון החשיבה הזה הזכיר לי את המהלך של לואי התשיעי, מלך צרפת, שב-1260 אישר לעיוורים לקבץ נדבות בשערי העיר. הביטוי ״שיבקשו עזרה״ מייצג התעלמות מהעובדה שבמערכת ההשכלה הגבוהה שוררים יחסי כח כבדים בין אנשים עם וללא מוגבלות ובין סטודנטים לסגל, כאלו שהרבה פעמים יגרמו לסטודנטים עם מוגבלויות לוותר על תמיכה שהיא הכרחית להצלחתם.
השכלה גבוהה הינה מפתח לניידות חברתית, מהווה מרכיב לקידום השוויון ובעלת חשיבות מכרעת לקידום יכולת ההשתתפות של אנשים עם מוגבלות בעולם התעסוקה. הזכות להשכלה גבוהה מוגדרת באמנה הבינלאומית לזכויות אנשים עם מוגבלויות (CRPD) שישראל אשררה ב-2012. סעיף 24(5) באמנה מבקש להבטיח לאנשים עם מוגבלויות "את אפשרות הגישה להשכלה גבוהה כללית, להכשרה מקצועית כללית, לחינוך כללי למבוגרים וללמידה לאורך החיים, ללא אפליה ובשוויון עם אחרים".
במרץ 2016 אושרו בישראל תקנות הנגישות למוסדות השכלה גבוהה (מתוקף חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות), המחייבות את המוסדות להשכלה גבוהה להנגיש באופן מלא את המבנים ואת השירותים הניתנים בהם. סעיף 3 בתקנות מחייב את המוסדות להקים מרכז תמיכה לסטודנטים עם מוגבלויות. מרכז זה אמור לתת מענה הוליסטי לצרכיהם של סטודנטים עם מוגבלויות – החל מהתאמות בלמידה וכלה בחונכויות, שיעורי עזר והשאלת טכנולוגיה מסייעת. בנוסף, אחראי המרכז לערוך הכשרות והדרכות לסגל האקדמי והמנהלי במוסד הלימודים.
לצד ההתפתחות הניכרת שחלה בחקיקה ובמודעות הגוברת לנושא, עדין קיימים אתגרים וחסמים רבים המקשים על כניסתם של סטודנטים עם מוגבלויות למערכת. כך למשל, מחקר שבחן את הנושא בישראל בשנים 2014–2018 מעיד על הפער הקיים בקרב אנשי הסגל האקדמי שמחד גיסא תופסים עצמם כנכונים ופתוחים להנגשת והתאמת הסביבה האקדמית, ומאידך גיסא חסרים את המסוגלות לביצוע התאמות לאור העדר ידע והכשרה בנושא. כך, לצד הגידול בשיעור הסטודנטים עם מוגבלות בשנים האחרונות, נמצאה ירידה בפתיחות ובנכונות מצד המוסדות להכיל סטודנטים אלו. ייתכן שההסבר לכך נעוץ בעלייה במפגשים עם סטודנטים עם מוגבלות המעמתים את הסגל עם חוסר הידע שלהם בתחום. ברוב המקרים, המוגבלויות של הסטודנטים יהיו בלתי נראות כמו הפרעות למידה וקשב, כאלו המתמודדים עם מחלת נפש או מחלה כרונית. סטודנטים אלו יתקשו לבקש סיוע והתאמות בשל החשש הכבד מתיוג ולעיתים יעדיפו לא לדווח על מוגבלותם מחשש שיופלו לרעה. מעטים מהסטודנטים יזוהו כאנשים עם מוגבלויות בכניסתם לכיתה בשל אביזר עזר כמו מקל נחייה, מכשיר שמיעה או כסא גלגלים. גם סטודנטים עם מוגבלויות נראות מדווחים על תפיסה סטיגמטית שלהם מצד הסגל האקדמי והתייחסות אליהם כחריגים ולא מתאימים לנוף האקדמי.
לימודי מוגבלות כקריאה לעריכת חשבון נפש אקדמי
דרך החשיבה והתפיסה הרווחת כלפי אנשים עם מוגבלות באקדמיה ומחוצה לה מתבססת על המודל הרפואי. מודל זה תופס מוגבלות כטרגדיה אישית, עניין של הפרט שגופו חריג ותפקודו מוגבל, וסובר שאפשר לשפרה באמצעים רפואיים-שיקומיים. את מרבית האמצעים האלו פיתחו מומחים ואנשי אקדמיה, מחקר ורפואה, רובם אנשים ללא מוגבלויות. הגישה הרפואית למוגבלות ממשיכה לשמור על מרכזיותה בין כותלי מוסדות ההשכלה הגבוהה גם כיום. המודל הרפואי מכונה "תאוריית על", משום שהנחות היסוד שלו מונחות בבסיס רוב המחקרים העוסקים במוגבלות. "חלוקת העבודה" הנפוצה באקדמיה בעולם, וגם בישראל, היא כזו שמרבית העיסוק האקדמי והמחקרי במוגבלות נעשה בדיסציפלינות הרפואיות, הטיפוליות והיישומיות (רפואה, פסיכולוגיה, חינוך מיוחד, מקצועות הבריאות, עבודה סוציאלית וכדומה), ובדרך כלל תוך התעלמות כמעט מוחלטת ממה חושבים מושאי המחקר (ילדים ואנשים עם מוגבלות).
כך, למשל, כשחקרתי את עולמם של סטודנטים עם לקויות ראייה ועיוורון, אחת האמיתות המחקריות היו שככל שהמגבלה יותר ״קשה״, משך הזמן שיידרש לסטודנט להשלמת מטלות אקדמיות יתארך. אך גיליתי שבפועל סטודנטים עיוורים המשתמשים בצג ברייל מתפקדים בעצמאות ובמהירות שלעיתים הן גדולות יותר מאלו של סטודנטים עם לקויות ראייה התלויים במקריאים. אחד הסטודנטים שפגשתי טען ״רגע, אבל מספר השעות שאני משקיע תלוי גם בשאיפות שלי, לא רק בחומרת המוגבלות שלי״, ובכך ערער מחדש על מה שכביכול היה ידוע ומוחלט. ההתעלמות רבת השנים של האקדמיה מאנשים עם מוגבלות ומהידע שלהם, נשענת על שנים של הדרה ותפיסה של אלו כפחותי ערך ובוודאי לא ככאלו שיש להם מקום בעיסוק המחקרי האקדמי.
לעומת גישה זו, התחום של לימודי מוגבלות שנכנס לאקדמיה החל משנות ה-80 של המאה העשרים מציע גישות ביקורתיות הרואות במוגבלות הבנייה חברתית או זהות פוליטית. זאת, כיוון שהסביבה בה נדרשים אנשים עם מוגבלות לתפקד יום יום, לרבות סביבת ההשכלה הגבוהה, אינה ניטרלית וטבעית. הסביבה עוצבה על פי תפיסת העולם של הקבוצה הדומיננטית והשלטת בחברה – אנשים ללא מוגבלויות. לכן, היא כוללת חסמים פיזיים, מבניים, תרבותיים וכלכליים. סימי לינטון מתארת בפתיחת ספרה Claiming Disability (שפרק ממנו תורגם לעברית) את לימודי המגבלות כ"אתר ואמצעי לחשיבה ביקורתית על מוגבלות, נקודת מפגש בין השיח האקדמי ושינוי חברתי. לימודי מוגבלות מספקים את הכלים באמצעותם אפשר לדרוש מאנשי אקדמיה לשאת באחריות לאמינות עבודתם ולהשלכותיה החברתיות, בדיוק כפי שהאקטיביזם מאפשר לדרוש מהקהילה, ממערכת החינוך ומהמחוקק לשאת באחריות למצבם החברתי הירוד של אנשים עם מוגבלות".
ההצטרפות של סטודנטים עם מוגבלויות למערכת ההשכלה הגבוהה והתקדמות של חלקם להיות חוקרים, כמו גם ההתפתחות של תחום לימודי המוגבלות בישראל בשנים האחרונות, קוראת לאקדמיה לערוך חשבון נפש מקיף על האופן בו נחקרים ונלמדים נושאים הקשורים לעולם המוגבלויות.
מחקר וידע על ועם אנשים עם מוגבלות
בעוד שבעולם העדר קולם של אנשים עם מוגבלויות מהמחקר אודותיהם כבר זוכה להתייחסות, בישראל ניכר כי טרם התחילה חשיבה משמעותית בנושא. באנגליה למשל, התפרסם כבר ב-2013 הדו״ח A Future Made Together – Shaping Autism Research in the UK, שהצביע על כך שרובו של המחקר בתחום האוטיזם מתמקד במוח, בקוגניציה ובביולוגיה (ובהתאם לכך גם רוב תקציבי המחקר מושקעים בתחום זה). כותבי הדו"ח מצביעים על מיעוט המחקרים העוסקים באנשים אוטיסטים ובבני משפחותיהם, בנושאים הקשורים למעגל חייהם ובנושאים חברתיים. כך שלמידה של קורס בנושא אוטיזם למשל, הנשענת ברובה על מחקרים שיוצאים מהנחות המודל הרפואי, יכולה להיות פוגענית ולא עדכנית עבור סטודנטים מהמגוון האוטיסטי שבעבר לא היו חלק מהכיתה והיום הם כבר שם. קיים שוני מובהק בין הידע על אוטיזם כתופעה או הפרעה נוירו-התפתחותית (ידע הממוקד בקוגניציה, מוח, ביולוגיה וגנטיקה) לבין הידע האוטיסטי – הידע בו אוחזים אנשים אוטיסטים מתוך חווית החיים הייחודית להם. ידע אחרון זה הושתק במשך שנים רבות בשל הדיכוי של אנשים עם מוגבלויות, הן באקדמיה והן מחוצה לה. הפער בין הידע האקדמי לידע מניסיון, הופך את החוויה של סטודנטים מהמגוון האוטיסטי בכיתת הלימוד למורכבת ונפיצה. כך למשל סטודנטיות אוטיסטיות מעידות כי קורסים בנושא מציגים ידע ארכאי ותפיסה סטראוטיפית ולא עדכנית של אוטיזם. רבות מתוכן משתפות כי הן ״צריכות לענות תשובות שגויות בשביל הציון במבחן".
אז מה יכולים אנשי ונשות אקדמיה לעשות על מנת לשנות מצב זה ולהוביל שינוי תפיסתי וחברתי?
ראשית, להיזהר מאייבליזם (יכולתנות) – התנהגות מפלה המפחיתה בערכם של אנשים עם מוגבלות ורואה בהם חריגים, ומאיימים על שלמות המין האנושי. שנית, לבדוק שהסילבוס שלנו משקף גם מחקר של חוקרים וכותבים עם מוגבלויות (ולא רק מחקר עליהם). שלישית, אם המחקר שלכם קשור לילדים ואנשים עם מוגבלות חשוב לשתף אותם ולקבל את התייחסותם. לסיום, חשוב להקשיב לסטודנטים עם מוגבלויות שלומדים בכיתות שלנו, ואם עדיין לא הכרתם או פגשתם כאלו, לתהות - האמנם אין כאלו בכיתה? או שאולי הם מפחדים להיחשף? דרך אחת לעודד סטודנטים אלו לקבל תמיכה וסיוע שקריטיים להצלחתם, היא להוסיף פסקה בסילבוס המעודדת לפנות למרצה ולמרכז התמיכה והנגישות המוסדי לקבלת התאמות ותמיכה בלמידה.
בכנס הבינלאומי האחרון שהשתתפתי בו פגשתי כמה וכמה חוקרים ומרצים מהעולם שהעידו על עצמם שהם מהמגוון האוטיסטי ושאלתי את עצמי מתי לאחרונה התרחש אירוע דומה בישראל. ובכן, הוא עדיין לא התרחש. כמה זמן יעבור עד שארוע כזה יקרה גם כאן? זה כבר תלוי בנו.
4 בדצמבר, 2022
ד״ר נצן אלמוג היא ראש המיקוד בלימודי מוגבלות ונגישות, החוג לחינוך וחברה, ומרצה בתואר השני הבין תחומי במדעי השיקום והבריאות, הקריה האקדמית אונו. נצן התמחתה בתחום של סטודנטים עם מוגבלות במערכת ההשכלה הגבוהה ושימשה כיועצת מקצועית של המוסד לביטוח לאומי בנושא. במסגרת זו היא ליוותה מיזם להקמה ושדרוג של 35 מרכזי תמיכה לסטודנטים עם מוגבלויות במוסדות אקדמיים ברחבי הארץ. ב-2014 הייתה שותפה להקמת לשכת הממונה על תעסוקת אנשים עם מוגבלות בהסתדרות החדשה. בשנים האחרונות נצן חוקרת ומרצה בתחום של לימודי מוגבלות ופועלת לקידום זכויות ילדים ואנשים עם מוגבלות.