הזכות השברירית מדי לחיי משפחה מיטיבים

Hacker

יום המשפחות הבינלאומי שצוין באו"ם ב-15 במאי הוא הזדמנות חשובה לדון בזכות לחיי משפחה מיטיבים. לטענתי, הזכות הזו שברירית מדי ויש לפעול לחיזוקה.

יום המשפחות הבינלאומי והזכות לחיי משפחה

בשנת 1993 הכריזה העצרת הכללית של האו"ם על ה-15 במאי כ"יום המשפחות הבינלאומי" (International Day of Families). הכרזה זו נובעת, בראש ובראשונה, מהכרת המשפט הבינלאומי בכך ש"המשפחה היא היחידה הטבעית והבסיסית של החברה וזכאית להגנה של החברה והמדינה", כמוצהר בסעיף 16(3) להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, ובאמנות נוספות. בנוסף להכרה בחשיבותן של משפחות לקיומה התקין של החברה, החובה של מדינות להגן על משפחות נעוצה בהכרה של המשפט הבינלאומי בכך שבני אדם, ובמיוחד ילדים, זקוקים למרחב משפחתי מיטיב כדי לשגשג. מכאן האיסור להפריד בין ילדים להוריהם ללא סיבה מוצדקת (סעיפים 9-10 לאמנה בדבר זכויות הילד), והקריאה לכבד גם את הזכות לחיי משפחה של מהגרי ומהגרות עבודה (סעיף 44 לאמנה להגנת זכויות כל מהגרי העבודה ובני משפחותיהם). בה בעת, המשפט הבינלאומי מכיר בכך שהמשפחה יכולה להוות אתר של אפליה ודיכוי, ולכן הוא מורה על מניעת אפליה במשפחה, במיוחד נגד נשים (סעיף 16 לאמנה לביעור כל צורות האפליה נגד נשים). האו"ם רואה ביום המשפחות הבינלאומי הזדמנות לדיונים בקרב ממשלות, ארגוני חברה אזרחית, מוסדות חינוך ודת, ובני ובנות משפחה, אודות הדרכים הראויות להבטחת התנאים הדרושים לביטחון ולשגשוג של משפחות. בכל שנה נבחרת תמה מיוחדת לציון יום המשפחות הבינלאומי, ובין התמות שליוו את היום הזה בשנים מאז שהוכרז, ניתן למצוא עיסוק באימהות ובאבהות, כמו גם בזיקות שבין משפחתיות לבין זקנה, עוני, קיימות וטכנולוגיה.

ישראל היא צד למספר אמנות המכירות בזכות לחיי משפחה. בית המשפט עליון כלל בזכות לחיי משפחה את הזכות להינשא, להוליד ילדים ולקיים חיי משפחה משותפים (בג"ץ 7052/03, עמ' 286-287). אני סבורה שיש להוסיף את התואר 'מיטיבים' לזכות לחיי משפחה, כדי להנכיח את העובדה שחיי משפחה עלולים להיות קשים ואף מתעללים, וכדי לסמן אידאל של משפחתיות שמיטיבה עם כל פרטיה. הסימון הזה גם מסב את תשומת הלב לחובת משפט המדינה לחזק את האלמנטים המשפחתיים המיטיבים דווקא.

חרף המחויבות המשפטית ההצהרתית של מדינת ישראל לזכות לחיי משפחה, קשה למצוא אזכורים בעברית ליום המשפחות הבינלאומי, ונדמה כי המועד הזה לא חלחל לשיח הזכויות הישראלי בשום צורה משמעותית. יתכן שאין לצקת משמעות מיוחדת לכך, שהרי ישנם ימים בינלאומיים רבים, שרק מעטים מהם, דוגמת יום הנשים הבינלאומי, מצוינים בישראל. אפשרות אחרת להתעלמות מהיום הבינלאומי הזה היא שבישראל מצוין "יום המשפחה", בל' בשבט, כגרסה העכשווית של "יום האם". אך לא מדובר במניעת כפילות, כיוון שההיגיון של "יום המשפחה" שונה, ומתמקד באופן צר בתרומתם של הורים בכלל, ושל אמהות בפרט, למשפחותיהם. ככלל, מדובר בחגיגה של משפחתיות, בלי עיסוק בזכות של בני ובנות משפחה לתנאים שמבטיחים ביטחון ושגשוג ולחובות הנגזרות מהזכות הזו מצדם של המדינה, של מעסיקים ושל גורמים נוספים המשפיעים על חיי המשפחה.

הסבר אפשרי נוסף להתעלמות הישראלית מיום המשפחות הבינלאומי הוא שבריריות ההגנה החוקתית על משפחות בישראל. לכאורה, ישראל היתה צריכה להיות דוגמא ומופת לקידום הזכות לחיי משפחה מוגנים ומיטיבים, ובהתאם, לציין בצורה בולטת את יום המשפחות הבינלאומי. זאת, לאור מרכזיות המשפחתיות בישראל (סילביה פוגל-ביז'אוי, 1999), הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בשיעורי נישואים גבוהים ושיעורי ילודה גבוהים מאד בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. למעשה, תמהיל של שיקולי לאומיות, דת, ואינטרסים נאו-ליברלים, מחליש מאד את הזכות לחיי משפחה מיטיבים בישראל. לא נוכל להתעמק כאן בתמהיל זה ובמכלול השפעותיו הסוציו-משפטיות, אלא רק להדגים כמה מתסמיניו המשפטיים-משפחתיים המובהקים.

ישראבלוף הזכות להינשא

אחת הזכויות המשפחתיות המוכרות במשפט הבינלאומי היא הזכות להינשא באופן חופשי ושוויוני. כידוע, בעת אשרור האמנה ישראל הגישה הסתייגות לסעיף 16 לאמנה לביעור כל צורות האפליה נגד נשים המכיר בזכות הזו, וזאת לאור חוקי המדינה המונעים שוויון בנישואים מנשים. חוקים אלה, המאמצים את הדין הדתי כדין הבלעדי החולש על המעמד האישי בשם אינטרסים כגון "אחדות העם" (צבי טריגר, 2005), גם אינם מאפשרים לזוגות חד-מיניים, לזוגות בין-דתיים ולחסרי דת להינשא בשטחה. לאורך השנים בית המשפט העליון אילץ את הממשלה לרשום נישואים אזרחיים שבוצעו מחוץ לישראל, בתי המשפט פיתחו את דיני ה"ידועים בציבור" המתקדמים ביותר בעולם, והכנסת אף חוקקה את חוק ברית הזוגיות בניסיון להקל על העולים שאינם מוכרים כיהודים על-ידי בתי הדין הרבניים. ועדיין, מדינה שמאפשרת בשטחה נישואים דתיים בלבד היא מדינה שאינה מכבדת את הזכות לחיי משפחה ופוגעת בסיכוי לחיי משפחה מיטיבים ושוויוניים. תופעת הפוליגמיה בקרב הבדואים בנגב היא דוגמה מובהקת לאופן שבו הכפפת דיני הנישואין לדין הדתי נותנת לגיטימציה לדפוסי משפחתיות פטריארכליים (ראויה אבורביעה, 2020). העובדה שכ-16% מהנרשמים במרשם האוכלוסין כנשואים  מדי שנה מדווחים על נישואים מחוץ לישראל מכיוון שלא יכלו להינשא בישראל או לא רצו להינשא באופן דתי, כמו גם העובדה שרובם יאלצו לפנות לבית דין דתי במקרה של גירושין, הן עדויות נוספות לחולשתה של הזכות לחיי משפחה מיטיבים ושוויוניים במשפט הישראלי. הזכות לחיי משפחה מיטיבים כוללת גם את הזכות לצאת מזוגיות מאמללת ולמצות את האפשרות לזוגיות חדשה ומיטיבה. תופעות העגינות וסחטנות הגט מהוות פגיעה קשה בזכות הזו.

בין הזכות להפוך להורים לבין הזכות להורות פעילה

ההגנה המקיפה ביותר לחיי משפחה במשפט הישראלי מצויה ברגולציית תחום הפריון. ישראל מקדמת את הזכות להפוך להורה באופן רדיקלי בהשוואה למדינות אחרות, תוך מתן הכשר משפטי לטכנולוגיות פריון רבות (תרומת זרע, הקפאת ביציות, פונדקאות ועוד), ומימון מדינתי נדיב (בעיקר מחזורי הפריה חוץ גופית עד שתי לידות חי). רבות נכתב אודות המדיניות הפרו-נטליסטית הקיימת בישראל, והזיקות שלה לזכר השואה, לדת ולמאבק הלאומי (למשל, אורנה דונת, 2010). כך, הפרטי נכרך בציבורי וההחלטות האישיות ביותר אודות הביוגרפיות המשפחתיות מעוצבות באקלים חברתי-משפטי שלמעשה מצמצם את מרחב הבחירה. צמצום זה בא לידי ביטוי לא רק בלחץ החברתי והאישי שנוצר בגין הלגליזציה והמימון של טכנולוגיות הפריון "לעשות ילד בכל מחיר", אלא גם בבחירה להסדיר את האפשרות להפסיק הריון דווקא דרך חוק העונשין, המציב בפני נשים המבקשות גישה להפלה חסמים ממשיים וסימבוליים.

יתרה מכך, בעוד שהמדינה מתערבת בצורה פרואקטיבית כדי להבטיח את הזכות של אזרחיה להפוך להורים, היא הופכת לפסיבית ביותר בקשר לחיי משפחה כאשר הילדים כבר באים לעולם. כך, הקריאה שלי ושל פרופ' מיכל פרנקל (2005) להכיר בזכות להורות פעילה לא הוטמעה במשפט הישראלי, והמדינה מאפשרת למשק להתנהל באופן שמקשה מאד על הורים להשתתף באופן משמעותי בשוק התעסוקה ובה בעת להיות הורים מטפלים משמעותיים.

פגיעה אנושה בזכות לחיי משפחה של "האחר"

מבלי להמעיט בחומרת הפגיעות בזכות לחיי משפחה מיטיבים שתוארו עד כאן, קשה להתווכח עם הטענה שהפגיעות החמורות ביותר בזכות הזו מתרחשות בישראל בקשר לחיי המשפחה של "האחר" – אזרחי ישראל הערבים, מהגרי עבודה ומבקשי מקלט. מניעת איחוד משפחות של אזרחי ישראל הערבים עם בני ובנות זוג פלסטינים מאיו"ש ומעזה (גיא דוידוב ואח', 2005), הפרדה בין מהגרות עבודה לבין ילדיהן שנשארו בארץ המוצא ואלו שנולדו בישראל, וגירוש או החזרה של חסרי מעמד אזרחי למרות שיש להם ילדים בישראל, מעידים על ההתעלמות של מדינת ישראל מהזכות לחיי משפחה של מי שנתפסים כאויבים, כמסתננים, או ככח עבודה משולל אנושיות.

אך כאן נחשפת שבריריותה של הזכות לחיי משפחה במשפט הבינלאומי, ולא רק במשפט הישראלי. כפי שהראתי בספרי האחרון, הזכות לחיי משפחה לא כוללת הכרה ברורה ומוסכמת בזכות לחיי משפחה בשטח מסוים. גם במדינות אחרות נאמר לבני זוג ולהורים "זרים" שהם יכולים לממש את זכותם לחיי משפחה, ובלבד שיעשו זאת במדינה אחרת. כך נפגעת גם הזכות לחיי משפחה של האזרחים, כאשר מדינת המוצא שלהם מצפה כי יהגרו ביחד עם בן או בת המשפחה ה"זרים". אחת הדוגמאות היא הגירוש ההמוני של שוהים שלא כדין בארצות הברית, גם כאשר יש להם ילדים בעלי אזרחות אמריקאית. מצב זה מעמיד את בני המשפחה בדילמה קשה מנשוא – אם להיפרד בתקווה לסיכויי חיים טובים יותר לילדים, או לעזוב ביחד למדינת המוצא של ההורים, שבה העוני הקשה מובטח.

הזכות לחיי משפחה בעידן הקורונה

רגולציית הקורונה חשפה עד כמה שברירית הזכות לחיי משפחה של מיליוני המשפחות הטרנסלאומיות החיות ברחבי העולם (או כפי שאני מכנה אותן, משפחות גלובליות). המצוקה המשפחתית בגין סגירת הגבולות הורגשה בכל העולם. הסובלים העיקריים היו בני זוג החיים בשתי מדינות שונות, שמצאו עצמם מנותקים חודשים ארוכים. קושי זה הביא להקמת תנועת המחאה הגלובלית Love Is Not Tourism, בניסיון לשנות את חוקי הכניסה במדינות שונות כך שיאפשרו להם להיפגש. גם בישראל יש נציגות לתנועה זו , שאף הגישה עתירה לבג"ץ (5628/20) בנסיון לאפשר לבני זוג זרים להיכנס לישראל. העתירה נדחתה, בין היתר לאור הצהרת המדינה כי תשקול דרכים להקל על המצב. אך עבר עוד זמן רב עד שאזרחי ישראל המקיימים זוגיות עם אזרחי מדינה אחרת יכלו לשוב ולהיפגש באופן סדיר ותדיר. בנוסף, וכפי שפירטתי במקום אחר  (הקר, 2022), גם סבים וסבתות ישראלים נאלצו לחוות נתק מתמשך מהנכדים החיים מחוץ לישראל, במיוחד במקרים שבהם, מסיבות שונות, הנכדים אינם רשומים כאזרחי ישראל. גם במקרה זה (בג"ץ 4879/21), העתירה הובילה להצהרת המדינה כי תשקול דרכים להקל על הסבל. כל זאת, בעוד שאברכים, אנשי עסקים, סטודנטים ולקוחות של "תיירות מרפא", קבלו אישורי כניסה חרף משבר הקורונה.  

מה חשוב יותר ממשפחה מיטיבה?

כאשר אני שואלת א.נשים מה הכי חשוב להם.ן, לרוב התשובה היא "המשפחה שלי". הגיע הזמן לקחת ברצינות את הזכות לחיי משפחה מיטיבים ולבסס הגנות משפטיות שיאפשרו לממש אותה בצורה חופשית, שוויונית, יומיומית ופיזית – בעתות שגרה כמו גם בעתות משבר.

 

פרופ' דפנה הקר

 

פרופ' דפנה הקר , משפטנית וסוציולוגית המתמחה במשפחתיות; פרופסורה מן המניין בפקולטה למשפטים ובתוכנית ללימודי נשים ומגדר של אוניברסיטת תל-אביב.

dafna@tauex.tau.ac.il