על תפקיד ועדת החקירה הממלכתית והתקשורת בעיצוב השיח הציבורי והשתקת הנרטיב בפרשת ילדי תימן
בנאום קבלת דוקטורט לשם כבוד במכון וייצמן בנובמבר 2024, בחרה העיתונאית המוערכת אילנה דיין לפתוח בהפניית זרקור לקשר שבין כינון ועדות חקירה, לנכונות המדינה לחשוף את האמת. כעיתונאית מחויבת, היא הדגישה את חשיבות הקריאה להקמת ועדת חקירה בסמוך לאסון ה-7 באוקטובר כי ״איך אפשר להחליף שר בטחון במהלך מלחמה, אבל להקים ועדת חקירה ממלכתית, הכלי האחד שהחוק מסביר והציבור מפציר שיקום כדי לשאול שאלות ולקבל תשובות, זה אי אפשר גם במלות שנה וחודש למחדל הכי גדול שהיה כאן״ [כך במקור בנאומה]. דיין ציינה כדוגמה את ועדת אגרנט, שקמה חודש וחצי לאחר פרוץ מלחמת יום כיפור, את ועדת כהן שמונתה חודש וחצי לאחר הטבח בסברה ושתילה, ואת ועדת שמגר, שקמה ארבעה ימים לאחר רצח רבין. אבל היא לא עצרה שם. במעמד המכובד שניתן לה, היא בחרה לציין את ועדת כהן-קדמי, ועדת החקירה הממלכתית בעניין העלמות ילדי תימן בשנים 1948–1954, שקמה רק בחלוף כמעט 45 שנים אחרי החטיפות, כדוגמה לכישלון המדינה לחקור את ״החידה הכואבת על הילדים שנחטפו מחיק אימהותיהן״, תעודת עניות ליכולת שלנו לחקור את העלמות הילדים בזמן אמת, להביט בביקורת פנימה, להודות, וללמוד מטעויות ועוולות היסטוריות.
ברשימה זו נבקש להתמקד במסגור התקשורתי והמשפטי של פרשת ילדי תימן ובעיקר בהבניית השיח על ידי ועדת כהן-קדמי שתמכה לחלוטין בעמדת המדינה. לא רק העיכוב הרב בעצם הקמת ועדת חקירה ממלכתית השפיע על יצירת הנרטיב, אלא גם אופן המסגור המקטין והשולי שנעשה על ידי מערכות התקשורת והמשפט, כפרשה זניחה של תימנים, של תלונות של תימנים, ולא פרשת היעלמות וחטיפה של ילדים ישראלים.
כפי שנראה בשורות הבאות, שתי מערכות הכוח האלה (התקשורת והמשפט) יצרו נרטיב, שבמקום לחקור ולפעול לגילוי האמת, פעלו באופן שהציב מעל הפרשה סימן שאלה נצחי שעדיין שם את הנפגעים בעמדת התגוננות ובכך מסייע למדינה לשמר את כוחה ולהשתיק את הפרשה. לאורך עשורים, שיקוף האירועים במישור התקשורתי והמשפטי נעשה בעיקר דרך משקפי הממסד ולא דרך משקפי הנפגעים, באופן שיצר תמיכה גורפת בעמדת המדינה תוך מחזור של טענות ״הבלגן״ וה״הכאוס״ בשנות העלייה ההמונית כהסבר לתופעה, ודרך הסתכלות סטראוטיפית וגישה אידיאולוגית פאטרנליסטית כלפי העולים מתימן.
פרשת ילדי תימן - רקע
פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן היא מהפרשות הכאובות בהיסטוריה של אירועים רבי נפגעים בישראל. פרשה זו עוסקת בניתוק בכפייה של תינוקות וילדים של עולים חדשים, רובם עולים מתימן, אך גם ממדינות מזרח ובלקן, בעיקר בעשור הראשון לחיי המדינה. לאורך השנים הקימה הממשלה שלוש ועדות. שתי ועדות בדיקה (ועדת בהלול-מיניקובסקי בשנת 1967 וועדת שלגי ב–1988) ורק ועדת חקירה ממלכתית אחת, ב–1995, מושא רשימה זו. ביחד שמעו הוועדות 1,053 תלונות של משפחות, וחוקרים שונים אף טוענים כי מדובר בלמעלה מאלפיים מקרים.
מעדויות בני משפחה, ממחקרים שונים ומעדויות שנאספו על ידי ארגונים וחוקרים עולה תמונה ברורה של העלמה שיטתית של תינוקות וילדים לאחר שהופרדו מהוריהם ושוכנו בבתי תינוקות תחת פיקוח של הנהלת המעברות, רופאים, אחיות ומטפלות. התינוקות, ברובם, נלקחו מבתי התינוקות, לרוב באמצע הלילה, ומבתי חולים, משם נלקחו כביכול לקבלת טיפול רפואי. כל זאת, ללא הסכמת המשפחות, ולעיתים חרף התנגדות מפורשת שהביעו ההורים, אם היו נוכחים. חלקם נלקחו בכוח מידי בני המשפחה מיד עם ההגעה לארץ ישראל. להורים נאמר מאוחר יותר כי הילדים נפטרו, מבלי שהראו להם גופה או קבר. עד היום לא ברור מה בדיוק ארע לילדים לאחר שנחטפו. מה שכן ברור זה שהמוסדות הקולטים פגעו באופן בוטה בזכות ההורית הבסיסית, והאפוטרופסות הטבעית של מאות אבות ואימהות על ילדיהם, ולאחר מכן המשיכו בבוטות להתעלם מזכותם לדעת להיכן נלקחו ילדיהם, מה עלה בגורלם, אם חיים הם או מתים, ואם חלק נפטרו - היכן הם קבורים.
למרות גודל הטרגדיה, המדינה ממשיכה בסירוב עיקש להודות באחריותה לגורל התינוקות שנעלמו, בעודם תחת חסותה המלאה. מהלך שתחילתו, כאמור, בסירוב המדינה לחקור את האירועים בזמן, והמשכו בהכחשתה במשך השנים שמשהו לא תקין בכלל התרחש, וסירובה ליזום מהלך שיוביל לצדק היסטורי, אמת ופיוס, בשיתוף מלא של המשפחות, כפי שנעשה במדינות עם סיפורים דומים של ניתוק ילדים מהוריהם כמו קנדה ואוסטרליה.
וֹעדת כהן-קדמי ותביעות הנזיקין
ממצאי ועדת החקירה הממלכתית היו, בתמצית, שתופעת ההיעלמות היא סובייקטיבית להורים, והיא קיימת מנקודת מבטם בלבד. בלשון הוועדה הילדים ״נעלמו להוריהם״ ולא באמת נעלמו אובייקטיבית; התינוקות ברובם נפטרו, ולא הייתה כל חטיפה ממסדית. זאת, קבעה הוועדה, על סמך מסמכים ותיעוד שלפעמים נקבע שהוא אמין ולפעמים נקבע שהוא לוקה בחסר, כפי שהתאים לתזה שקידמה הוועדה. לאורך השנים נשמעו ביקורות קשות על דוח הוועדה, בפרט עם פתיחת חלק מחומריה בשנת 2016 וחשיפת סתירות רבות בין המסמכים השונים, תוך התעלמות ממתן משקל ראוי לעדויות ההורים. כנגד התנהלותה זו נטען כי הוועדה מראש הגיעה עם תזה לפיה אין חשד להליכים לא תקינים, והיא פעלה מתוך "העדר אפיסטימולוגיה של חשד", כפי שמכנה זאת בועז סנג'רו תוך הפעלת יחס ״סלחני באופן קיצוני״ למחדלים חמורים, שהוועדה עצמה מפרטת בדוח.
החל משנת 2015 החלו בני משפחות הילדים שנעלמו להגיש תביעות נזיקין אשר רובן נדחו, גם שם מתוך התנהלות טכנית משפטית המצדדת בעמדת המדינה חלף ראיית התמונה בכללותה, והתעלמות מהקשר ההיסטורי הרחב. במקביל להתנהלות התיקים המשפטיים, החלו להתקיים מגעים עם המשפחות והעמותות השונות בניסיון להגעה, בלשון המדינה, ל"הסדר כספי" למשפחות. בסופו של דבר בפברואר 2021 ניתנה החלטת ממשלה 821, אשר קבעה הסדר כספי למשפחות ללא הודאה בכל אשם או אחריות מצד המדינה וללא כל הכרה בעוולות שבוצעו.
פרקטיקות מסגור ושיח גזעני
הפרשה הזאת היא קודם כל סיפור על גזענות פנים-יהודית, שבירור מלא שלה יוביל אותנו לשיח ציבורי קשה וחשבון היסטורי נוקב, שיח שיחליף את תדמית המדינה בעיני עצמה מקורבנות לישות כוחנית שקיבעה את העולים מתימן ומארצות ערב באופן מכוון בתחתית סולם ההיררכיה הסוציו-פוליטית. בטקסטים שונים בעיתונות, בתקשורת ובתרבות, העולים מתימן ומארצות ערב אחרות הוצגו כנבערים, פרימיטיביים, מלוכלכים וחסרי הבנה בסיסית בהיגיינה ובגידול ילדים. למשל, בסרט שהופק על ידי צה״ל ב-1951 וכותרתו ״סעדיה שורשים במולדת״, סעדיה מתואר כמי ששרוי ״בבערות, לכלוך וצפיפות״. לעומתו מדריכת הגדנ״ע האירופאית למהדרין מוכנה למשימת ההצלה. ״בשם עולם האור, יורדת רותי לעולם החשוך של המעברה... היא תעניק מאורה לסעדיה, היא תרימו לדרגתה״. באקלים חברתי שראה במזרחים אוכלוסייה שצריך ״להציל״, הדרך הייתה קצרה לטעון שהוצאת הילדים מחזקת הוריהם נעשתה בעצם לטובת הילדים. עדיף להם לילדים לגדול אצל משפחה מתורבתת בעלת יכולת מאשר במשפחה נבערת. כמו שאמרה סוניה מילשטיין, אחות ראשית במקצועה, כשנשאלה מה הייתה מרגישה אם הייתה מגלה אחרי ארבעים שנה שהילד שלה חי: ״הייתי מרגישה שמחה. הייתי מרוצה שהילד שלי קיבל חינוך טוב במשפחה טובה... אני לא גזענית, להיפך״. אבל המדינה, כולל מנגנוני המשפט והחקירה, לא יכולים לשמר שיח ציבורי כזה לאורך זמן ללא סיוע התקשורת. למעשה, שיח תקשורתי ושפה משפטית הם מהכלים המרכזיים שמכתיבים את גבולות השיח והזיכרון הציבורי בנושא שמאתגר את נרטיב ״ההצלה״ הציוני ככזה שהתיימר להציל את כלל יהודי העולם מאנטישמיות, אבל למעשה התייחס למזרחים בגזענות. על הגישה הפטרנליסטית והגזענית של הממסד כלפי עלייה זו והטיפול בה, נכתבה טיוטת דוח של משרד הבריאות, שאף היא בסופו של דבר הושתקה.
אחד החסמים המרכזיים להסתכלות חברתית כוללת על הפרשה הזאת ופרשיות אחרות שנובעות מגזענות פנים יהודית, כמו פרשת הטיפול בחולי הגזזת, הוא הקטנתה כסיפור או בעיה של קבוצה קטנה, במקרה הזה של תימנים. זאת, בשונה מכל סיפור אשכנזי שמיד הופך לסיפור של האומה כולה (כמו הילד יוסל׳ה שוחמכר שנחטף בשנות ה-60, ולמרות שהיה מדובר במקרה אחדֿ פרטי, המאמצים למצוא אותו כללו מעורבות של המשטרה, המוסד, ובית המשפט העליון!). חוקר התקשורת רוברט אנטמן טוען כי המסגרת לנראטיב המוצג היא קריטית, משום שהיא קובעת לנו את הקשר הלוגי בין חלקי הסיפור ומעודדת אותנו להגיע למסקנה או פרשנות מסוימת, לא רק לגבי העובדות אלא גם לגבי הפתרון לבעיה.
דוגמה חריגה שאתגרה את גרסת המדינה הייתה התוכנית "עובדה" שהוקרנה בפברואר 1996 בה אמרה אילנה דיין דברים שלא נשמעו קודם באף אמצעי תקשורת: ״אנחנו רוצים לספר כאן את סיפור חטיפתם של ילדים תימנים מידי הוריהם... אנחנו רוצים לנסח כאן כתב אישום נגד ממסד ישן ומתנשא שחלוציו עשו בילדים תימנים כרצונם ושרידיו עדיין מצליחים לטייח, לחפות, להסתיר, ולהשתיק את העוול...״ המונולוג של דיין הוא הלב של מה שאנטמן מכנה ״תהליך המסגור״. מצד אחד, נרטיב העושה שימוש חוזר ונשנה בטענה שכל הסיפור הוא תוצאה של בלבול ואי הבנה, כפי שבפועל נעשה, יניע את השומע לחשוב על פתרון אחד, כמובן זעיר הרבה יותר. לעומת זאת, מסגור של הפרשה כסיפור של דיכוי, גזענות והפרת זכויות אדם, היה מניע אותנו לחשוב על פתרון אחר לגמרי – הרבה יותר משמעותי, שכולל חשיפת כל האמת, התנצלות פומבית, ותיקון עוול היסטורי. התוכנית הזאת, והמונולוג של דיין, עודדו את הצופים, באופן חריג בהשוואה לסיקור התקשורתי של הפרשה בדרך כלל, לאמפתיה וחשיבה ביקורתית על אחריות הממסד, על אחריותם שלהם כאזרחי המדינה, ועל הצורך בחקירה רצינית. דיין גם השתמשה במונח ״אנחנו״ וכך היא ניסתה לשבור את הדיכוטומיה המוכרת כל כך של ״אנחנו״ מול "הם״ שבדרך כלל מעודדת מרחק ממי שנתפס כ"אחר" בסיפור.
גם בזירה המשפטית של ועדת החקירה הממלכתית, הפרשה מוסגרה באופן מגמד. כבר בפתח הדו"ח נכתב כאמור כי מדובר בתופעת תלונות על היעלמות ולא תופעת היעלמות וכלשון הדוח: "קליטת של עולי תימן...לוותה בתופעה קשה, מכאיבה ומתסכלת של תלונות הורים בדבר היעלמות של ילדים". מסגור אשר מראשיתו יצר גישה ספקנית ביחס להעלמות ונטע את הבעיה בעצם קיומן של התלונות.
את עניין ההיעלמות מייחס הדו"ח כבר בפתחו אך ורק לנקודת ראותן של המשפחות. הן בלבד רואות את הפרשייה ככזו, וההיעלמות, כך לפי הדו"ח, אינה בבחינת עובדה אובייקטיבית, למרות שזאת עובדה שאין עליה ויכוח. השימוש במושג "היעלמות", משקף את התופעה מנקודת הראות של משפחות הילדים. מסגור זה מראשיתו חסם את בחינת ההיעלמות, כפי שטען סנג׳רו, תוך ״הפעלת חשד״ ולכן לא הוביל לחשיפת האמת. גישה זאת, כפי שהצביעו חוקרים ופעילים, הובילה לליקויים רבים בחקירה כמו היעדר חקירה של חטיפה לא ממסדית, בדיקה של פרקטיקת ״רישום מאוחר״ של ילדים מאומצים כאילו היו ילדים ביולוגים, התעלמות מאפיק חקירה של אימוצים לחו״ל והתעלמות מוחלטת מחשדות לשיבושי הליכי חקירה כמו השמדת מסמכים תוך כדי עבודת הוועדה. דוח הוועדה בסופו של דבר "מציף" יותר שאלות מאשר נותן תשובות. בכך יש פגיעה כפולה בזכויות אדם: לא רק ביטול הזכות להורות על ידי פגיעה באפוטרופסות הטבעית של אדם על ילדו, אלא פגיעה נוספת בזכות ההורים לדעת את האמת, ופגיעה באוטונומיה שלהם לדעת מה בדיוק קרה לילדיהם. יתרה מכך, חרף העובדה שאחיות העידו שלקחו ילדים ללא רישום, והדו"ח מציין שבעיות בתיעוד וברישום הקשו על איתור המשפחות והילדים הנעלמים, הדו"ח מטיל את האשמה לא על הממונים או על המדינה, אלא על המשפחות, למשל דרך הטענה המשונה לפיה ״משפחתו של התינוק לא זיהתה אותו וסירבה לקבלו״.
עד היום, וגם ביתר ההליכים המשפטים שהתנהלו בפרשה, בין כל התביעות הנזיקיות שהוגשו החל משנת 2015, נעשה שימוש בוטה במסגור זה ובראיית המקרים השונים כסיפורים של ילדים שנעלמו כבודדים להוריהם, ולא כפרשה היסטורית. המפנה היחיד בהסתכלות זו היה בדצמבר 2019 בהחלטתו של שופט בית המשפט העליון אלרון בפרשת עוזרי (2019). בערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי שסירב להתיר דיון מאוחד בתביעות של משפחות הילדים העלומים (שלא יודעים אם חיים הם או מתים), השופט אלרון קבע לראשונה כי מדובר בפרשה היסטורית אחת שהיא "מסכת אחת (ולמעשה רק את חלקה הקטן( של פרשה אחת וכואבת בתולדות מדינת ישראל", ולכן יש לדון בתביעות במאוחד. אלא שלמרבה הצער, החלטה זו הייתה בודדה במערכה ולא חלחלה להסתכלות המשפטית הכוללת.
הבניית הנרטיב במערכות התקשורת והמשפט של הסוגייה כבעיה פרטית של קבוצה מתלוננת ולא כאירוע של חטיפת ילדים ישראלים, עם קונטקסט היסטורי רחב, משליך גם על הליכי תיקון, צדק ופיוס. בפרשיות דומות בקנדה ובאוסטרליה המסגור היה אחר ולקהילה הנפגעת ניתן מקום מרכזי בוועדות האמת ופיוס. אם יחס דומה היה ניתן לקהילה יהודית במדינה אחרת, כבר מזמן היינו מוחים על האנטישמיות, ומוסיפים עוד יום זיכרון ועוד יחידת לימוד בבגרות.
ביוני השנה צוין יום מודעות נוסף לפרשת ילדי תימן מזרח ובלקן שלצערנו נדחק לפינה בגלל עוד מלחמה. אבל למרות הכול, דומה כי הגיעה השעה לשנות את השיח בפרשה על מנת לקדם מהלך של אמת, צדק ופיוס. לא עוד פרשה של ילדים תימנים שנעלמו להוריהם, אלא פרשה של ילדים ישראלים שנחטפו. גם יחיא, סעידה, זוהרה, ציון, תנעמיה וישראל הם הילדים של כולנו. כולנו כחברה ישראלית רוצים לדעת מה עלה בגורלם, כולנו שותפים לכאבם וקוראים לתיקון.
עינבל מימון-בלאו היא מרצה בכירה בפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו. בשנים 2022–2023 היא הייתה חוקרת אורחת ב- Frankel Institute for Advanced Judaic Studies, University of Michigan, שם ערכה מחקר על צדק מעברי בפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן. ספרה "אחרי המבול – מנגנוני פיצוי באירועים רבי נפגעים בישראל" (סאקר הוצאה לאור, הפקולטה למשפטים האוניברסיטה עברית ו"נבו") יצא בשנת 2021.
שושנה מדמוני-גרבר היא פרופסור חבר וראש החוג לתקשורת, עיתונות, ומדיה באוניברסיטת ספוק בבוסטון. היא המחברת של Israeli Media and the Framing of Internal Conflict, the Yemenite Babbies Affair (2009). מאמרה על תפקיד הרשתות החברתיות בשינוי השיח הציבורי התפרסם ב-2022 ב- Journal of Holyland and Palestine Studies.