ההנגשה הפיזית במרחב הציבורי רחוקה מאוד מלהיות אופטימלית. כדי לשפרה, יש להפנים שמדובר בבעיה של כולנו, לפעול לטובת העלאת סטנדרט הנגישות הנדרש ולשלב אנשים עם מוגבלויות במנגנוני קבלת ההחלטות והתווית המדיניות.
אילו פעולות עשיתם היום? חלקכם כנראה קמתם בבוקר ונסעתם לעבודה, חלקכם קיימתם פגישה בבית קפה, קבעתם ללכת לסרט עם חברים או אולי הלכתם לחתונה בערב. האם בדרך לעבודה נתקלתם במדרגות? כשחיפשתם דירה, האם בדקתם שבבניין יש מעלית? האם לפני שהלכתם למסלול טיולים בדקתם אם תוכלו ללכת בו? וכשהלכתם בפעם אחרונה לסרט, איפה בדיוק ישבתם והאם המקום היה טוב ונוח?
ככל הנראה, רובכם לא חשבתם על שאלות אלו יותר מדי. יש אנשים ששאלות אלו מעסיקות אותם באופן יום יומי. יציאה מהבית עשויה לדרוש תכנון והכנה ולעתים הגעה מנקודה אחת לאחרת יכולה לקחת הרבה יותר זמן ממה שחלקכם הייתם חושבים. זאת, מפני שהמרחב פשוט לא נגיש. בפעם הבאה שאתם קונים כרטיסים לסרט, אני מציעה לכם לבדוק איפה המקומות המיועדים לנכים, ואם הייתם רוצים לשבת שם בעצמכם.
בפוסט להלן אתמקד בדיון בהנגשת המרחב הציבורי לבעלי מוגבלויות פיזיות, בפרט במוגבלות המתבטאת בקושי בהתניידות, זאת לנוכח היכרות קרובה שיש לי עם הנושא. עם זאת, חשוב לי לציין כי מרבית הטענות שאציג תקפות במידה רבה גם לגבי בעלי מוגבלויות אחרות. אציג את הדין עלי ספר, את המציאות בשטח, ואולי אף אוכל לגרום לכם להיות מודעים יותר לנגישות במרחב הפיזי כשאתם מבצעים את הפעולות השגרתיות שלכם במהלך היום.
רקע כללי – על מוגבלות ונגישות
בשנת 2022 היו מוכרים בישראל למעלה ממיליון ורבע אנשים עם מוגבלויות, המהווים כ-13% מהאוכלוסייה (לפי סקרים של דיווח עצמי השיעור הוא כ-18%). מתוכם יותר מ-360,000 הם אנשים עם מוגבלות פיזית. המספרים ככל הנראה עלו בשנה האחרונה נוכח מלחמת חרבות ברזל. לצורך הדיון, מוגבלות פיזית מוגדרת כך: ״לקות גופנית היכולה להתבטא בתפקוד חלקי או בחוסר תפקוד מוחלט של חלק כלשהו בגוף האדם והיא כוללת בתוכה סוגים רבים ומגוונים של ליקויים״.
הגישה כלפי אנשים עם מוגבלויות עברה תמורות עם השנים. לאורך השנים נעשה מעבר מתפיסה של רווחה וחסד לתפיסה של זכויות. ניתן לראות ביטוי לשינוי זה בסעיפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח–1998, בין היתר בעיגון הזכות לנגישות, וקביעת עיקרון הנגישות כעקרון יסוד. שינוי תפיסתי זה מתיישב בין היתר עם הגישה הביקורתית למוגבלויות המכירה בכך שה״מוגבלות״ של האדם נובעת במישרין מהאופן שבו החברה מעצבת את סביבתו. במילים אחרות,״החברה היא זו שמציבה מכשולים בפני הפרט ולא שהפרט כושל באי התאמתו״.
הזכות לנגישות
הזכות לנגישות עוגנה בשנת 2005 בתיקון השני לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. היא מוגדרת כך: ״אפשרות הגעה למקום, תנועה והתמצאות בו, שימוש והנאה משירות, קבלת מידע הניתן או המופק במסגרת מקום או שירות או בקשר אליהם, שימוש במתקניהם והשתתפות בתוכניות ובפעילויות המתקיימות בהם, והכל באופן שוויוני, מכובד, עצמאי ובטיחותי״. בהסבר להצעת החוק נכתב כי הרציונל לעיגון הזכות בחקיקה הוא כי ״נגישות לסביבתו של האדם היא בעבורו מפתח לשילוב אמיתי בחברה ולשוויון הזדמנויות״. כחלק מהזכות, החוק קובע חובת הנגשה של מקומות ציבוריים. בתוספת השנייה לחוק ישנה רשימה של מקומות שמוגדרים ״מקום ציבורי״, ביניהם משרדים של גופים ציבוריים, בתי משפט, מקומות תרבות כגון קולנוע או תיאטרון, מוסדות חינוך, מקומות תפילה, מסעדות, ובתי קפה. הוראות נוספות בנושא, לרבות מנגנוני קבלת פטור מחובת ההנגשה, נקבעו בתקנות שונות, כגון תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לשירות) ,תשע"ג–2013. הפסיקה קבעה שלחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות יש מעמד מיוחד והוא נתפס כמעין חוק יסוד.
האחריות לפקח על ביצוע הוראות החוק מוטלת על נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. מפקחי הנציבות בוחנים את נגישותם של מקומות בהתאם לקריטריונים הקבועים בתקנות. זאת תוך התייחסות לעקרון הרצף, לפיו יש להבטיח שאדם עם מוגבלות יוכל, בהשקעת זמן ומאמץ סבירים, לבצע רצף פעולות שלם כדי לקבל שירות מסוים; ולעקרון ההכלה, לפיו יש לאפשר לאנשים עם מוגבלויות להתנהל במרחב כפי שכלל הציבור מתנהל. מדובר בהחלטה בינארית: מקום הוא נגיש או לא נגיש.
טרם חקיקת החוק, הפרשה המרכזית בה נדונה הזכות לנגישות הייתה פרשת בוצר (1996). פסק הדין דן בהיקף הדרישה להנגשת המוסד הלימודי בו למד נער שהתנייד עם כיסא גלגלים, כפי שהיא התבטאה דאז בחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה–1965. פסק דינו של הנשיא ברק הדגיש את חשיבות קיומה של הנגשה זו והבהיר את תכלית קיומה של חובת ההנגשה בחוק. מדבריו עולה החשיבות והמשמעות של הזכות לנגישות:
תכלית החקיקה היא לאפשר את שילובו של הנכה בחברה. מטרתה לאפשר לנכה להשתתף באופן מלא בחיי החברה בכל תחומי החיים. היא נועדה להגשים את הערך המרכזי של השוויון בכל הנוגע לנכה. היא נועדה להעניק לנכה שוויון של הזדמנות. היא באה לאפשר לנכה עצמאות ואי-תלות. היא באה להגן על כבודו של הנכה וחירותו על-ידי הבטחת שוויון והשתתפות בחברה בכל תחומי החיים.
חובת ההנגשה מעוגנת גם בסעיף 9 לאמנה בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות אשר ישראל צד לה מאז 2012. לפי האמנה חובה זו נועדה ״לאפשר לאנשים עם מוגבלויות לחיות בצורה עצמאית ולהשתתף באופן מלא בכל היבטי החיים״. באוגוסט 2023 התקיים דיון בוועדת האו״ם לזכויות אנשים עם מוגבלויות על יישום האמנה בישראל. ממסקנת הוועדה עולה כי ישנם פערים ביישום האמנה בישראל (דיון בדו״ח ומסקנות נבחרות ממנו ניתן לקרוא כאן). באופן ספציפי , נמצאו פערים בין הכתוב באמנה ליישומה בפועל בהקשר של הנגשת המרחב הציבורי, ביניהם קיומם של חריגים לחובת ההנגשה בחוק, ועיכוב כללי בתהליך אימוץ הוראות הנגישות המשפיע על נגישות לתחבורה, לקמפוסים של אוניברסיטאות, לבתי ספר ועוד.
האמנם ״שילוב אמיתי בחברה״?
על אף קיומה של חובת הנגשה בחוק ועיגונה של הזכות לנגישות, המציאות רחוקה מלהיות אופטימלית. ראשית, מקומות רבים אינם מונגשים כלל, בניגוד לדרישת החוק. כך, לדוגמה, דו״ח מבקר המדינה משנת 2021 קבע שהתחבורה הציבורית בישראל לא ערוכה לשימוש של אנשים עם מוגבלויות. בין היתר ציין הדו״ח את הצורך בהנגשת תחנות האוטובוס, והגברת מודעותם של נהגי האוטובוס לקשיים של אנשים עם מוגבלויות. הדו״ח מתייחס גם לפערי הגובה בין רציפי הרכבות לקרונות, המקשה על השימוש ברכבת למתניידים בכיסא גלגלים, ולעובדה שהנושא לא מפוקח ומקודם על ידי משרד התחבורה. מאז פרסום הדו"ח נעשו מאמצים והושקעו כספים נוספים לתיקון המצב. במסגרת זו הונגשו 5,852 תחנות אוטובוס נוספות ברשויות המקומיות. גם נגישות המקומות הקדושים אינו מזהיר. מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שבחן את הנגשתם של מקומות אלו מצא כי מתוך 130 מקומות קדושים ליהודים, רק 13 (!) מקיימים את הדרישה להנגשה. עוד יצוין כי ישנם פערים בהנגשת המרחב הציבורי בין יישובים ערביים ליישובים יהודיים. לדוגמה, ביישובים ערביים באזורים שונים בארץ, המדרכות אינן מותאמות למעבר של כיסא גלגלים.
פעמים רבות, הגם שיש הנגשה מסוימת, נראה כי זו נעשתה כלאחר יד. עצם קיומם של מושבים המיועדים לכיסא גלגלים באולם קולנוע אינו מספיק כדי לאפשר חוויית צפייה שלמה ומלאה, במיוחד כאשר המושבים ממוקמים בשורה הראשונה עם אפשרות למלווה אחד בלבד. לא די במעלית אחת במתחם כדי לאפשר נגישות למקומות השונים בו. ולא כל אמצעי הנגשה מאפשר השתלבות אמיתית בחברה ואפשרות שימוש מלא בשירות הנדון. על מנת לנסוע ברכבת ישראל, לדוגמה, אדם עם מוגבלות נדרש לתאם את נסיעתו עם רשויות הרכבת לפחות שעתיים מראש (לקבוצה של 3 נוסעים ומעלה אף נדרש תיאום של 24 שעות לפני הנסיעה!). תיאום זה אמנם אינו מוגדר כחובה, אך בלעדיו ״לא ניתן להבטיח שאכן ניתן יהיה לעלות על הרכבת שבה תכננת לנסוע״.
שורש הבעיה
אין ספק כי מאז פסק דין בוצר וחקיקתו של פרק הנגישות בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, חל שיפור בנגישותם של מקומות ציבוריים שונים בישראל. אך כפי שניתן לראות בדוגמאות שהצגתי לעיל, יש עוד דרך ארוכה להגשמת יעדי הנגישות. השאלה הנותרת היא: מדוע המצב כפי שהוא?
ראשית, ייתכן שהסיבה לכך היא שהמשקל שניתן למידה או לאופן ההנגשה הדרושים אינו מספק. אם כך המצב, ייתכן שנדרש להעלות את רף הבדיקה. נגישות חלקית בלבד מעבירה מסר של ניכור חברתי למי שמנועים להיות "ככל אדם בחברה" בשל חסמים אלו. אם נחזור לגישה הביקורתית של המוגבלויות, לפיה הנגישות אינה נובעת מחסד אלא זכות, יש לחשוב על הנגשת המקום באופן שמסיר את החסמים במידה המרבית ומאפשר עצמאות. כוונתי אינה רק להבטחת האפשרות להתנייד פיזית כעניין טכני, אלא גם לעיצוב המרחב באופן שמאפשר חוויה מלאה שאינה מרגישה כהתאמה שנעשתה כלאחר יד. האם הייתם רוצים ללכת לסרט ולשבת בשורה הראשונה כשכל החברים שלכם יושבים בשורה השביעית? איך הייתן מרגישות אם כדי להגיע לכיתת הלימוד הייתן צריכות להקדיש חצי שעה יותר משאר חברי הכיתה?
אולם, לא תמיד ניתן יהיה להגיע להנגשה מלאה לנוכח קיומם של אתגרים טכניים שונים, כגון מבנים קיימים שנבנו כלא נגישים, תנאים טופוגרפיים וכדומה. כמו כן, להנגשה יש לעיתים מחיר גבוה, בין אם מדובר במחיר כספי ובין אם מדובר בכפייה על בעל נכס ופגיעה בזכות הקניין שלו. הזכות לנגישות, ככל זכות, אינה מוחלטת וטעונה איזון עם אינטרסים מנוגדים. אף על פי כן, חשוב לתת לזכות זו משקל ניכר. ארחיק לכת ואומר שאף נדרש לתת לה משקל מכריע, למעט במקרים חריגים. לכל הפחות יש לנקוט בגישה כזו עד לשיפור המצב הקיים והפיכת הנגשתם של מקומות לנקודת מוצא ולמצב הרווח.
שנית, ייתכן כי המקור לבעיה אחר. ייתכן שלא מדובר באיזונים אלא בהיעדר השתתפות מספיקה של אנשים עם מוגבלויות בקביעת המדיניות ובהתוויית ביצועה, ואולי מדובר בשילוב בין השניים. בדו״ח של ועדת האו״ם שצוין לעיל, אף נאמר כי אין שיתוף מספק של אנשים עם מוגבלויות במנגנוני קבלת ההחלטות. שיתוף מוגבר של אנשים עם מוגבלויות עשוי להשפיע באופן משמעותי וייתכן שאף כבר משפיע בשטח על האופן בן מונגשים מקומות ציבוריים.
לסיום
בעקבות פציעה שהובילה למוגבלות של אדם קרוב בשנה האחרונה, יצא לי להיחשף לקשיים הקיימים בהתנהלות היום יומית עם המוגבלות. בפרט, התחדדה אצלי ההבנה שאלו דברים שאפילו לא חשבתי או הייתי מודעת אליהם לפני כן.
אנשים ללא מוגבלות יתקשו לתפוס את המשמעות המלאה של מוגבלות פיזית, לפחות עד שהם יפגשו את זה ממקור ראשון. לצורך שיפור המצב באופן שיאפשר שילוב אמיתי בחברה, נדרשת הפנמה חברתית שהדבר נדרש, בין אם מדובר בצורך בהעלאת הסטנדרט הנדרש, שילוב אנשים עם מוגבלויות במנגנוני קבלת ההחלטות והפנמה שזו בעיה של כולנו.
על אף שאני סבורה שהשינוי צריך לבוא מגורמים נוספים, אם אבקש שתקחו דבר אחד מהפוסט הזה, זה להיות מודעים יותר למרחב סביבכם. אנחנו רגילים לפעול ״על אוטומט״ במרחב, אך מודעות לחסרונות ולקשיים שבו עשויה להוביל אותנו צעד נוסף לעבר תיקונם.
יעל אנגל סטודנטית בשנה ג' לתואר במשפטים. בוגרת מערכת הבלוג בשנת תשפ"ד. בשנה החולפת שימשתי כחברת מערכת של כתב העת ״משפטים״ ועבדתי בלשכת המשנה לפרקליט המדינה (עניינים אזרחיים) במשרד המשפטים. כיום אני עובדת בלשכת שופט בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים וכעוזרת מחקר והוראה באוניברסיטה. אני מתעניינת במשפט ציבורי, בקידום ערכים חברתיים באמצעות המשפט ובמפגש בין זכויות אדם לבין המשפט הפרטי.