פגיעה במעגל סגור

pexels-photomix-company-96612.jpeg

האם מערכות מעקב המונים יכולות לפגוע בפרטיות אף כשאיש אינו נחשף למידע שהן אוספות?

 

pexels-photomix-company-96612_01.jpeg

 

ברשות הקוראים, אשמח לפתוח רשימה זו בניסוי מחשבתי. נסו לתת לעצמכם דוגמה אסוציאטיבית למה שהייתם מגדירים מצב "קלאסי" ומובהק של פגיעה בפרטיות. אני, למשל, מדמיין אדם שמציץ בחשאי לתוך חדר האמבטיה של שכנו המתקלח. דוגמה אחרת יכולה להיות צוות של שוטרי היחידה הסמויה שעוקב אחרי חשוד, מאזין לשיחותיו, ומנהל תרשומת של כל המקומות בהם החשוד מבקר ושל האנשים איתם הוא נפגש. דוגמה אחרת, ברוח הימים האלו, יכולה להיות צוות סייבר עלום שמחדיר רוגלה למכשירו הסלולרי של מאן דהוא, ומקבל גישה לכל פרטי חייו ששמורים על המכשיר - התכתבויות, תמונות, לפעמים אפילו מחשבות שלא חלק עם איש, אלא רק רשם לעצמו על פתק דיגיטלי.

המשותף לכל המצבים האלה הוא שלצד הפגיעה הברורה בפרטיותו של אדם, ישנו אדם גם בצד הפוגע. גם כאשר הפגיעה נעשית באמצעי טכנולוגי כמו רוגלה, ההנחה היא שיש מי שהחליט להשתיל את הרוגלה דווקא במכשיר הסלולרי, ושבשלב כלשהו תהיה עין אנושית שתיחשף למידע שיישאב מהטלפון. מנגד, המיטה שלי, אף שהיא "רואה" אותי בעירום ו"יודעת" הכל על חיי המין שלי – לא תוכל לעולם לפגוע בפרטיותי. כי היא מיטה, חפץ. הצורך אפילו לציין זאת מרגיש אבסורדי. אלא שהמציאות הטכנולוגית מייצרת כיום מצבים שלטעמי מחייבים מחשבה והגדרה גם של פגיעה בפרטיות "ללא מגע יד אדם".

לפני שלוש שנים חשפתי בתחקיר באתר "וואלה" כי ברחבי ישראל נפרשה על ידי המשטרה מערכת מצלמות חכמות בשם "עין הנץ". המערכת מצלמת את לוחית הרישוי של כל רכב שעובר מול המצלמה, שומרת את מספר הרישוי ומארכבת אותובמאגר מידע. המערכת, כך חשפנו בזמנו, אוגרת למשך תקופה לא ידועה את המידע על כל כלי הרכב שהיא מצלמת, לרבות אלו שאין לגביהם כל התרעה במערכות המשטרתיות (כמו, למשל, התרעה כי הרכב נגנב) ושבעליהם אינם חשודים בדבר. המשמעות: אנשי משטרה יכולים לברר, באמצעות בדיקה פשוטה במערכת של כל מספר רכב בישראל, איפה היה אותו כלי רכב – ובדרך כלל גם בעליו - בחודשים ואולי אפילו בשנים שקדמו לבדיקה.

הקמת מערכת איסוף מידע המונית כזו מהווה פגיעה בפרטיות. זו גם היתה עמדת הייעוץ המשפטי לממשלה, שסבר שיש צורך בחקיקה מפורשת שתסמיך את המשטרה להשתמש במערכת, אם כי ניתן למשטרה אישור להפעילה עוד לפני שיושלם הליך החקיקה (שלא נקבעה לו מסגרת זמנים). לטעמי יש צורך להיכנס לעובי הקורה ולשאול מהי בעצם אותה פגיעה בפרטיות.

ניתן להניח שלגבי רוב בעלי הרכב בישראל, אין חשש ממשי ששוטר ישלוף את היסטוריית הנסיעות שלהם מהמערכת. רוב האנשים לא יהיו אף פעם חשודים בביצוע מעשים פליליים שבגינם מוצדק להשתמש במידע לגביהם במערכת "עין הנץ". גם בהתחשב בכך ששוטרים עורכים לעיתים חיפושים "פיראטיים" ובלתי חוקיים, עדיין אפשר להניח בבטחה שמתוך מיליוני כלי הרכב בישראל, הנתונים של רובם ייקלטו במערכת, יישמרו לתקופת מסוימת ואז יימחקו (בין אם משיקולי מקום אחסון דיגיטלי או בשל מגבלות חוקיות) מבלי שעין אנושית ראתה אותם ולו לרגע. יתרה מכך, מכיוון שמדובר במערכת מעקב המונים, איש גם לא כיוון אותה מלכתחילה לרכבו של פלוני.

למרות זאת, אפשר לראות במערכת "עין הנץ" גלגול כמעט מושלם לפנאופטיקון של בנת'אם, המהווה כלא שבו יכול הסוהר לצפות בכל זמן לכל אחד מהתאים, והאסירים לעולם לא יכולים לדעת האם צופים בהם. אמצעי המעקב נמצא כל העת ברקע. הפרט, מושא המעקב, אינו יודע מתי עין אנושית צופה בו ומתי לא - אך די בעצם האפשרות של מעקב אנושי כדי להביא אותו לכדי התנהגות "מפוקחת". אנשים משנים את התנהגותם כשהם יודעים שצופים בהם. כך למשל, הם מתנהגים באופן שונה בביתם ומחוצה לו. בנת'אם הגדיל להבין כי די בכך שאנשים מעריכים שהם עשויים להיות תחת תצפית כדי לגרום להם לשנות את התנהגותם, ולהתנהג כאילו הם מצויים תחת פיקוח בכל עת. 

"עין הנץ" כמובן אינה המערכת היחידה מסוגה. הסוגיות העולות כאן רלוונטיות לכל מערכת מעקב המונים, אשר לפי ארגון Privacy International הולכות ונהיות נפוצות במדינות שונות. יתרה מכך, סוגיות אלו רלוונטיות גם בעולם האזרחי והמסחרי. חשבו למשל על דפדפן שאוסף באופן אוטומטי מידע על הרגלי הגלישה של אנשים (ובדרך כלל אף משתמש בהם כדי לטרגט את הגולשים בפרסומות שרלוונטיות עבורם). אם כך, לדעתי יש חשיבות רבה באפיון המדויק של מהי בעצם הפגיעה בפרטיות, באיזה שלב של התהליך היא מתרחשת, ומה המשמעות של מעקב שנעשה ללא מעורבות אנושית ישירה.

אם נחזור למה שנחשב להגדרה הראשונה של הפרטיות בהקשר המשפטי, מאמרם של וורן וברנדייס מ-1890, הגדיר אותה כ״לאדם זכות להיעזב לנפשו״. ספק רב אם ניתן לומר שזכות זו נפגעת על ידי איסוף אוטומטי ובלתי מורגש – כל עוד לא נעשה כל שימוש במידע שנאסף.

גם גישת "פרטיות כגישה", המזוהה עם רות גביזון ז"ל, לא בהכרח היתה רואה במצב של איסוף מידע אוטומטי על ידי מערכת ממוחשבת פגיעה בפרטיות. גישתה של גביזון מניחה באופן אינהרנטי את קיומם של "אחרים" ואת הפרטיות כזכות שמגבילה את הגישה שלהם אל הפרט. "העניין שלנו בפרטיות", כתבה גביזון ב-1980, "קשור לדאגה בשל הגישה אלינו על ידי אחרים: המידה שבה אנחנו ידועים לאחרים, המידה שבה לאחרים יש גישה פיזית אלינו, והגישה שבה אנחנו נתונים לתשומת הלב של אחרים". אף שאין הכרח שאותם "אחרים" יהיו אנושיים, לדעתי גישה זו היתה רואה באיסוף מידע כזה לכל היותר פגיעה פוטנציאלית, שהיתה מתממשת רק מרגע שאדם אחר היה נחשף למידע.

לא כך לגבי גישת "פרטיות כשליטה" כפי שמציג אותה מיכאל בירנהק, שמתמקדת בשליטה של הפרט בשימוש שנעשה במידע אודותיו. על פי גישה זו, ברור שמרגע שהמידע נאסף, אבדה לפרט השליטה על המידע והוא נתון לחסדי השוטרים בעלי הגישה למערכת. ירצו – ישתמשו; לא ירצו – לא ישתמשו. בכל זאת, לפחות על פי תחושתי, יש הבדל עצום ברמת הפגיעה בין איסוף מידע ואובדן השליטה עליו, לבין מצב שבו אדם אחר נחשף אליו בפועל.

ההבחנות שלעיל אינן עניין תיאורטי כלל. בימים הקרובים צפוי להתקבל בכנסת "חוק המצלמות". החוק גובש בעקבות עתירות לבג"ץ של האגודה לזכויות האזרח ועמותת "פרטיות ישראל" (שחדלה להתקיים מאז),שהוגשו בעקבות התחקיר שחשף את "עין הנץ".

בין היתר, הצעת החוק מאפשרת למשטרה להציב מצלמות ולהשתמש בהן לצורך "מניעה, סיכול או גילוי של עבירות פשע או של עבירות שעלולות לסכן את שלומו או ביטחונו של אדם, את שלום הציבור או את ביטחון המדינה, וגילוי מעורבים בתכנון או בביצוע עבירות כאמור". מדובר בהגדרה רחבה ועמומה, שספק אם תטיל מגבלה אמיתית על המשטרה. הצעת החוק אף לא דורשת מהמשטרה צו שיפוטי כדי להשתמש במערכת, ומשאירה לשיקול דעתה האם ליידע את הציבור על מיקומי המצלמות – דבר שכיום היא מסרבת באופן מוחלט וגורף לעשות. ההצעה אמנם מגבילה את התקופה שבה המשטרה רשאית לשמור את המידע לשנתיים, אך זו זו עדיין תקופה ארוכה מאוד.

באופן אידיאלי, חקיקה שתסדיר את השימוש במערכת מעקב המונים חייבת להתגבש מתוך הבנה עמוקה של מהות הפגיעה של המערכת בפרטיותם של האזרחים. אם, למשל, אנחנו רואים בעצם איסוף המידע פגיעה בפרטיות, ייתכן שנרצה לשים את מרכז הכובד של החקיקה במגבלות על איסוף המידע, ולקבוע בחוק פרקי זמן קצרים עד שתתחייב מחיקת הרשומות לגבי כלי רכב שבעליהם (שבדרך כלל הם הנוהגים בהם) אינם חשודים בדבר. מנגד, גישה "גביזונית" יותר תשים את מרכז הכובד של החקיקה במגבלות על השימוש במידע ולא על איסופו (למשל על ידי קביעה ששליפת מידע מהמערכת תחייב צו שופט, בדומה להסדר שבחוק נתוני תקשורת (חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת), התשס״ח-2007)).

אפשר, כמובן, לשלב את כל הגישות כדי ליצור הגנה מקסימלית על פרטיות בעלי המידע הנאסף. אלא שמקריאת הצעת החוק בנוסחה הנוכחי, רגע לפני שתעלה לקריאה שנייה ושלישית, נראה שהרציונל בגיבושה היה שונה לחלוטין: "לצלם" את המצב הקיים כך שהמשטרה תוכל להמשיך להשתמש במערכת ללא הפרעה, כפי שהיא עושה בפועל מזה כמעט עשור וללא שום הסדרה חוקית.

כשאלו פני הדברים, ספק גדול אם גישת מנסחי ההצעה בנוגע לפרטיות היתה משנה משהו, שכן ממילא נראה שהשיקול העיקרי היה יכולתה של המשטרה לבצע את תפקידיה, ולא הגנה על הזכות לפרטיות.

קרדיט: שלומי יוסף

דניאל דולב הוא כתב באתר התחקירים "שומרים". לפני כן עבד בידיעות אחרונות, הארץ, עובדה ובאתר וואלה, שם חשף בסדרת תחקירים את מערכת "עין הנץ"

danield@shomrim.news