בין המדינה לתושביה חתום "חוזה מידע" בלתי כתוב, לפיו המדינה אוספת ומנהלת מידע אישי רב על התושבים וכך היא יכולה להעניק להם שירותים. היעדרה של המדינה בשבועות שלאחר ה־7 באוקטובר, והצורך במיזמים אזרחיים שיעניקו שירותים במקומה, משמעם הפרת חוזה זה והתפזרות המידע לגופים רבים.
זהו הפוסט ה־11 מתוך אסופת פוסטים העוסקים בהיבטי זכויות אדם של מלחמת ה-7 באוקטובר 2023.
"באין מדינה – יש אזרחים" היא הכותרת המדויקת והנוקבת של סדרת סרטונים דוקומנטריים ששודרה בערוץ כאן 11 של תאגיד השידור הישראלי. כל פרק בסדרה תיאר רִיק אחר שהותירה מדינה בלתי־מתפקדת ב-7 באוקטובר ובמלחמה שבאה בעקבות אירועי אותו יום: רִיק, משום שמדובר במקומות בהם הציפייה הבסיסית של האוכלוסייה היא שהמדינה תהיה נוכחת בהם ותיתן את השירותים והסיוע שמהווים חלק מתפקידה בחוזה החברתי שמבסס ומצדיק את קיומה.
הסעות חיילים, בישול ושינוע מזון, טיפול נפשי לניצולי הטבח, השתתפות בלוויות וניחום אבלים, משלוחי תרופות לקשישים ומוגבלי תנועה, ייעוץ משפטי ומיצוי זכויות, סיוע רפואי, איתור דירות עבור מפונים, סיוע בתכנון השיקום הפיזי של ישובים שנפגעו, תרומות ציוד לחיילים וחיילות, איתור נעדרים, הקמת כיתות כוננות, שיעורים פרטיים ב"זום", איסוף עדויות ותיעוד זוועות הטבח – דוגמאות אלו למיזמים הן רק קמצוץ מאלו שניתן למצוא באתר שמרכז את כל המיזמים האזרחיים שקמו אחרי ה־7 באוקטובר ומתגאה בעמוד הראשי שלו ב"חברה אזרחית במיטבה". אין ספק שההתגייסות של החברה הישראלית מעוררת התפעמות ותקווה. אך לצד התקווה, עולות שאלות נוקבות אודות היעדרה של המדינה במילוי תפקידיה הבסיסיים ביותר, והמשמעויות של היעדרות זו.
כאן אבקש להצביע על מחיר פחות מדובר של כניסת מיזמי החברה האזרחית לנעלי המדינה, והוא המחיר של חשיפה והתפזרות המידע, שמתרחשות כתוצאה מאי־קיום החוזה הבלתי־כתוב בין המדינה לתושביה בדבר איסוף ושימוש במידע אישי.
חוזה המידע
המדינה חולשת על תועפות של המידע האישי שלנו. לרוב, אין לנו בחירה באשר למידע אותו המדינה אוספת ומנהלת אודותינו. בחלק מהמקרים יש לפרט חובה להעביר למדינה את המידע, או לאפשר את הגישה למידע, וברוב המקרים, המידע ממילא נמצא בידיה של המדינה, בלי שיש לנו חלק או שליטה בתהליך איסופו. מצבים כאלו הם סוג של אובדן שליטה שלנו על המידע עלינו, או היעדר שליטה מלכתחילה, ולכן – על פי אחת הגישות המקובלות להבנת הזכות לפרטיות – מדובר במצב של פגיעה בזכות.
המידע שהמדינה אוספת, אוגרת, מנהלת ומעבדת אמור לאפשר את תפקודהּ: להעניק לנו שירותים בהתאם למאפיינים שונים (כמו גיל, הכנסה, מצב סוציו־אקונומי, מקום מגורים, צרכים מיוחדים); לתקשר עמנו; לגבות מאתנו מיסים והיטלים, גם כן בהתאם למאפיינים שונים; למפות את הצרכים והאתגרים השונים של האוכלוסייה לפי קריטריונים שונים (כולל ניתוח ושקלול מידע סטטיסטי על אודות פריטי המידע השונים); לאתר סיכונים והתנהגויות עברייניות. בדין הישראלי, בדומה לדין האירופי, הגנת מידע (data protection) היא עניין של פרטיות (לעומת הגישה האמריקאית שמתבססת על סיווגי מידע ומצבים ספציפיים), ועל מי שאוסף, אוגר ומעבד את המידע חלות חובות שונות.
במקרה של המדינה, החובות הללו נובעות מכמה מקורות: סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שמוקדש לזכות לפרטיות, בשילוב עם פסקת ההגבלה בחוק (סעיף 8); חובות מן המשפט המינהלי; וחוק הגנת הפרטיות, תשמ״א־1981 אשר חל על המדינה (סעיף 24 לחוק), ומקדיש פרק למידע או ידיעות שנמסרים מגופים ציבוריים (פרק ד לחוק). כך, למשל, בדיון בפגיעה בפרטיות הכרוכה באיכון טלפונים ניידים על ידי השב"כ במטרה לאתר מגעים של חולים מאומתים בנגיף הקורונה נבחנו שאלות של הסמכה ומידתיות הפגיעה בהתאם לדרישות פסקת ההגבלה מחוק היסוד; רשויות מינהליות המבקשות לאסוף מידע על תושבים מחויבות לעקרונות של שקיפות וחובת הנמקה מן המשפט המינהלי, ולהסביר מדוע המידע נאסף, לכמה זמן הוא יישמר ולמי יועבר; מסירת מידע מרשות האוכלוסין לבנקים על לקוחותיהם נבחנה, בין היתר, לאור הוראות חוק הגנת הפרטיות והפרק בחוק שמסדיר מסירת מידע מאת גופים ציבוריים.
ההסדרים בחקיקה ובפסיקה משרטטים יחד את החוזה החברתי בין המדינה לתושביה בכל הנוגע לניהול המידע האישי במדינה. בדומה לתיאורית האמנה החברתית, שמסבירה את ויתורם של בני אדם על חלק מחירויותיהם בַּרצון (ובצורך) לחיות במסגרת שלטונית־פוליטית שדואגת לצרכיהם ומגנה עליהם, גם במסגרת "חוזה המידע", אזרחים מוותרים על אלמנטים מסוימים בפרטיותם ובשליטה הבלעדית שלהם במידע האישי שלהם, כדי לאפשר את פעולת המסגרת השלטונית. השלטון, מצידו, מצופה להשתמש במידע לטובת האוכלוסייה כדי להגשים את חובותיו כלפיה, ומכך נגזרות חובות נוספות (כמו אבטחת המידע וההגנה עליו). בגרעין מערכת היחסים הזאת מצויה ההבנה בדבר זכותם של אנשים לשליטה במידע האישי שלהם המצוי במאגרי מידע: אנשים יכולים להשלים עם האילוץ של העברת המידע למדינה אך לבחור לצמצם או לא להעביר כלל את אותו מידע גם לגופים אחרים, שאינם מדינתיים, ולהימנע מחשיפה מיותרת (בעיניהם) של המידע, מעבר לנדרש כדי להגשים את מטרות "חוזה המידע".
הפרת החוזה: חשיפה והתפזרות של מידע
המיזמים החברתיים הרבים שקמו ב־7 באוקטובר ולאחריו החליפו שירותים רבים שבדרך כלל מצופה שהמדינה תעניק. לשם כך המיזמים היו זקוקים למידע על האנשים להם סייעו. למשל: כדי לארגן הסעות לאנשי ונשות מילואים שגוייסו בצו 8 היה צורך בפרטים מזהים, מידע לגבי עצם שירותם במילואים, כתובת או לפחות נקודת איסוף קרובה למקום מגוריהם. כדי לספק תרופות לחולים.ות וקשישים.ות שלא יכלו לעזוב את בתיהם.ן, נדרשים פרטים מזהים, מידע לגבי התרופה הנדרשת (ממנו יכול להיגזר מידע לגבי מצבם הרפואי), כתובת מגורים ועוד. לאור העובדה שמדובר ביוזמות פרטיות, לא היה בידי המיזמים את המידע הנדרש לשם הפעלתם. פונים ופונות נדרשו למלא טפסים מקוונים, לתת פרטי קשר, להצטרף לרשימות דיוור או קבוצות הודעות, לענות על שאלות ולשלוח מסמכים ואישורים – הכל כדי לקבל את שירותיהם של המיזמים הללו. מאגרים רבים הוקמו: מאגרי מפונים מהעוטף ומהצפון, מאגר שורדי ושורדות מסיבת ה"נובה" שביקשו לקבל טיפול פסיכולוגי, מאגרים של חברי.ות כיתות כוננות בישובים שונים, מאגרים של מפונים בעלי צרכים מיוחדים, ועוד. כל המאגרים הללו כוללים מידע אישי ורגיש רב, כזה שאנחנו לא בהכרח ממהרות לחלוק, אם כי לעיתים קרובות הוא נמצא בידי המדינה (אף בלי קשר למלחמה ופינוי ישובים) מתוך ציפייה שעל בסיסם המדינה תוכל להעניק שירותי סיוע וייעוץ. כך הופר חוזה המידע בין המדינה לאזרחים: האזרחים ויתרו, בזמנו, על פרטיותם והעבירו מידע למדינה כדי לקבל ממנה שירותים ולאפשר לה לתפקד כראוי ולמלא את יעדיה, אך היא לא סיפקה את השירותים המצופים לאזרחים, והם נאלצו לפנות למיזמים פרטיים ולוותר – שוב – על פרטיותם. המחיר, אם כן, הוא הן בחשיפה הנוספת, כלומר באובדן השליטה הנוסף על המידע, והן בהתפזרות המידע לגורמים נוספים, מעבר למדינה שהמידע כבר מצוי בידיה.
אין בכך כדי לומר דבר על אופן איסוף וניהול המידע על ידי הגורמים הפרטיים, אשר בכל מקרה נדרשים לנהל את מאגריהם בהתאם לחובות שבדין. לאור ההבנה שבתקופת המלחמה הוקמו במהירות מיזמים רבים שאספו מידע רב ורגיש, קבוצה של משפטנים ומשפטניות (גילוי נאות – כותבת פוסט זה חברה בקבוצה) העניקה שירותי סיוע ראשוני בהיבטי פרטיות (והיבטים אחרים) לכ־40 ממיזמים אלו עד כה, כדי לסייע להם לעמוד בדרישות הדין בכל הנוגע לאיסוף ושימוש במידע פרטי. אולם התוצאה המהותית עומדת בעינה: הענקת השירותים על ידי מיזמים פרטיים משמעה כפילות באיסוף ואגירת המידע: גם על ידי המדינה (אצלה המידע מצוי ממילא), וגם על ידי כל אחד מהמיזמים. אף אם לכאורה העברת המידע למיזם עומדת בדרישת ההסכמה המעוגנת בחוק הגנת הפרטיות, הרי שההסכמה היא לעיתים הסכמה באין ברירה, לאור היעדר מענה מצד המדינה והצורך לפתור בדחיפות בעיות אקוטיות.
חלקנו נוטים לבטל בהינף יד את המשמעויות של האיסוף המסיבי של מידע אודותינו, אם בנימוק שמדובר בקרב אבוד ממילא ואם משום שאנחנו מוכנים לשלם מחיר שבעינינו הוא קטן כדי לקבל שירות או מוצר, או סתם להקל על החיים. זהו דיון נפרד וחשוב כשלעצמו. אך אם נבין את הזכות לפרטיות כזכותנו לשלוט במידע האישי שלנו, ואת הוויתור על שליטה זו כחלק מחוזה שלנו עם המדינה אשר תמורה בצידו, נכיר (בצער) ברובד נוסף בו נעדרת המדינה ב־7 באוקטובר ומאז: ניהול ושימוש במידע האישי שלנו לשם הגשמת חלקהּ ב"חוזה המידע".
עו"ד נועה דיאמונד היא המנחה הקלינית של הקליניקה לפרטיות בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב.