מחשבות על ההפקרה המתמשכת, על זכויות האדם וחובות המדינה, ועל המשפט הציבורי שיכול לקום מבין חורבותיו של החוזה הראשוני.
פוסט זה הוא ראשון מתוך אסופת פוסטים העוסקים בהיבטי זכויות אדם של מלחמת ה-7 באוקטובר 2023.
שוב ושוב שורטות את הנפש הודעות הוואטסאפ הנאספות מהיום ההוא, ושוב חוזרת השאלה – איפה אתם?? הצילו, בואו, איפה אתם?!
כמעט חודש עבר מאז, נהרות של דם ממשיכים להישפך במקומות אחרים. אבל מה עוד קורה בחודש הזה? רשימה זו תעסוק בפעילותה של המדינה ובחובותיה כלפי תושביה כפי שהן משתקפות בחודש הארור האחרון.
תושבי העוטף – הקיבוצים והמושבים, ערים ישראליות, יישובי הפזורה הבדואית – ותושבי הצפון שפונו כדי להקדים פליטות לטבח: כולם פליטים ונוודים, חלקם עם בגדיהם לגופם בלבד. הטראומה של התלישות, של המעבר, של חוסר הוודאות, משותפת לכולם. רבים מהם "אספו" בבריחה מבתיהם טראומות נוספת שאין אפשרות לתאר אותן בלי להישרט קצת בעצמנו. שעות האימה בממ"דים, המראות המחרידים מהחלון או מהדרך החוצה, האובדן הנורא של בני משפחה וחברי קהילה והחרדה מפני חזרה לבית, למקום שהיה אמור להיות המקום הבטוח ביותר ושנפרץ עכשיו לבלי תיקון. נוספו עליהם ניצולי הטבח במסיבה ברעים ומשפחותיהם, שאמנם אינם מתמודדים עם תלישות פיסית אך עם צורך דוחק בסיוע נפשי, פיסי וכלכלי. על כל אלה נוספים נפגעים "משניים" המושפעים מגיוס המילואים המסיבי, נפגעי טראומות עבר שמתמודדים עם פוסט־טראומה קשה בעקבות המצב הנוכחי, ועוד.
ההתייחסות של המדינה לפליטים לניצולים ולנפגעים הללו מקוטעת, מאוחרת, ולא מספיקה. מאז ה־7 באוקטובר התקבלו, נכון למועד כתיבת שורות אלה, תשע החלטות ממשלה בסך הכל. אחת מהן, מהיום השני אחרי הטבח, מאריכה סיוע בשכר דירה ליוצאי צד"ל. לאחר מכן, שבוע שלם של שקט. כלומר – שקט מצד הממשלה, המדינה, הגורמים בעלי הארנק והחרב והסמכות. מצד החברה האזרחית, מי שחיים במדינה, לא היה שקט. כאשר עוד ועוד סיפורים המשיכו לזעזע את המרחב הציבורי ולשבור את הלב, עוד ועוד תרומות, התנדבויות ומערכי סיוע קמו מלמטה. פסיכולוגים נתנו את מספר הטלפון הנייד שלהם לכל שיחה בהתנדבות. אמנים נסעו להופיע, יוצרים באו לסדנאות יצירה. מרכזי לוגיסטיקה עצומים קמו כדי לספק את הצרכים: נעליים לילדים יחפים שיצאו מביתם בבעתה, מכורבלים בידי הוריהם, נעליים לחיילים שגויסו, חיתולים ותרכובות מזון לתינוקות, בגדים ובובות, אפודים קרמיים, מצנפות הסוואה וחוטי שפצור; ואוכל, הרבה הרבה אוכל למי שחרב עליו עולמו, או למי שעולמו גם כך התקיים בחורבות, או למי שהתגייס כדי לנסות להשיב את תחושת הביטחון.
בינתיים, משרד המשפטים הכין תזכירי חקיקה: דחיית הבחירות לרשויות המקומיות (שהיו אמורות להתקיים רק שלושה שבועות לאחר מכן), אישור לצופף אסירים בבתי הכלא נוכח הצפי למאות עצורים בגין מצב החירום, הרחבת חוק המאבק בטרור למי שצורכים פרסומי טרור, ורק לאחר יותר משבוע, דחייה, גם אם מוגבלת, של חובת תשלומים לרשויות.
רק ב־22 לאוקטובר, שבועיים לאחר הטבח, קיבלה הממשלה החלטה על סיוע למשפחות החטופים והנעדרים. ההחלטה קובעת כי בתוך 45 ימים נוספים יוצג תיקון חקיקה שיאפשר את הסיוע האמור. בינתיים ההחלטה יוצרת בירוקרטיה סבוכה שנועדה לוודא שאין כפל פיצויים. בעת קבלת ההחלטה ב־22 לאוקטובר הוגבל הסיוע הזה עד ל־2 לנובמבר. רק שבוע מאוחר יותר התברר לממשלה – אותה הממשלה המנהלת את המערך המלחמתי ואמורה להחזיק בתכנית אסטרטגית – שב־2 לנובמבר לא ניתן יהיה לחזור ליישובים המפונים ולשמוט את הסיוע מתחת לרגליי העקורים. הסיוע הוארך בינתיים עד ה־22 בנובמבר. ומה אחר כך? לא ברור. ב־22 באוקטובר התקבלה גם החלטת ממשלה להקים ולתקצב רשות נוספת, מנהלת "תקומה", שנועדה לתכלל את הטיפול באוכלוסיות שנפגעו, ולהקצות לה סכום פעוט ביחס לתקציבי משרדי ממשלה: עד ה־9 בנובמבר שר האוצר צריך להצביע על מקור תקציבי שיאפשר הקצאת 900 מליון ש"ח.
המחדל כפגיעה חוקתית
חוקה היא ההסדר הראשוני בין המדינה לתושביה, והיא ההבטחה לדורות הבאים. היא ההסדר שקובע מה המדינה מתחייבת לעשות, ועל מה היא מתחייבת להגן. במילים אחרות, היא קובעת את זכויות האדם של תושבי המדינה.
נהוג לחשוב על זכויות אדם כעל "מגן" ולא "חרב": הן מגינות על האזרח הקטן מפני פעילות המדינה. הן משמשות כדי להצדיק התערבות של בית המשפט העליון בחקיקה כאשר מתקבלת הטענה שחקיקה כזו תפגע בזכויות של אדם כלשהו באופן שאינו מוצדק.
המשבר הנוכחי מציב אותנו לכאורה בפני שוקת שבורה: מכיון שלא אומצה כמעט חקיקה, הרי שאין פורום משפטי להעלות בו טענות על פגיעה בזכויות האדם של מי שכל שנותר להם הוא להודות על טוב ליבם של מתנדבים, או שהם נותרים מאחור, בחשיכה. אם כך, האם לא ניתן לדון בפגיעה בזכויות האדם שהמדינה גורמת, במחדל?
הסטת משאבים כהפקרה
דרך אחת לבחון את המחדל כפגיעה היא לזהות שכל פעולה של המדינה היא בחירה באי־עשייה של משהו אחר. במצב קבוע של שמיכה קצרה, המדינה לא (רק) מפקירה עכשיו והפקירה ב־7 באוקטובר, אלא עושה דברים אחרים. היא משקיעה משאבים אחרים במקומות אחרים. שיח של זכויות אדם משמש כאן כשיח שעוסק בסדרי עדיפויות.
כאמור, לצד מיעוט החלטות הממשלה לתמיכה בנפגעים, הוצעו תקנות רבות ותזכירי חוק בצל המלחמה. אלו מאפשרים להעלות טענות ביחס לסדרי העדיפויות ואופן הפעולה של המדינה, לא רק במסגרת המשפט המנהלי בשאלת סבירות, אלא כשאלה חוקתית של זכויות אדם. למשל, מגוון חוקים מרחיבים את אפשרויות המעקב אחר תושבים (תזכיר החוק המאפשר העברת מידע מהמאגר הביומטרי למשטרה ולשב"כ, תזכיר החוק המטיל סנקציה על צפייה בסרטונים של חמאס, או זה המקל על שלילת אזרחות). אחרים מסירים מגבלות של מנהל תקין על רשויות ציבוריות, או מגבילים תמיכה של משרדי הממשלה בפרויקטי ההתנדבות (למשל מבחני התמיכות של משרד החקלאות מגבילים את התמיכה רק למי שהפעיל בעבר מערכי התנדבות ענפים, מוסדות התרבות יכולים להקצות רק 10% מתקציביהם לטובת פעילות לתמיכה בנפגעי המלחמה).
השקעת המשאבים בעניינים שאינם מגנים על זכויות אדם, כמו למשל הגבלת התמיכה של משרד החקלאות רק למי שבפרסומיו ובקריאה להתנדבות יכלול את סמל המשרד, מסיטה משאבי מנהל ציבורי – זמן, כוח אדם, וגם כסף ממש – מהעיסוק בהגנה על הזכויות המוגדרות בחוקה הישראלית, כפי שהיא מעוצבת כיום בחוקי היסוד ובפסיקה שקראה אותם: חיים, שלמות הגוף, קניין, חינוך, בריאות, כבוד, קיום בכבוד, דיור ועוד. ב־7 באוקטובר נפגעו כלל הזכויות הללו אצל מאות אלפי קורבנות. המדינה ממשיכה לפגוע בהן בכך שהיא משתמשת במשאבים העומדים לרשותה לצרכים שחשיבותן משנית בעת הזו.
ניתן להגיע למסקנה זו גם תוך התמקדות בזכות הבסיסית ביותר העומדת בבסיס מתן כל הזכויות האחרות: הזכות לשוויון. לא מדובר כאן בשוויון פורמלי, אלא בדרישה לשוויון מהותי. הפגיעה, הגירעון, של ניצולי הטבח, חמור כל כך במושגי זכויות אדם, שהוא מטיל חובה על המדינה לפעול ביתר שאת כי להשוות את מצבם לזה של אחרים. תפיסה כזו גם מחייבת את המדינה להעניק את הטיפול המתאים לניצולים בהתאם למידת הפגיעה, אך גם בהתאם לקיומה או היעדרה של מערכת תמיכה אחרת. המשך תמיכה במי שלא נפגעו או נפגעו פחות, למשל באמצעות כספים קואליציוניים, היא פגיעה בשוויון המהותי.
ההפקרה כפגיעה – טיפול לא אפקטיבי, החמרת הפערים
כאמור, מי שנכנסו בנעליה של המדינה היו החברה האזרחית ובפרט ארגוני המחאה, שמערכות הלוגיסטיקה שהקימו סיפקו לא רק ציוד למפונים ונפגעי הטבח, אלא גם לצה"ל עצמו. אלא שמערכות תמיכה אזרחיות מאולתרות, פלאיות ככל שיהיו, אינן יכולות לבוא בנעליה של המדינה. מעבר לעובדה שכוחה של ההתגייסות אזרחית – נוספת על הדאגה של כל אזרח למשפחתו בעת הזו, לפרנסתו, לשלמות גופו ונפשו – הולכת ומתדלדלת ככל שהטבח הולך ומתרחק במראה האחורית של הזמן החולף, הרי שחלוקת התמיכה נעשית באופן לא מקצועי, שלא רואה את התמונה המלאה – פשוט מפני שרק אופרציה של מדינה אמורה ויכולה לראות את התמונה המלאה: בהיקפה (מי צריך ואיפה, מי צריך יותר דחוף מאחרים), במשכה (מי צריך עכשיו ומי יצטרך מאוחר יותר) ובסוגה (האם צריך עכשיו יותר אמנים שיסיחו את דעתם של הילדים או שמא פסיכולוגים?). הפגיעה, אם כן, בזכות לבריאות, לדיור, ולקיום בכבוד למשל, היא לא רק בהסטת משאבים אלא בפעולה חלקית ומזיקה.
זה לא "מזל" שבישראל יש חברה אזרחית עניפה כל כך. זו מדיניות: כבר שנים ארגוני החברה האזרחית הם שמספקים לתושבים שאינם מקורבים לשלטון שירותים, הגנה, הצלה מפני תהום העוני. מאז שנות ה־80 של המאה העשרים מזהים חוקרים את המעבר המתגבר בישראל למודל הליברלי, המודל שבו השוק הפרטי אמור לספק את צרכי האזרחים והמדינה למעשה מתנערת מאחריותה, למעט כעניין משלים במקרים שבהם יש הצדקה לא לפנות לשוק. המודל הזה, האמריקאי באופיו, כולל קיצוץ של מערכות הרווחה כדי להניא אזרחים מלהישען עליהן. תוצאתו של המעבר למודל הליברלי היא דחיקה של יותר ויותר אוכלוסיות למצוקה. במצב כזה, שבו המערכות אינן יכולות – ולא נועדו להצליח – לטפל בצרכים השוטפים, אסון בסדר הגודל של ה־7 באוקטובר הוא צונאמי שלא ניתן לעמוד בו. הוא חושף את המערכות במערומן, ובה בעת את הצורך החמור בהן. כך למשל, מערכת בריאות הנפש שיובשה וצומצמה עוד טרם האסון, לא יכולה הייתה לעמוד בפרץ. משרד הבריאות יצא בקריאה למתנדבים שימלאו את החסר (אף שמטבע הדברים יספקו טיפול מקוטע ומיטיב פחות מטיפול מתמשך ויציב), ואישר לקבל טיפולים מחוץ לארץ, בזום, נוכח אי היכולת לעמוד בעומס. עשרות ילדים איבדו את הוריהם, אך משרד הרווחה עדיין לא מינה להם אפוטרופוס קבוע.
חשוב לזכור כי בכאוס שנוצר נפגעים ונדרסים עוד יותר מי שממילא היו בתחתית "שרשרת המזון" של תשומת הלב הישראלית. לאנשי כסייפה שבנגב אין לאן להתפנות ואין איך, והמדינה אינה דואגת להם לפתרון כעת, כפי שלא דאגה להם למרחבים מוגנים בטרם המתקפה. אנשי נתיבות נאלצים להסתמך על תרומות וארגזי מזון משום שמי שחי על קו העוני או בחוסר ביטחון תזונתי עוד קודם לכן איבד את מעט המענים שהיו לו, כעת כאשר מקומות עבודה נסגרו, עובדים הוצאו לחל"ת, ומסגרות החינוך הפורמלי והלא פורמלי נעלמו.
בינתיים, הממשלה מנסה בעצמה לכנס בחזרה את הכוח, אבל גם הפעם היא עושה זאת בחשיבה הניאו-ליברלית של תמריצים כלכליים ו"מקלות" במקום "גזרים". כך למשל, הסכימה הממשלה לזכות גם את מי שהתפנו באופן עצמאי מאזורי האסון במימון של פתרונות הדיור הזמניים, אבל בתקציבים מופחתים (למשל, 200 ש"ח למבוגר ליום, במקום 500ש"ח למבוגר ליום).
פגיעה ישירה בזכות לכבוד – הנזק ההצהרתי שבהפקרה
הזכות לכבוד, המוגנת במפורש בחוקה הישראלית, נפגעה במתקפת ה־7 באוקטובר באופן קטסטרופלי. המשך ההפקרה, המשך ההתעלמות של הממשלה מזעקתם של ניצולי הטבח, הפליטים והעקורים, ממשיך לפגוע כעת בזכות לכבוד. המסר שמשדרת הממשלה הוא שצרכיהם אינם בראש סדר העדיפויות. אף אם מקבלים את ההסבר הסלחני ביותר לממשלה – שהצורך הבטחוני ולא הצורך הפוליטי הם שעומדים בבסיס כלל פעולותיה – הרי שיש די מי שאינם מעורבים בהחלטות בטחוניות, שיכולים היו להתגייס לטיפול בכל הזקוקים לעזרה ואינם עושים זאת. היעדרה של המדינה בחודש הראשון מהדהד והוא כשלעצמו פעולה פוגענית.
פעולתם של ארגונים עמותות וגיוסי תרומות של אזרחים מנעה אסון גדול בהרבה, אבל היא משמרת את תודעת ההפקרה – אין לנו מדינה. מה שלא נעשה בעצמנו, לא ייעשה. זו תודעה מסוכנת. קל לראות את הסכנה כשהתודעה הזו זולגת להגנה עצמית ושימוש בכוח: אם המדינה מתנערת מאחריותה להגן על האזרחים, ובתוך כך מוותרת על הבלעדיות שלה על הזכות להחזיק בכוח חמוש, הדרך לאנרכיה אלימה היא מהירה מתמיד. חרף הניסיונות הכמעט נואשים לטעון ש"ביחד ננצח", היעלמותה של המדינה מזירת הטיפול בקורבנות מפוררת את החברה הישראלית לקהילות ולפרטים בודדים. כאשר כל אחד צריך לדאוג לעצמו ולקהילתו, הנטייה לדאוג לקרובים ולדומים לנו מתחזקת. אפשר לראות זאת באסון הנוכחי: התנועה הקיבוצית דואגת לפרטים הגדולים והקטנים, למשל כשהיא מארגנת למשפחות היושבות שבעה על נרצחי הטבח בתי הארחה קיבוציים ברחבי הארץ. תושבי שדרות ואופקים, אשקלון ונתיבות ותושבי הפזורה הבדואית, לעומת זאת, נותרים תלויים בחסדיהם של מאגרי מתנדבים ההולכים ומתדלדלים, ונדרשים לחזור לבתיהם מוכי טראומה וחרדות קיומיות, כאשר עדיין מתנהלת לחימה בסמוך לביתם.
***
על הרוע שבחוץ ידענו. לא האמנו שהוא אפל עד כדי כך, מוסת עד כדי כך, כל כך נטול אנושיות, כל כך עיוור לאנושיות שלנו. אבל ידענו על קיומו, יכולנו להרגיש אותו אורב במחשכים.
את עומקו של הבור הנורא שנפער במקום שבו עמדה המדינה לא צפינו. לצד השאלות הנוגעות לביטחון הפיסי, חשוב שנדבר על הבור הזה גם במונחי זכויות אדם, מתוך המשפט החוקתי. ב־7 באוקטובר הפרה המדינה את החוזה הבסיסי שלה עם אוכלוסייתה, והיא ממשיכה להפר אותו מאז. עלינו, המשפטנים, למצוא את הדרך להזכיר למדינה את חובותיה – חובות שקבענו ועיגנו במסמכי היסוד שלנו. אם לא נגן על זכויותיהם של קורבנות ההפקרה, אם לא ניצוק תוכן למערכת היחסים בין העם למדינה, לא נוכל לעולם לקום ממחדל אוקטובר 2023.
יעל כהן-רימר היא פוסט דוקטורנטית במרכז מינרבה לזכויות האדם ובמרכז ליידי דייויס באוניברסיטה העברית בירושלים, מומחית למשפט ציבורי ולמשפט רווחה.