עיגון משפטי לזכויות אדם אינו מספיק: זכויות חולים כמקרה בוחן

חוק זכויות החולה מדגים שאין די בעיגון פורמלי של זכויות בחקיקה. יש צורך בחינוך לזכויות אדם כדי להגן עליהן ביעילות.

כשפגיעות בזכויות אדם מגיעות לבית משפט – כבר הפסדנו. שהרי משמעות הדבר היא שזכויות הופרו ולא כובדו כנדרש. מובן שאין להקל ראש באפשרות לתבוע סעד בגין הפרתן, ולמעשה על פי הגדרות מסוימות אפשרות זאת היא חלק ממרכיבי הזכות. זאת בנוסף לתכליות אחרות שמשרת המשפט כגון הרתעה, גמול, קביעת נורמות מחייבות חברתית וכיו"ב. אבל העובדה שתביעה משפטית משמעה שהזכות כבר נפגעה ממחישה את הנקודה שבעוד שעיגון משפטי לזכויות אדם נחוץ, לעיתים קרובות אף הכרחי, הוא לעולם איננו תנאי מספיק להגנה על זכויות אדם. נדרש הרבה יותר מזה.

אדגים טענה זאת באמצעות זכויות חולים. משפטית, זכויות אלה מעוגנות בישראל בעיקר בחוק זכויות החולה התשנ"ו-1996 [להלן: החוק] ובו אתרכז. מטרת החוק היא "לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיות" (סעיף 1). החוק מעגן את הזכות לקבל טיפול רפואי (סעיף 3), אוסר על אפליה בין מטופלים (סעיף 4א), ומעגן את "הזכות לקבל טיפול רפואי נאות הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי האנוש" (סעיף 5). הוא מוסיף וקובע שורה של זכויות כגון מידע בדבר זהות המטפל/ת, נוכחות מלווה, קבלת דעה רפואית נוספת, המשך טיפול נאות, קבלת מידע רפואי, חובה לקבל הסכמה מדעת לטיפול רפואי על כל הכרוך בה, ועוד. הזכויות לכבוד ופרטיות נקבעות ספציפית בסעיף 10א: "מטפל, כל מי שעובד בפיקוחו של המטפל וכן כל עובד אחר של המוסד הרפואי ישמרו על כבודו ועל פרטיותו של המטופל בכל שלבי הטיפול הרפואי". כיבוד האוטונומיה של החולה וכבודו האנושי (dignity) הוא חוט השני של החוק.

אשר לסנקציות: בסעיף 28 לחוק נקבע כי אפליה מהטעמים המנויים בו דינה קנס כנקבע בחוק העונשין התשל"ז-1977, וכך גם הפרת חובת תיעוד טיפול ברשומה הרפואית, כשעבירה זאת אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. בסעיף 28א נקבע כי אפליה תיחשב גם עוולה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים התשס"א-2000.. מי שנפגעו מהפרות של חובות אחרות זכאים לתרופה על פי פקודת הנזיקין או חיקוקים אחרים. כך, למשל, טיפול רפואי ללא קבלת הסכמה מדעת יכול להיחשב לתקיפה, ורשלנות רפואית היא כמובן עוולה נזיקית. הזכויות לכבוד ופרטיות מוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו התשנ"ב-1992, וחוק הגנת הפרטית התשמ"א-1981 קובע שפגיעה בפרטיות היא בין השאר "הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם" (סעיף 2(7)).  ככלל, הפרת הוראה מהוראות החוק היא עילה לביטול או התלית רישיון שבסמכות שר הבריאות על פי פקודת הרופאים (סעיף 41(7)).

לפנינו, אפוא, חוק המעגן זכויות חולים באופן מרשים, וסנקציות בצדו. מבחינת בעלי החובה הנגדית יש בו עיגון משפטי לרוב רובה של האתיקה הרפואית. אעיר כי למצב שבו האתיקה הרפואית נהפכת לחוק מחייב יש יתרונות וחסרונות, שלא אעמוד עליהם כאן. 

על אף זאת, ולמרות העובדה שנחקק כבר ב-1996, אין זה ברור כלל שהחוק "עשה את העבודה" מבחינת שינוי ממשי בפרקטיקה הרפואית כפי שנתקלים בה החולים והחולות. אמנם אין זאת אוכלוסייה שרחוקה מן העין הציבורית (כגון אוכלוסיית האסירים): כל אחד ואחת עלולים בן רגע לעבור להשתמש בדרכון של "ממלכת החולים", כאבחנתה של סוזן סונטאג. ובכל זאת, חולים הם בסטטוס חלש ופגיע, שמעצים מאד את היכולת לפגוע בזכויותיהם מצד מי שיש להם כוח לעשות זאת. במקרה זה המשוואה מורכבת במיוחד ואף מתעתעת, משום שבעלי אותו כוח – אנשי הצוות הרפואי – הם מי שאמורים לטפל בהם ולהיטיב איתם. אך אל לעובדה זאת לעוור את עינינו מלראות נכוחה שיש להם כוח רב על החולים, וכבכל מקום גם בכוח זה ניתן לעשות שימוש לרעה. מקצועות הטיפול הם דיסציפלינות של ידע-כוח בהגדרה, וביחסי רופא-חולה אין סימטריה. אנחנו מגיעות לחדר הרופא/ה פגיעות, חלשות, חרדות, חשופות (גם פיזית), כאובות וזקוקות לעזרה. בפועל פגיעות רבות מתחוללות שם, מצד מי שאנו נותנות את אמוננו שנקבל מהם עזרה וריפוי, תוך ניצול הכוח המובנה שיש בידיהם עלינו בסיטואציה: כוחנות והתנשאות; חוסר הקשבה; אדישות לכאב; יחס לא אנושי, לא מכבד ופוגעני; ועד אלימות ממש. שום שחיקה או תנאי עבודה קשים לא מצדיקים זאת. רופאים וחולים חולקים את אותו מרחב, אך חיים ביקומים מקבילים. החולים מופשטים מזהותם וייחודם האנושי, נהפכים ל"מקרה", פרטיותם נרמסת, ולעתים הטיפול בהם נעדר חמלה. לעתים קרובות נראה שאנו לא מחזיקים באזרחות כפולה בלשונה של סונטאג, של ממלכת הבריאים וממלכת החולים, אלא שבממלכת החולים אנחנו נתינים ולא אזרחים.

לעובדה שחובותיו של צוות רפואי מעוגנות בחוק יש כמובן משקל, ולמרות זאת אנו נתקלים תדיר בהפרות של החוק ובפגיעות שחלקן קשות מאד בכבודם ובפרטיותם של מטופלים.  כמובן שיש רופאים שמעניקים יחס אנושי ומכבד ושומרים על זכויות המטופלים (והיא הנותנת: "לא בשמיים היא"). אך זאת אמורה להיות הנורמה ולא דבר שראוי לציון מיוחד.  רופאים אוהבים לספר בטרוניה שהמקצוע שלהם נהפך ל"רפואה מתגוננת" בעקבות ריבוי תביעות על רשלנות רפואית. אך למעשה יש הימנעות לא רק מתביעות אלא אפילו מתלונות. התלות הגדולה שלנו ברופאים בנושאים הרגישים והקריטיים ביותר בחיי אדם – חיינו בידיהם ולא כפראזה – גורמת לחשש להתלונן, לא כל שכן לתבוע; רבים גם רוצים להשאיר את הפגיעה מאחוריהם, להתרכז בהחלמה ולהמשיך הלאה בחייהם. אני רוצה להדגיש כאן סיבה חשובה נוספת: האופן שבו מערכת הבריאות לא מטפלת ברצינות בתלונות, ומתמידה להגן על הרופאים ולא על מטופליהם. בקבוצות סגורות במדיה החברתית אפשר לקרוא אינסוף דיווחים מצמררים על פגיעות של רופאים בחולות ובזכויותיהן, ובד בבד על כך שגם כאשר הוגשה תלונה – בפועל לא ננקטים צעדים. זאת, אפילו במקרי הקיצון של עבירות מין ותקיפות מיניות (שבימים אלה מקודמים תיקוני חקיקה כדי לחייב התלית רישיון אוטומטית כברירת מחדל לפחות במקרים של הרשעה בהן), וודאי במקרים של השפלה, זלזול, פגיעות בכבוד האדם ואי-שמירה על פרטיות שנלוו לטיפול הרפואי. רק מקצת מהמקרים מגיעים לתקשורת, וזה מובן לאור האופי הרגיש והאינטימי של הפגיעות שאיש לא שש לחשוף לעיני כל. נשים רבות מדווחות על הימנעות מהגעה לרופאים בשל הפגיעות שעברו והיחס שקיבלו. התוצאה היא שהנזק מתעצם ופוגע לא רק בכבודן האנושי אלא גם בבריאותן. בכך מקועקע טעם קיומו של המקצוע הרפואי עצמו.

מנקודת המבט של זכויות אדם טיפול מערכתי נאות בתלונות הוא הכרחי. צריכים להיות בו הכרה בפגיעה ובזכויות שהופרו, התנצלות בפני הנפגע/ת, למידה לעתיד ותיקון של הטעון תיקון הן ברמת הרופא היחיד והן ברמת המערכת, שחייבת להפנים שחובתה העליונה היא כלפי המטופלות. טיפול נאות בתלונות יביא כתוצר לוואי גם לעלייה באמון, שהוא רכיב חיוני ביחסי רופא-חולה ותשתית הכרחית למקצוע הרפואה.  יש לחזק את מנגנון בירור התלונות בקופות החולים ולהעמיד בראשו אדם חיצוני למערכת, ולעגן זכות ערעור על בירור תלונה בקופות החולים למשרד הבריאות. בנוסף יש למסד חובת דיווח שנתית של הקופות ומשרד הבריאות לכנסת על מספר התלונות שהוגשו ואופן הטיפול בהן (באופן מקביל לחובת הדיווח של מוסדות להשכלה גבוהה אודות טיפול בתלונות על הטרדה מינית).    

אין שום ערך בכך שהחוק תלוי על קיר המחלקה או המרפאה, אם בפועל לא מכבדים את הזכויות המנויות בו.  העובדה שעל-פי חוק יחסי אנוש הם חלק "מטיפול רפואי נאות" – משמע רופא שלא נותן יחס אנושי איננו רופא מקצועי! – היא חשובה ביותר. אך אנושיות לא נלמדת מחוקים. נדרש חינוך. מעבר לטיפול בתלונות ולמידה מהן, יש צורך ברוויזיה של ממש בחינוך הרפואי. החל ממתן דגש על כישורים בינאישיים ויכולת לגלות אמפתיה בקבלה ומיון ללימודי רפואה, עבור בהרחבת לימודי אתיקה רפואית והכנסת זכויות אדם לסילבוס, וכלה בהכשרות קבועות בנושא לצוותי רפואה בבתי חולים ובמרפאות. שכן יותר מבכל פקולטה המוקד של החינוך הרפואי מתרחש בשטח, כשסטודנטים, סטאז'רים ומתמחים לומדים מהרופאים הבכירים.

פקודת הרופאים מונה כתנאי הראשון לקבלת רישיון לרפואה, היות "אדם הגון". קשה למצוא דוגמא מובהקת יותר לפער בין משפט למציאות: עם כל חשיבותו של הראשון, אנשים הגונים נוצרים לא בהוראות חוק אלא על-ידי חינוך. וכך גם המחויבות שלהם לזכויות אדם.

צילום:  איילת לנדאו

 

נעמה כרמי היא דוקטור לפילוסופיה. בעלת הבלוג קרוא וכתוב.

ncarmi@gmail.com

 

 

  • Patients' Rights