הצעת חברי כנסת מסיעת "יהדות התורה" להרחיב את הגדרת המונח "גזענות" בעבירה של הסתה לגזענות, על מנת שיכלול גם את האוכלוסיה החרדית כאוכלוסיה המוגנת על ידי עבירה זו לוקה בשניים: זו הרחבה בלתי טבעית של המונח, והיא מהווה הגנה עודפת לקבוצה אידיאולוגית אחת מני רבות המרכיבות את החברה הישראלית. שיח השנאה המאפיין לא פעם את העדה החרדית ממחיש באופן בולט את הבעייתיות שבמתן ההגנה העודפת דווקא לאוכלוסיה זו.
קרדיט: מיתר בן דוד
על חופש הביטוי
בני האדם חושבים ומתבטאים באמצעות שפה, שהיא כלי לגיבוש המחשבה ולביטוי רעיונות ודעות. באמצעות השיח החופשי יכול הפרט להגשים את עצמו; הוא נחשף לָאמת באמצעות חקירה ובירור, להבדיל מ"אמת" מוכתבת; שיח חופשי מאפשר ביקורת פתוחה על רשויות השלטון ומגן על התהליך הדמוקרטי. חופש הביטוי, אם כן, הוא זכות יסוד, בלעדיה לא תיכון חברה דמוקרטית. ואכן, ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם מ־1948 קובעת בסעיף 19, כי "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבלן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות". וכפי שנקבע בפרשת כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור (1985) "חופש הביטוי אינו רק החופש לבטא או לשמוע דברים המקובלים על הכל. חופש הביטוי הוא גם החופש לבטא דעות מסוכנות, מרגיזות וסוטות, אשר הציבור סולד מהן ושונא אותן".
הטעמים לאיסור על שיח גזעני
אלא שביטוי עלול לגרום ליותר מאי נוחות או עלבון. הניסיון ההיסטורי מלמד כי הסתה לגזענות עלולה להכות שורש בקרב מי שנחשף אליה, ולהוביל לאפליה בפועל של בני הקבוצה נגדה כוונה. בעתות משבר והקצנה עלולים הדברים להתדרדר לידי אלימות. מוראות מלחמת העולם השנייה הובילו לגיבושה של האמנה הבין־לאומית בדבר ביעור כל הצורות של אפליה גזעית. המדינות החברות באמנה, בכללן ישראל, מחויבות על פיה לאסור על הסתה לגזענות "נגד כל גזע או קבוצת בני אדם בעלי צבע או מוצא אתני אחר ...". גזענות היא, אפוא, האידיאולוגיה היחידה שהוצאה אל מחוץ לחוק במשפט הבין־לאומי. יודגש, כי "גזענות" נתפסת היום באופן רחב יותר מהבחנה על יסוד ביולוגי, וכפי שציין הנשיא שמגר בפרשת ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות (1988) גם "הרדיפה לצורותיה, שטעמיה הם לאומיים, כלולה בימינו במסגרת המשמעות המקובלת של תופעת הגזענות".
הטעם האחד להגבלת חופש הביטוי באמצעות העבירה של הסתה לגזענות הוא התובנה ההיסטורית כי זו עלולה להיתרגם למעשי אפליה ממש או אף למעשי אלימות ממניעים גזעניים. אך גם מעבר לחשש זה, הרי שהפגיעה בכבוד האדם (להבדיל מגרימת עלבון או כעס) מתחוללת בעצם השמעת הביטוי הגזעני. כל כך, משום שייחודה של הגזענות הוא היותה מופנית כלפי בני אדם אך בשל השתייכותם לקבוצה מסוימת, שככלל אין להם שליטה על עצם השתייכותם אליה, ומכל מקום, לא בשל דעותיהם. תורה גזענית אינה מבקשת לנהל ויכוח אידיאולוגי על אמונות ודעות. תורת הגזע הנאצית לא הבחינה בין יהודים מומרים, מתבוללים, חילונים, חרדים או ציונים. שנאת נשים אינה מופנית דווקא כלפי נשים בעלות תודעה פמיניסטית. שנאת המשתייכים לקהילת הלהטב"ק אינה נובעת מדעותיהם, כי אם מעצם היותם מי שהם.
תפיסה זו היא שעמדה, כך נראה, בבסיס דעת הרוב בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת אלבה, לפיה אין צורך בהוכחת הסתברות ברמה כלשהי שהדיבור יביא לגזענות של אחרים: "המחוקק הישראלי ראה את הסכנה – שמפניה יש להגן באמצעות הטלת איסור בפלילים – גם בדיבור גזעני שבנסיבות המקרה אין בכוחו להביא לגזענות".
הרחבת המונח גזענות כך שיחול גם על האוכלוסיה החרדית היא מלאכותית
סעיף 144א לחוק העונשין, התשל"ז־1977, מגדיר את מעשה הגזענות כ"רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי הציבור או חלקים של האוכלוסיה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי־אתני". החוק קובע עבירה של פרסום דבר מתוך מטרה להסית לגזענות (סעיף 144ב) שעונשה המרבי חמש שנות מאסר, ומורה כי "אין נפקא מינה אם הפרסום הביא לגזענות או לא ואם היה בו אמת או לא". ביוני השנה הניחו חברי הכנסת יעקב אשר, משה גפני ואורי מקלב, מסיעת יהדות התורה, הצעה שתכליתה הרחבת הגדרת המושג גזענות שבחוק העונשין. ההצעה אושרה במליאת הכנסת בקריאה טרומית, לאחר שוועדת השרים לענייני חקיקה החליטה לתמוך בקריאה הטרומית בהצעה זו. על פי ההצעה המרחיבה, בסיפה של הגדרת המונח גזענות יתווספו המילים "או לאוכלוסיה החרדית". כלומר, גזענות, על פי הצעה זו, תהיה רדיפה, השפלה ביזוי וכו' "בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי־אתני או לאוכלוסיה החרדית".
בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר, כי "לאחרונה אנו עדים לתופעה מתרחבת של הסתה לגזענות כלפי האוכלוסיה החרדית. בפרט חמורים המקרים בהם ההסתה מתבצעת על ידי נבחרי ציבור מתוך מטרה לפלג את העם ובכך להשיא רווח פוליטי, תוך פגיעה בציבור שלם ובאחדות העם". הצורך בתיקון לחוק הוסבר בכך שתלונה שהוגשה בעקבות התבטאות של נבחר ציבור המהווה, על פי הנטען, הסתה לגזענות כלפי הציבור החרדי, נדחתה על ידי פרקליטות המדינה מן הטעם שהחוק הקיים מגדיר גזענות רק כפעולה המופנית כלפי קבוצות הנבדלות בצבע עורן, גזען או מוצאן הלאומי־אתני, ולכן אינו חל על פעולה כלפי האוכלוסייה החרדית. מציעי החוק סבורים כי מאחר שהאוכלוסיה החרדית נבדלת בלבושה ובאורחות חייה, אין היגיון בהחרגתה מהגנת החוק.
אלא שהעבירה של הסתה לגזענות אינה יכולה לשמש אכסניה לתיקון. זו הרחבה בלתי טבעית למושג גזענות, שעניינו אידיאולוגיה השוללת את כבוד האדם ממי שמהותו שונה. כאמור, אידיאולוגיה גזענית אינה מבקשת לנהל שיח של דעות עם בני אדם שונים, המחזיקים בהשקפות עולם שונות. היא מבקשת לשכנע את הנחשפים אליה על כך שיש בני אדם שהם חסרי ערך, או בעלי ערך פחות, שנכון להדירם ולהפלותם רק משום כך. לעומת זאת, הוויכוח המתקיים היום בזירה הציבורית עם האוכלוסיה החרדית הינו ויכוח פוליטי ואידיאולוגי במהותו. הוא נוגע לחובת הגיוס ולהשתמטות משירות צבאי. ללימודי ליבה ולהכשרתם של עשרות אלפי בני האוכלוסיה החרדית לחיים יצרניים שאינם נסמכים על הקופה הציבורית. הוויכוח הוא על הדרת נשים, ועל הפרהסיה במדינה יהודית ודמוקרטית: דמותו של הכותל המערבי; כשרות; חמץ בפסח, תחבורה ציבורית בשבת ועוד. למרבה הצער, הוויכוח גולש לא פעם לשיח גס, מלא שנאה (מכל הצדדים) ומקומם. אלא שבאמצעות הרחבת המושג גזענות שבעבירה של הסתה לגזענות, מבקשים מנהיגיו הפוליטיים של הציבור החרדי לצמצם את גבולות הוויכוח האידיאולוגי, הוויכוח על השקפות עולם – שנמצא בליבת חופש הביטוי. רגולציה של ביטוי גוררת עמה תמיד חשש כבד של פגיעה קשה, שלא לומר אנושה, בדמוקרטיה: רגולציה של רעיונות פוליטיים, העשויים לא פעם להיתפס כפוגעניים על ידי קבוצות אוכלוסיה שונות, תביא על הדמוקרטיה את קיצה.
שיח שנאה בחברה החרדית
די באמור לעיל כדי לשלול מכל וכל את ההצעה להרחיב את המושג גזענות. הבעייתיות שבהרחבת ההגדרה כך שתחול על קבוצה אידיאולוגית מסוימת ועליה בלבד מומחשת בשיח השנאה הקיים לא פעם בחברה החרדית עצמה.
לכל אלה יש להוסיף, כי למרבה הצער, מנהיגי הציבור החרדי ובניו אינם נקיים, בלשון המעטה, מהתנהגות מדירה ומפלה, הקרובה יותר בטיבה לגזענות מאשר לוויכוח – חריף ומקומם ככל שיהיה – על עמדות אידיאולוגיות ועל דעות.
כך מצטיירת, מפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת "נוער כהלכה" (2009), אפליה מבישה על בסיס עדתי, שננקטה על ידי חרדים, המשתייכים לקהילות חסידיות אשכנזיות ביישוב עמנואל, כלפי תלמידות בית ספר היסודי "בית יעקב" שמוצא משפחתן ספרדי. שינויים במבנה בית הספר ובסדרי הלימוד בו, שנעשו בשלהי שנת הלימודים תשס"ז, יצרו, בפועל, בית ספר נוסף לצדו של הקיים. המבנה נחצה לשניים, הוקמו בו מחיצות ונקבעו כניסות נפרדות. חצר המשחקים פוצלה אף היא לשניים באמצעות יריעת בד וגדר הפרדה, והוקם אגף חדש לשימושן של תלמידות בית הספר החדש בלבד. כך גם שונתה התלבושת האחידה באופן שתלמידות בית הספר החדש יובחנו מחברותיהן: "בעוד שתכליתם של השינויים האמורים שנויה במחלוקת בין הצדדים, על תוצאתם אין חולק – הפרדה בין רוב התלמידות שמוצא משפחתן אשכנזי לחברותיהן שמוצא משפחתן ספרדי". לא למותר להזכיר, בהקשר זה, כי הרקע להקמת ש"ס היה תחושת הקיפוח של חרדים ספרדים מידי חרדים אשכנזים.
דוגמה בולטת נוספת לאפליה הננקטת על ידי חרדים – הפעם על רקע מגדרי – היא הפעילות הנמרצת להדרת נשים מן המרחב הציבורי, לעתים תוך שימוש בכוח הפוליטי הנתון בידי המפלגות החרדיות. סעיף 108 להסכם הקואליציוני בין הליכוד לבין יהדות התורה קובע, כי "תעוגן האפשרות לקיום אירועי תרבות או לימודים של חרדים ודתיים המעוניינים בכך המיועדים לציבור האמור... תוך התחשבות באמונותיהם ובצרכיהם הדתיים, לרבות בהפרדה מגדרית. בתנאים אלה הפרדה לא תחשב לאפליה אסורה". אכן, פעילות ההדרה מחלחלת לחיי היום יום של נשים במרחב הציבורי הכללי ומהווה פגיעה חמורה בכבודן ובזכותן לשוויון.
כך, למשל, בפרשת רגן (2011) היה על בית המשפט העליון להתערב ולקבוע כי מדיניות הפרדה בתחבורה ציבורית אינה חוקית, וכי "לא לכל פרקטיקה תרבותית קבוצתית יש ליתן מקום, לא תמיד יש להתייחס לרצונו 'החופשי' של חבר בקבוצה תרבותית מסוימת כאל רצון חופשי, גם לא כל 'רצון חופשי' יש לכבד. כפיה היא כפיה, ובוודאי כזו שיש בה גם הפליה".
וכך היה, בפרשת עזריה (2011). בית המשפט העליון נדרש לאכיפת החוק בשכונת מאה שערים בירושלים, כאשר בתקופת חג הסוכות הוצגו על המדרכות בשכונה גדרות להפרדה בין נשים לגברים, על הגדרות נפרשו בדי יוטה שנועדו להסתיר את מראה הנשים ולשם הבטחת ההפרדה הוצבו בשכונה סדרנים לאכיפתה במרחב הציבורי, ללא סמכות בדין ולפי הטענות שהוצגו בבית המשפט, גם באיום ותוך הפעלת כוח.
מה תמה שנהג אוטובוס ציבורי סרב לאפשר לצעירה לעלות לאוטובוס באשדוד משום ש"האוטובוס מיועד לחוף הנפרד, היום זה בנים"; שילדים נאלצו לרדת מן האוטובוס בו נסעו משום שהוטרדו על ידי חרדים, ועוד?
קבוצה נוספת המועדת עתה לרדיפה ולהדרה היא אוכלוסיית הלהטב"ק. שוב, באמצעות השימוש בכוח פוליטי, קובע ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לבין יהדות התורה, על תיקוןחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א־2000, באופן ש"ימנע פגיעה בבית עסק פרטי שנמנע מאספקת שירות או מוצר בשל אמונה דתית, ובתנאי שמדובר בשירות או מוצר שאינו ייחודי ושניתן להשיג חלופה דומה בקרבה גיאוגרפית במחיר דומה". מכאן, שבעל מלון, למשל, יוכל להימנע מלהשכיר את חדריו לבני זוג בני אותו מין, בשל אמונתו הדתית.
גם מדיבורי שטנה והסתה כלפי קבוצות אוכלוסיה כאלה אין מנהיגי הציבור החרדי מתנזרים. כך, לדוגמה, חבר הכנסת יצחק פינדרוס מיהדות התורה, התבטא במילים אלה כלפי קהילות הלהטב"ק: "בתפיסה שלי, הדבר הכי מסוכן למדינת ישראל, יותר מדעאש, חיזבאללה וחמאס – זה הפריצות בעריות, כי זה מה שכתוב בתורה ... זה הדבר הכי מסוכן שיש למדינת ישראל ... לכן ... אני צריך לא רק למנוע את מצעד הגאווה – אלא למנוע בכלל את התנועה הזאת".
כל אלה מעשי אפליה ממשיים, הפוגעים בכבוד האדם ובשוויון. הם מכוונים כלפי קבוצות אוכלוסייה שונות שלא על רקע של ויכוח אידיאולוגי, כי אם על רקע עצם היותן כאלה – שלא מבחירה.
מחלוקת אידיאולוגית אינה גזענות
אין להבין מן האמור, כי מעשי אפליה או אלימות המכוונים כלפי האוכלוסיה החרדית מותרים. מעשים כאלה אסורים, הן כלפי האוכלוסיה החרדית והן כלפי כל אוכלוסיה מוגדרת אחרת, ויש למגרם באמצעות הכלים הקיימים בחוק, דוגמת איסור ההסתה לאלימות הקבוע בסעיף 144ד2 לחוק העונשין. ניתן לשקול עבירה העוסקת בשיח שנאה כשלעצמו, עליה נכתב בין היתר במחקרם המקיף של איתי וושלר־באר, עמיר פוקס ומרדכי קרמניצר, "עבירות ההסתה לגזענות ולאלימות". אלא שעבירה כזו צריכה לעסוק בביטויי שנאה למיניהם והיקף התפרשותה חייב להיות מצומצם. שימוש בכוחן הפוליטי, כפי שמבקשות המפלגות החרדיות לעשות, כדי לפגוע בליבת חופש הביטוי רק ככל שמדובר בהתבטאויות פוגעניות כלפי האוכלוסיה החרדית, על רקע הוויכוח האידיאולוגי עמה, לא יסכון בחברה דמוקרטית. האוכלוסיה החרדית אינה ראויה להגנה שונה מן ההגנה לה זוכות קבוצות אידיאולוגיות אחרות. החקיקה המוצעת מהווה פגיעה בלתי מאוזנת, בלתי מידתית וחסרת תום לב בחופש הביטוי. חוסר תום הלב בולט במיוחד נוכח ההצטרפות של מפלגות אלה אל שולחן ממשלה שהכהניזם קיבל בו מקום.
נאוה בן־אור, שופטת בדימוס של בית המשפט המחוזי בירושלים ולשעבר המשנה לפרקליטת המדינה לעניינים פליליים. מלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית כמרצה מן החוץ.