אוכלוסיית ישראל גדלה במהירות ועתידה להפוך את ישראל לאחת המדינות הצפופות בעולם. כדי למזער את הפגיעה באיכות החיים בישראל יש להגביל את הזכות החוקתית למשפחה באמצעות הכוונת האוכלוסייה לצמצום ילודה.
צפוף כאן: הבעיה הדמוגרפית בישראל
מדינת ישראל היא בעלת קצב הגידול המהיר ביותר מבין המדינות המפותחות, ואוכלוסייתה גדלה בקצב של כ-2% בשנה, כאשר שיעור הפריון עומד על 2.9 ילדים לאישה. אוכלוסיית ישראל צפויה להכפיל את עצמה בעוד 40 שנה ולזנק לכ-20 מיליון תושבים. כבר היום ישראל סובלת מבעיה של צפיפות אוכלוסין, ולפי התחזיות בעשורים הקרובים היא תהפוך לאחת מהמדינות הצפופות בעולם.
בתחילת דרכה ישראל הייתה צמאה לילדים יהודים. מונעת מהצורך הדמוגרפי ליצור רוב יהודי אל מול ערביי ישראל, ישראל פעלה באופן אקטיבי כדי לעודד את אזרחיה היהודים להביא לעולם כמה שיותר צאצאים. לאורך כל שנות קיומה המשיכה ישראל לעודד ילודה יהודית, ומדיניותה באה לידי ביטוי בהחלטות ממשלה מפורשות בנושא ב-1967 וב-1986.
אך עתה, 75 שנים לאחר הקמתה, נראה שמדיניות הממשלה "הצליחה מדי". ב-75 שנים אוכלוסיית ישראל גדלה מ-780 אלף ללא פחות מ-9.6 מיליון – פי 12. ב-2023 גידול מאסיבי באוכלוסייה אינו חיוני לאיתנותה של ישראל, אלא הוא עשוי להיות הרסני לאלו שכבר חיים בה, ולכן הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש.
את ההשלכות של צפיפות האוכלוסין בישראל אנו מרגישים כבר היום, והן צפויות להחריף בעשורים הקרובים. בדוח מכונן שחיברו אנשי אקדמיה בולטים, הם עמדו על הקשיים הרבים והמשמעותיים שגידול האוכלוסין בישראל עשוי להביא בכל תחומי החיים. מבחינה כלכלית, המשך הגידול באוכלוסייה צפוי לפגוע בצמיחת הכלכלה הישראלית ולהקשות על שימור רמת חיים גבוהה. מחירי הדיור צפויים להמשיך להרקיע שחקים ולהישאר מחוץ להישג ידם של מרבית הצעירים נוכח העלייה בביקוש שתביא עימה הגדילה באוכלוסייה. יתרה מכך, 98% מהישראלים צפויים לגור במגדלים בערים בעקבות המחסור בשטחים למחייה.
בתחום החינוך, צפוי מחסור בכיתות לימוד, תשתיות ועתודות מורים איכותיים עקב הצפי לעלייה חדה במספר התלמידים. מצב זה עשוי לפגוע פגיעה קשה בחינוך הישראלי ולחבל באיכות כוח האדם העתידית של ישראל. גם מערכת הבריאות, שכבר היום מתקשה לעמוד בעומסים, צפויה להתקשות מאוד לספק שירותים רפואיים ברמה נאותה לכלל הישראלים.
הסביבה בישראל צפויה לספוג מכה אנושה כתוצאה מהגידול החזוי באוכלוסייה. הצורך לספק שטחי בנייה למספר רב יותר של אזרחים צפוי להעמיד בסכנה מינים רבים המצויים כבר היום בסכנה. בנוסף, הגידול בבנייה צפוי להוביל לאובדן מסדרונות אקולוגים הנחוצים לשמירה על צמחים ובעלי חיים. התשתיות הקיימות והמתוכננות אינן צפויות לעמוד בגידול האוכלוסייה, באופן שיפגע ברמת החיים של כלל הישראלים. העומס בכבישים יגדל ויהיה קושי באספקת חשמל ומים ברמה נאותה באופן רציף. הצפיפות הרבה אף צפויה להרחיק אותנו מהמבנה הקהילתי האינטימי אליו אנו מורגלים.
הפגיעה באינטרס הציבורי ובזכות לקיום אנושי מינימלי
המסקנה הברורה שעולה מהתחזיות שלעיל היא שצפויה פגיעה אנושה ברמת החיים הישראלית במידה וקצב הגידול באוכלוסייה יימשך. בטווח הקרוב פגיעה זו עלולה לפגוע באינטרס הציבורי החשוב של שימור רמת החיים הגבוהה בישראל. בטווח הארוך, המשך קצב גידול האוכלוסייה הנוכחי אף עלול להביא לפגיעה בזכות לקיום בכבוד, הכוללת לכל הפחות קורת גג, היעדר רעב, שירותי בריאות בסיסיים ותנאים פיזיים מינימליים. הפגיעה החזויה בשירותי הבריאות, בדיור ובאספקת החשמל, מעמידים בסכנה את זכות זו.
לאור זאת, עולה הצורך הדוחק לחשוב מחדש על פתרונות אפשריים למצוקה שגידול האוכלוסייה בישראל עתיד להביא. במסגרת חשיבה זו, על ישראל לבחון נושא הנראה בעיני רבים כטאבו מוחלט – הטלת הגבלה על זכותם של הורים לבחור כמה ילדים הם רוצים במשפחתם.
הזכות למשפחה – מרכזית אך לא בלתי מוגבלת
הזכות למשפחה היא זכות מרכזית במשפט הישראלי. היא מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כנגזרת של הזכות לכבוד, וזכתה להכרה רחבה בפסיקה. בעניין קו לעובד קבע בג"ץ שהזכות היא "מיסודות הקיום האנושי, וקשה לתאר זכויות אנוש שתשווינה לה". בעניין משפחה חדשה הוסיפה השופטת פרוקצ'יה: "הזכות למשפחה ולהורות נקשרת למושג האוטונומיה האישית של האדם, ולזכותו לפרטיות. היא נתפסת כחירות שאין לפגוע בה על-ידי התערבות השלטון...", ובעניין נחמני הוסיף בית המשפט העליון לתאר את חשיבותה הרבה: "בחברה האנושית, אחד הביטויים לשאיפה אשר בלא הגשמתה לא יראו עצמם רבים כחופשיים במלוא מובן המילה, היא השאיפה להורות. אין מדובר בצורך טבעי-ביולוגי גרידא, אלא בחירות אשר בחברה האנושית מסמלת את ייחודו של האדם".
עם זאת, המשפט הישראלי מכיר בכך שאף זכות אדם אינה מוחלטת, גם לא הזכות למשפחה. בעניין דבורין קבע בית המשפט מפורשות שניתן להגביל את הזכות למשפחה כל עוד מתקיים ערך נוגד בעל משקל המצדיק גריעה מן הזכות ביחסיות ראויה". באותו עניין אף הוסיף בית המשפט והעיר שלעיתים "אין מנוס" מהגבלת הזכות כדי "להגשים אינטרס ציבורי חיוני ונוגד".
הזכות למשפחה זכתה גם להכרה במשפט הבין-לאומי. הוא אף מבהיר בפירוש שהזכות למשפחה כוללת את האוטונומיה להחליט כמה ילדים לגדל. זכות זו עוגנה בפסקה 7.3 לפסגה הבין-לאומית לאוכלוסייה ופיתוח שאירגן האו"ם. עם זאת, שם גם נכתב שעל הזכות להיות ממומשת תוך התחשבות בצרכי הקהילה, מה שמבהיר שגם במשפט הבין-לאומי הזכות ניתנת להגבלה בשל אינטרסים קולקטיביים.
כמו כן, אין להתעלם מהמרכזיות של המצווה לרבייה מבחינת הדת היהודית, והקושי הפרקטי שמצווה זו מעלה כשדנים בצורך להפחית ילודה. "פרו ורבו" זו המצווה הראשונה בתורה, ועל כן אנשים דתיים רבים נמנעים משימוש באמצעי מניעה או לכל הפחות רואים במשפחה מרובת ילדים ערך מקודש. עם זאת, רובו הגדול של הציבור הדתי בישראל רגיש לצרכי העיתים ומגלה גמישות בקיום מצוות התורה כשמולם עומד אינטרס כבד משקל אחר.
ישראל היא לא המדינה היחידה שסובלת מצפיפות אוכלוסין וילודה גבוהה שמאיימת על איכות החיים של תושביה. את הדוגמה הבולטת ביותר לניסיון להגבלת ילודה אפשר למצוא בסין. שם, במשך יותר מ-30 שנה הייתה נהוגה מדיניות הילד האחד, שנקבעה בעקבות החשש הסיני מפיצוץ אוכלוסין שיפגע קשות באיכות החיים במדינה. הגבלת הילודה הקשיחה בחקיקה שיושמה בסין פגעה בצורה קשה בזכות למשפחה, ויישומה כלל הפלות כפויות ועיקור. בעקבות "הצלחת" המדיניות והתכווצות האוכלוסייה הסינית, הכריזה ממשלת סין על ביטול מגבלת הילודה ב-2021. יש להדגיש גם את הסכנה בדיכוי ילודה, בסין מדיניות הילד האחד הובילה לפגיעה חזויה בכלכלת המדינה בשל מחסור בכוח עבודה צעיר.
גם קניה נאלצה להתמודד עם ילודת יתר שפגעה באיכות החיים במדינה. כדי להתמודד עם הבעיה, הקימה קניה מערך נרחב של תוכניות ממשלתיות לתכנון משפחה, שנועד להגביר את המודעות של הקנייתים להשלכות של משפחות מרובות ילדים. גם המדיניות הקנייתית הצליחה להוריד בצורה דרסטית את שיעור הילודה.
כדי להימנע מהבחירה הנוראה אליה נקלעה סין, בין פיצוץ אוכלוסין לבין הגבלה קשיחה של ילודה, על ישראל לנקוט באופן מיידי בצעדים מתונים להכוונת התנהגות האוכלוסייה להפחתת ילודה. צעדים שישמרו על איתנותה החברתית, הכלכלית והדמוגרפית של ישראל, יפגעו מעט ככל האפשר בזכות למשפחה, ויאפשרו רמת חיים גבוהה גם בעתיד הרחוק.
לא איסור אלא דחיפה בכיוון הנכון
ראשית, לפני נקיטת אמצעים שמשמעותם הגבלת הזכות למשפחה, יש לנקוט צעדים שיענו על הבעיות הצפויות מבלי לפגוע בזכויות. הגברת שיעור ההשכלה במדינה (צעד שהוכח כמוביל לצמצום ילודה), פיתוח מאסיבי של תשתיות, הכשרה של עובדים במקצועות החינוך והבריאות ותכנון בנייה חכם הם צעדים עדיפים על הפתרונות שאציע להלן. עם זאת, לא נראה שישראל מבצעת את הצעדים האלו בקצב הנדרש כדי למנוע פגיעה משמעותית באיכות החיים. לצד המאמצים הנדרשים מהמדינה לפתח תשתית שיתאימו לאוכלוסיית ישראל הגדלה, יש להיערך גם לפתרונות אחרים, ובלבד שהפגיעה שלהם בזכויות היא מידתית.
הדרך הטובה ביותר לצמצם את הריבוי הטבעי בישראל היא נקיטת צעדים שיכווינו את התנהגות האוכלוסייה ללדת פחות ילדים, לא באמצעות כפייה והגבלה נוקשה בחוק אלא באמצעות שכנוע. הספרות המשפטית עמדה על כך שהכוונת התנהגות, אף אם אין בה מרכיב של כפייה, אינה חפה מפגיעה בזכויות, שכן היא פוגעת בחירותו הפוזיטיבית של אדם לכתוב בחופשיות מלאה את סיפור חייו ופועלת על מנת להשפיע על בחירותיו. עם זאת, אין מחלוקת על כך שהכוונת התנהגות מהווה פגיעה פחותה בזכויות מהגבלה מפורשת על מספר הילדים המותרת במשפחה, שפוגעת בחירותו השלילית של אדם לעצב את חייו. כך, לדוגמה, הצעדים שננקטו בקניה להכוונת האוכלוסייה להפחתת ילודה הם פוגעניים פחות מהאיסור המפורש על משפחות של יותר מילד אחד שהונהג בסין. לדעתי הכוונת התנהגות שלא בכפייה, על אף הפגיעה שלה בזכויות אדם, היא צעד מידתי המאזן בצורה הנכונה בין ההגבלה על חירותה של משפחה להביא מספר ילדים לבחירתה, לבין האינטרס הציבורי לאיכות חיים גבוהה והזכות לקיום אנושי מינימלי.
לפיכך, על ישראל להכווין את התנהגות האוכלוסייה באמצעות תוכניות ממשלתיות לתכנון המשפחה, שיסייעו לזוגות להבין את ההשלכות הכלכליות והחברתיות של הבאת ילדים רבים, ותמרוץ הורים להשתתף בהן. צעד נוסף הוא הגברת המודעות לבעיה הדמוגרפית באמצעות הכנסתה לתוכנית הלימודים הממלכתית. במקביל, יש לתמרץ משפחות לבחור במשפחה קטנה באמצעות מענקים או הטבות מס. על אף שיש בצעדים אלו של הכוונת התנהגות הגבלה על חירותם של תושבי המדינה להחליט ללא כל השפעה חיצונית על מספר הילדים שהם רוצים במשפחתם, לדידי הם מידתיים בהשוואה לפגיעה באיכות החיים הישראלית שתיגרם ללא נקיטתם. כמו כן, צעדים אלו אינם מונעים ממשפחות נחושות לכתוב את סיפור חייהן כרצונן ולגדל מספר רבה של ילדים, ועל כן הפגיעה שלהם בזכויות מידתית.
שמירה על איכות החיים בישראל היא תכלית ראויה שלשמה מוצדק לפגוע בזכות למשפחה. הפגיעה הגלומה בצעדים המוצעים היא קלה בלבד, שכן הם לא מגבילים את החירות להביא ילדים, אלא רק מנסים להשפיע על הבחירה של ההורים. לעומת זאת, הם עשויים להיות בעלי תועלת עצומה לאינטרס הציבורי לאיכות חיים ולזכות החוקתית לכבוד. במקרה שלנו, הגבלה קלה על הזכות למשפחה באמצעות הכוונת התנהגות האוכלוסייה נחוצה כדי שאפשר יהיה להימנע מפגיעה קשה בזכות למשפחה בדמות הגבלת ילודה קשיחה או מפגיעה קשה באיכות החיים הישראלית. בלי צעדים אלו, החברה הישראלית דוהרת אל עבר פיצוץ אוכלוסין ופגיעה משמעותית באורח החיים בו אנו מורגלים.
