כיום כמעט שאין הגנה מצד המחוקק ובית המשפט לנשים הסובלות מאלימות כלכלית. זהו ואקום שהגיע הזמן למלא.
בשנים האחרונות גוברת המודעות לצורך החברתי לפעול כנגד אלימות פיזית ומינית במשפחה. בפוסט זה אביא למרכז הבמה סוג נוסף של אלימות במשפחה, שבאופיו לעיתים חמקמק וחסר עקבות, לא מקבל כותרות ואינו בא לידי ביטוי בחקיקה – אלימות כלכלית.
אלימות כלכלית בתוך המשפחה משמעותה שאדם מונע או מגביל את השליטה על משאבים כלכליים מבן משפחתו. האלימות יכולה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות, כמו שליטה בלתי סבירה על התנהלות כלכלית יום-יומית, מניעת גישה לכרטיס אשראי, הסתרת קיומם של נכסים משותפים, איסור לצאת לעבודה, הגבלות בהוצאת כסף, ולקיחת הלוואות ללא ידיעת בן הזוג האחר. על פי רוב, הנפגעות מאלימות כלכלית הן בעיקר נשים. האלימות הכלכלית פוגעת בחופש הבחירה של האישה, גורמת לנזקים נפשיים ויוצרת תלות כלכלית חמורה של האישה בבעלה. מדובר בתופעה חוצה מגזרים, גילאים ומעמדות סוציו-אקונומיים. אלימות כלכלית עשויה להתווסף לאלימות פיזית ומינית, אך גם יכולה להתקיים בפני עצמה.
המודעות החברתית לאלימות הכלכלית מצויה בתחילת דרכה, אבל האלימות עצמה היא תופעה נפוצה. למשל, בסקר של ארגון נעמת 5% מהנשים דיווחו כי אין להן גישה חופשית לחשבון הבנק, 21% דיווחו שבן הזוג בודק כל הוצאה שלהן ו-9% דיווחו שעליהן לקבל אישור מבן הזוג לכל הוצאה.
"בן זוגה סגר אותה בבית ואסר עליה לצאת ללא רשותו. הוא גם הגביל את גישתה לכספים ולחשבון הבנק: "הוא מסיע אותי לסוּפר ומחכה בקופה. כשאני מגיעה עם עגלה עמוסה, הוא עובר פריט פריט, שואל על כל פריט שבחרתי, מעיף פריטים מהעגלה, ומעביר כרטיס אשראי בקופה. אני אפילו לא יודעת באיזה בנק החשבון שלנו או כמה כסף יש בו"... כששאלתי את ריקי אם בן זוגה מכה אותה, ענתה בשלילה. "הלוואי שהיה מרביץ לי", אמרה, "אז היה שֵם למה שאני עוברת והייתי יכולה ללכת למקלט לנשים מוכות".
הבניות מגדריות מושרשות מספקות תשתית לקיומה של תופעת האלימות הכלכלית. בתרבות הפטריארכלית הגבר האידיאלי תפקידו לשלוט ולנהל את הכסף המשפחתי. ואילו האישה מאופיינת כחסרת ידע בעניינים כלכליים וכחסרת אחריות בכל הנוגע לכסף. מה שנקרא, בזבזנית. בייחוד אחרי שאלימות פיזית ומינית הוכרו כפסולות, אלימות כלכלית היא דרכם של גברים מסוימים להפגין שליטה במשפחה, באישה ובכסף.
ברוב פסקי הדין שנגעו בנושא אין התייחסות קונקרטית לתופעה ולנזקיה ולא ניתנים סעדים משפטים ספציפיים בגינה.
באופן יחסית חריג, בפסק הדין האישה נ' הבעל (תמ"ש 9250-11-08), שבו נדונה תביעת נזיקין בשל אלימות במשפחה, התייחס בית המשפט לאפשרות למתן סעד בגין אלימות כלכלית. התובעת טענה שבנוסף לאלימות פיזית ונפשית קשה, בעלה הפעיל כלפיה אלימות כלכלית וקמצנות חולנית, למרות היותו אמיד. התנהגותו גרמה למשפחה לחיות בעוני מחפיר של ממש. לטענת התובעת, בעלה סירב לשאת בתשלום עבור שירותים בסיסיים לבית המשפחה וסירב לשאת בכל הוצאה הנוגעת לילדיהם. כך לדוגמה, הוא סירב לרכוש מכונת כביסה ולפיכך האישה נאלצה במשך שנים לכבס ביד את בגדי בני הבית. בית המשפט דחה את טענת האישה לתביעת נזיקין בשל היעדר פירוט הנזק והיעדר קשר סיבתי בין האלימות לנזק.
במסגרת פסק הדין בית המשפט הביע ספק באפשרות לתבוע בנזיקין אלימות כלכלית במקרים שבהם ניתן להתחשב באלימות כלכלית בתביעה למזונות אישה. מדובר בפתרון חלקי ביותר, משום שמזונות אלו ניתנים רק עד לגירושין, רק לאישה ולא לבעל ולעיתים נשללת מנשים הזכאות אליהם. פסק הדין ממחיש לדעתי את לב הבעיה. גם כאשר הנפגעות מצליחות לתת שם לתופעה ולפנות לבית המשפט, אין לו הכלים המשפטיים המתאימים להתמודדות עימה.
לפי המודל של Naming-Blaming-Claiming, יש שלושה שלבים בתהליך ליצירת עילת תביעה, והם: מתן שם לעוול (Naming); ייחוס אשמה לגורם המעוול (Blaming) ותביעה לסעד בגין העוול (Claiming). ניכר כי באשר לאלימות כלכלית, הצעד הראשון בתהליך עדיין לא יושם במלואו, בין היתר בשל היעדר המשגה של התופעה מצד המחוקק והמערכת המשפטית. נשים רבות הסובלות מאלימות כלכלית מקבלות בהכנעה שליטה כלכלית מתוך תפיסה שהתנהגויות אלו הן חלק מתבקש וטבעי מחיי הנישואין. לכן לרוב הן לא מצליחות לזהות שמה שהן עוברות הוא סוג של אלימות שזכותן לדרוש הגנה מפניה. צורך דומה במתן שם לעוול ניתן לראות בהתפתחות דיני ההטרדה המינית. כפי שבעבר התייחסויות מיניות במקום העבודה היו לגיטימיות ואילו היום מדובר בתופעה מוכרת ומוגדרת שיש לה שם: הטרדה מינית. באופן דומה, על מנת להגן על הנפגעות מאלימות כלכלית יש קודם כל לתת שם לתופעה.
דרך אחת היא באמצעות חקיקה. משנת 2009 הוגשו בכנסת מספר הצעות חוק במטרה למגר את תופעת האלימות הכלכלית. בשנת 2020 הוגשה הצעת חוק ממשלתית שאושרה בקריאה ראשונה במליאת הכנסת, אך התהליך הוקפא בשל פיזור הכנסת בדצמבר 2020. הצעת החוק הגדירה מהי אלימות כלכלית והציעה לקבוע כי אלימות כלכלית היא עוולה אזרחית (כך שניתן יהיה לתבוע בגינה בנזיקין). בנוסף הוצע להסמיך את בתי המשפט לתת "צו למניעת אלימות כלכלית" שיורה לאדם להימנע ממעשים הנכללים בהגדרה של אלימות כלכלית. יש לציין כי על אף שרוב קורבנות התופעה הן נשים, הצעת החוק מגנה על כל בני הזוג הסובלים ממנה, לרבות גברים.
הצעת החוק הגיעה לדיון בוועדת החוקה שזכה לכותרות. חברי הכנסת שהביעו התנגדות להצעה טענו שמדובר במשפטיזציה של היחסים הזוגיים שמטרתה לפרק את התא המשפחתי. טיעונים מסוג זה, שמטרתם להגן על "אוטונומיית המשפחה" נשמעו לא מעט במאבקים כנגד התנהגויות אחרות במשפחה, כמו אלימות פיזית וקיום יחסי מין שלא בהסכמה. למעשה בכסות של הגנה על המרחב המשפחתי, ניתנת הגנה רק לבני זוג, בדרך כלל גברים, להתעמר בבני משפחתם ללא מורא של החוק. מתוך תפיסה דומה לפיה היחידה המשפחתית היא אישיות משפטית אחת, עד לא מזמן עבירת האינוס על ידי בן הזוג לא הוכרה כבעייתית. ואילו היום ברוב מדינות העולם המערבי הדבר נחשב לעבירה פלילית חמורה. שינוי תפיסה דומה יש לעשות באשר לאלימות כלכלית.
במסגרת הדיון בהצעת החוק נגד אלימות כלכלית עלו גם קריאות שהביעו זלזול בתופעה, כמו: "אולי הוא הטיל עלייך אימה כלכלית כשלא נתן לך לקנות בגדים ב-10,000 ₪". שלא נתבלבל, האלימות הכלכלית שהצעת החוק מבקשת להגן מפניה אינה התנהגות נורמטיבית, אלא התנהגות מתמשכת המלווה בהטלת אימה, כפייה ושליטה. ראוי שהמחוקק יתגבר על הססנותו ביחס לפגיעה באוטונומיית המשפחה וינקוט עמדה ברורה כנגד תופעת האלימות הכלכלית באמצעות חקיקה.
מדובר במאבק בין לאומי. נכון ל-2022 מתוך 160 מדינות העולם שיש בהן חקיקה בנושא אלימות במשפחה, ב-113 מדינות (70%) יש גם הכרה באלימות כלכלית. גם באמנת איסטנבול, שאושררה כבר על ידי 37 מדינות, ההגדרה של אלימות במשפחה כוללת גם אלימות כלכלית (ממשלת ישראל הצהירה לאחרונה שבכוונתה להצטרף לאמנה אך בשל התנגדויות חריפות מצד קולות שמרנים, עדיין לא הצטרפה).
חקיקה היא דרך המלך להתמודדות מבחינה משפטית עם אלימות כלכלית. אולם ברצוני לצדד בטענה שגם כיום, למרות שתיקת המחוקק, לבית המשפט תפקיד משמעותי בשינוי היחס לתופעת האלימות הכלכלית ובמיגורה. קודם כל, נוכח היעדר המודעות לתופעה, התייחסות רצינית של בית המשפט לתופעה תוך מתן דגש על מאפייניה תסייע בצורה משמעותית לנשים הסובלות מאלימות כלכלית ולסובבים אותן בצעד הראשון של עצם זיהוי העוולה. בנוסף, כפי שציינתי לעיל, בתי משפט טרם פיתחו סעדים מתאימים להתמודדות עם התופעה. נכון, בית המשפט אינו המחוקק. אולם כאשר מקרה של אלימות כלכלית בא לפתחו של בית המשפט, באפשרותו לספק סעדים לנפגעות על בסיס חקיקה קיימת. כך למשל, שמואלי מציע לאפשר פיצויים נזיקיים על הנזק הנפשי שנגרם מאלימות כלכלית ורנן-ברזילי ויוסרי מציעות מספר אפיקים אפשריים בתחום דיני המשפחה, כמו פיקוח של בתי משפט על הסכמים ממוניים וחריגה מהסדר איזון משאבים.
הכרה משפטית מצד בית המשפט בתופעה עשויה לתת רוח גבית למחוקק לחוקק חוק המגן מפניה. שינויים משמעותיים בדיני משפחה התקבלו בזכות פסיקת בית המשפט כגורם מחנך ומעצב נורמות משפטיות.
הגיע תורו של המאבק באלימות הכלכלית. הגיע הזמן שהמחוקק ובית המשפט יספקו את ההגנה הראויה מפני התופעה מבלי להסס. בינתיים אני קוראת לכן.ם לעזור בהפצת המודעות לתופעה ולתמוך במאבק כנגדה.
