הענקת הגנה ייחודית לעיתונאים כעובדים תאפשר שמירה על תפקידם כשומרי זכויות אדם וטיפוחו במסגרת המשפט ההומניטרי הבינלאומי
בשנת 2014, כשבועיים לאחר תחילתו של מבצע "צוק איתן", פורסמה כתבה עיתונאית מאת יאסר עוקבי. הכתבה כללה ראיון בלעדי עם אלמנתו של עודה אל־וואג', אזרח בדואי שנהרג מפגיעת רקטה שנורתה מעזה; מותו יכול היה להימנע אילו היו קיימים אמצעי מיגון בכפר הבדואי הבלתי מוכר שבו התגורר. ביום פרסום הכתבה זומן עוקבי לשימוע. עיקרי הטענות שהועלו נגדו התמקדו בהיעדר שיקול דעת ראוי בבחירת הנושאים למקומון, ובשל כך – חוסר התאמה לקהל היעד שלו, לצד טענה בדבר היעדר חדשנות. בעקבות השימוע פוטר עוקבי, עיתונאי ותיק בעל ניסיון של קרוב לשלושה עשורים ששימש כעורך וככתב במקומון. בהליך משפטי, שננקט כנגד הפיטורים הן על ידי עוקבי כפרט והן על ידי ארגון העיתונאים בישראל, הועלו טענות על פגיעה בחופש העיתונות ובחופש להשקפת עולם; ואולם טענות אלה נדחו בבית הדין האזורי לעבודה ובערעור בבית הדין הארצי לעבודה.
פרשת עוקבי איננה מקרה חריג, אלא חלק מתופעה רחבה יותר ברמה המקומית וברמה הגלובלית, שבה עיתונאים המדווחים על סוגיות הומניטריות נתקלים בהתערבויות חמורות מצד גורמים שונים, ובהם מעסיקיהם שלא פעם מופעלים בעצמם על ידי פוליטיקאים ובעלי הון שדורשים סיקור אוהד או נוח יותר. התערבויות אלה מסכנות את פרנסתם של העיתונאים ולעיתים אף את חייהם, ובתוך כך מאיימות על חופש העיתונות ופוגעות באינטרסים של מושאי הסיקור ובזכויותיהם. רשימה זו אינה עוסקת בפגיעה בחייהם של עיתונאים, בעיה המחייבת כמובן טיפול נפרד, אלא בפגיעה בהם כעובדים. בין התערבויות אלה: איומים, שלא פעם מתממשים, שהעיתונאים לא יקודמו או אפילו יפוטרו; הנחיות או המלצות, מפורשות או משתמעות, לשנות קו סיקור; עריכה "מרככת" או עיכוב פרסומים של כתבות שהן "נשכניות" יותר מבחינת גורמים עוצמתיים בפוליטיקה או בכלכלה; ועוד.
הפסיקה בישראל מכירה זה מכבר בצורך בהגנות מיוחדות על העיתונות החופשית, וזאת בדרכים שונות, כולל: הגנה מפני סגירתם של כלי תקשורת שהשלטון אינו שבע נחת מפרסומיהם; יצירת חסיון מקורות עיתונאי והגנה עליו; הגנה על עקרון העיתונות האחראית אל מול תביעות לשון הרע; ועוד. ואולם, המשפט הישראלי אינו מתייחס בחקיקה לבעייתיות הנוגעת לצורך להעניק הגנה מיוחדת לעיתונאים כעובדים; גם ההלכה הפסוקה לא יצרה דין יציר פסיקה בעניין זה, כפי שמלמד עניינו של יאסר עוקבי, כמו מקרים אחרים דומים.
האם ניתן ללמוד מהמשפט הבין־לאומי בעניין זה? המשפט הבין־לאומי כולל מכשירים משפטיים שונים להגנה על חופש הביטוי. מכשירים משפטיים אלה שימשו ומשמשים גם להגנה משמעותית וחשובה על חופש העיתונות. ביניהם: סעיף 19 להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (UDHR); סעיף 19 לאמנה לזכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR); סעיף 10 לאמנה האירופית לזכויות אדם (ECHR); סעיף 13 לאמנה האמריקאית לזכויות אדם (ACHR); סעיף 9 למגילה האפריקאית לזכויות האדם וזכויות העמים (ACHPR). בנוסף לאלה, גם אמנות ז'נבה, ובמרכזן האמנה הרביעית, בצירוף הפרוטוקולים הנוספים; סעיף 79 לפרוטוקול הראשון (1977) מעניק הגנות ייחודיות לעיתונאים הפועלים בתנאי סכסוך מזוין. ואולם כלים משפטיים אלה, למרות חשיבותם, אינם מתייחסים לזכויות עיתונאים כעובדים, והתרופות המוענקות בהם הן על פי רוב סעדים הצהרתיים או כספיים. גם ה־ILO, ארגון העבודה הבין־לאומי שהוקם כבר ב־1919, לא נותן פתרון לבעיה זו: רק ב־1998 אומצה בארגון זה לראשונה ההצהרה בדבר עקרונות וזכויות יסוד בעבודה, שעודכנה ב־2022. אך ההצהרה אינה כוללת כל התייחסות לחופש הביטוי בעבודה או לזכויות עיתונאים. כך, למרות שהמשפט הבין־לאומי מגן על חופש הביטוי ועל חופש העיתונות, הוא אינו נותן דעתו להגנה המיוחדת הנדרשת לעיתונאים כעובדים, מושא רשימה זו.
יתר על כן, הן המשפט הבין־לאומי והן המשפט המקומי־המדינתי בישראל אינם כוללים הוראות משפטיות־נורמטיביות המקשרות בין זכויות אדם קלאסיות, זכויות הומניטריות וזכויות בעבודה בהקשר הספציפי של עבודת עיתונאים – פער שלדעתי מחייב תיקון.
הספרות המחקרית העדכנית משקפת הכרה הולכת וגוברת בצורך לבחון את הקשר בין המשפט הבין־לאומי לזכויות אדם לבין המשפט ההומניטרי הבין־לאומי. ספרות זו מדגישה את חופש הביטוי ואף את העיתונות החופשית כמרכיב אינהרנטי במשפט ההומניטרי, בשל השפעתו הישירה על זכויות אדם. במסגרת הכרה זו, מושם דגש על האופן שבו פגיעה בעיתונאים, במיוחד בעת סכסוך מזוין, גורמת לפגיעה משנית באוכלוסיות הנהנות מהגנת המשפט ההומניטרי, ובכך מחלישה את ההגנה על זכויותיהן. אוכלוסיות החוסות תחת ההגנה של המשפט ההומניטרי זקוקות לחשיפת העובדות כלפי העולם, שכן רק ידיעת העובדות (שלא פעם מוסתרות על ידי גורמים אינטרסנטים בסביבת המגורים של אותן אוכלוסיות) יכולה להביא גורמים שלישיים בעולם, להיחלץ לעזרתן של אוכלוסיות אלה, בין אם באמצעות פעילות להפסקת הלחימה בהן, בין אם על ידי הענקת סיוע הומניטרי של מזון, תרופות וכדומה. בשל הקשר הזה בין חשיפת האמת לבין הגנה על אוכלוסיות במצוקה, הגנה על עיתונאים ועל עיתונות חופשית היא תנאי יסודי לשמירה על זכויות הומניטריות. אולם המחקרים הקיימים אינם עוסקים במעמדם של עיתונאים במסגרת משפט העבודה. אמנם לא כל העיתונאים הם עובדים, יש גם עיתונאים עצמאיים או פרילנסרים; יחד עם זאת, רוב העיתונאים הם שכירים ובכל מקרה – על פי הפסיקה והספרות גם עיתונאים שהם פרילנסרים הם לא-פעם למעשה מעין-עובדים או בעלי מעמד קרוב ביותר לשכירים ולפיכך להגנה על עיתונאים מכוח משפט העבודה יש סיכוי לשפר בצורה משמעותית את הפרופסיה כולה ולפחות חלק ניכר ממנה. כאשר לא מוענקת הגנה כזו, כמו בעניינו של עוקבי, למשל, עלולה להיווצר השפעה מצננת גם על עיתונאים אחרים, כשהמסר המועבר הוא שמוטב לעיתונאים שימנעו מכתבות מסוימות או מנושאי סיקור מסוימים, שאינם "באים טוב" להנהלת העיתון, וזאת גם אם הערך העיתונאי שלהם רב.
לטענתי, בשל תפקידם החיוני כמספקי מידע מהימן, יש להעניק לעיתונאים הגנה מיוחדת כעובדים. הגנה מפני פיטורי עיתונאים צריכה לחול במפורש גם לגבי פגיעות שמקורן בטעמים פוליטיים או בעבודתם העיתונאית על נושאים הומניטריים. נוכח חשיבותן של זכויות אדם, יש לייחס משקל מיוחד להגנה על עיתונאים מפני התערבות מצד המעסיק או המדינה. אני מציעה לפתח פתרונות המבוססים על המשפט המדינתי ועל המשפט הבין־לאומי, כדי לתת סעד הולם. מדובר בצומת של שלוש או אפילו ארבע מערכות משפטיות: משפט העבודה המדינתי והבין־לאומי, המשפט הבין־לאומי לזכויות אדם (IHRL) והמשפט ההומניטרי הבין־לאומי (IHL). אף שחופש העיתונות וזכויות עבודה נחשבים לרוב תחומים נפרדים, בפועל יש לשלבם, שכן שלילת מקור פרנסתו של עיתונאי מערערת את עצמאותו המקצועית ופוגעת ביכולתו למלא את שליחותו הציבורית באופן אפקטיבי.
במערכת המשפט הקיימת, נציגי ועד עובדים נהנים מהגנה מפני פיטורים או פגיעה בפרנסתם בשל תפקידם בשמירה על העבודה המאורגנת. הגנות נוספות מפני פיטורים קיימות במקרים ספורים, כגון חוקי השוויון והגנות הנוגעות לנשים ופריון. לטענתי, באותו אופן יש להגן על עיתונאים באמצעים של משפט העבודה על מנת לאפשר שמירה על זכויות אדם ובין היתר הגנות במשפט הומניטרי. לא מדובר בהגנה פריווילגית בלתי מוצדקת, אלא בהגנה מוצדקת – וזאת נוכח חשיבותה של העיתונות החופשית באופן כללי ונוכח חשיבותה להגנה על זכויות הומניטריות באופן ספציפי. כמו שמשפט העבודה הקיים מכיר בצורך להגן על ראשי ועדים או על נשים בהיריון, מתוך הכרה בזכויות ואינטרסים שראויים להגנה (זכות ההתארגנות וזכויות נשים ומשפחה בדוגמאות אלה), ראוי להעניק זכויות מוגברות לעיתונאים – מסיבות הנוגעות לחשיבותה של העיתונות החופשית ולצורך בהגנה על זכויות הומניטריות. נוכח תפקידם הייחודי של עיתונאים כנושאי מידע בעל עניין ציבורי וכשומרי סף של הדמוקרטיה וזכויות האדם – ובמיוחד בסכסוך מזוין – יש להעניק להם הגנה מיוחדת מפני פיטורים או פגיעות אחרות בפרנסתם. הגנה זו צריכה לשמש מגן מפני התערבות בלתי מוצדקת מצד המעסיק או המדינה. נוסף על כך, כדי למנוע פגיעות מצד המדינה בזכויות עיתונאים, חיוני לעגן את זכויותיהם גם במשפט המדינתי וגם במכשירים משפטיים בין־לאומיים, כגון אמנות, בעלי תוקף אכיפה וסנקציות. אף כי אמצעים אלה אינם מספקים במקרים של פגיעה פיזית או אף הרג של עיתונאים, הם עשויים לתרום תרומה מהותית להגנה על חופש העיתונות במצבים שבהם פרנסתם של עיתונאים מונחת על כף המאזניים, כדוגמת עניינו של עוקבי.
ד"ר מורן סבוראי היא בעלת תואר ד"ר לפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב ותלמידת מחקר לתואר דוקטור במשפטים באוניברסיטה העברית.